<h1>תוספות רבינו אלחנן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן של גוים שלשה. זמנין דתני הימים תחילה, כגון שבעת ימים קודם יום הכיפורים (יומא ב' ע"א) וכן זמנין דתני דרכים ברישא בשבעה דרכים בודקין את הזב (נזיר ס"ה ע"ב), וזימנין דתני להו בסוף כגון האשה נקנית בשלשה דרכים (קידושין ב' ע"א). ואגב דאיירי בסנהדרין בעובד ע"ז, תנא ע"ז. והוריות דתני בס' ישועות, ולא בסדר קדשים משום דאיירי בסנהדרין ב"ד ואיירי נמי במלך וכהן גדול דאיירי בדין שלהם בסנהדרין, ואבות נמי איירי טובא בדינין, הוו מתונין בדין, ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין, וטובא איכא. ומשום דתני אבות איך קבלו תורה מדור לדור ולא נשתכח מישראל, תני נמי עדיות, בעדיות שהיו הזקנים מעידין הלכות מה שראו ושמעו, ותדע דבריש תוספתא בעדיות קתני ההיא דעתידה תורה שתשתכח מישראל וכו', וקתני מהיכן נתחיל נתחיל מהלל ושמאי וכו'.
לשאת ולתת עמהן. פירש"י משום דאזיל ומודה, מיהו בעיא היא בגמר' (לקמן ו' ע"א) מאי טעמא דהך רישא אי משום דאזיל ומודה או משום לפני עור, ומיהו סוגיא דתלמודא אמר רבא כולה משום דאזיל ומודה [הוא] וצריכי וכו', נקיט תלמודא טעמא דאזיל ומודה בהך [דלשאת ולתת]. תימה היאך אנו עושין עמהם משא ומתן ביום אידם, דבגמרא (ז' ע"א) אמרינן בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, יום אידם [מיהא] אסור. ורבינו שמואל בשם רש"י פי' דאין [הגוים שביננו] אזלי ומודו עכשיו במו"מ שעושין ביום ראשון שהוא איד של נוצרי איד של קדישי' שיש להם כל השנה כגון ניטל וכיוצא בו, ואינן אדוקין בה כל כך דומיא דהא דאמרינן בפ"ק דחולין (י"ג ע"א) גויים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהן בידיהם, דאע"ג דבגולה דהיינו חוץ לארץ אסרינן מיהא יום אידם (לקמן י"א ע"ב), מ"מ השתא מיהא חזינן דלא אזלי ומודי בשביל מו"מ שלנו ויש לנו להתיר דידעינן דבהכי לא מודו דדומיא דהא אמרינן לקמן (ס"ד ע"ב) רב יהודה שדר ליה קורבנא דרבאל ביום אידם, ורבא שדר ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם וקאמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז, ומיהו לא דמי לגמרי דהתם קרי ליה לגר תושב [ואע"ג] דבעי שיקבל בפני שלשה חבירים (להחזיקו) [היינו להחיותו] ואע"ג דבר [שישך] רשע היה מ"מ לא הוה פלח לע"ז כלל, מסתברא דומיא דאבי דרבא [דאחזקיה רב] יהודה לגר תושב. ועוד מפרש ר' דמשום איבה יש להקל להתיר עכשיו הואיל עיקר מו"מ שלנו עמהן לא מצינו לאישתמוטי והויא איבה, ולקמן משמע דהיכא דאי אפשר בלא איבה שרי, דקאמר לקמן בפרקין [ו' ע"ב] ההוא מינא שדר ליה לר' יהודה נשיאה ביום אידם דינרא אמר היכא איעבד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה אמר לי' זורקו לבור וכו', דמשמע דמשום איבה היה ראוי להתיר, וזה יש לדחות שלא היה אלא שואל מה יוכל לעשות שלא יהא איבה, ואדרבה משמע דלא שרי משום איבה מדלא הוה שקיל ליה הואיל ואיכא איבה אע"ג דאזיל ומודה, אם לא תאמר כמו כן שהיה שואל אם יש למצוא שלא יהא איבה כדי שלא יצטרך לקבלו. ועוד מביא ראיה מדאמר בפ' אין מעמידין (כ"ו ע"א) דיהודית מילדת נכרית בשכר משום איבה, ואפי' בשבת היה רוצה להתיר לקמן, ואביי פליג משום דמשכח טעמא דליכא איבה, וכן גבי לא מעלין ולא מורידין, ומ"מ היכא דליכא איבה אסור לעשות מו"מ עמהן לפי' זה.
[ור"ת] פי' דמקח וממכר דרוב דברים מותר דלא איירי הכא אלא במו"מ של תקרובת, [וראיה] לדבר דקאמר בגמ' [ה' ע"ב] ומי בעי כולי האי והא תנן בד' פרקים וכו' ומשני התם דלאכילה סגי בהו בחד יומא הכא דלהקרבה בעי ג' ימים, ואע"ג שיש לדחות דמשמתחילין לבקש תקרובתם ולעסוק בה לצורך האיד, שם ע"ז שגור בפיהם ואזלי ומודי, וזה הטעם דאזלי ומודי צריך לומר בשאר מילי דבמשנה דלהשאילם ולשאול מהם לפורען וליפרע מהן, מ"מ משמע לכאורה דלא מיירי אלא בקרבה, ועוד דקאמר בגמר' (ו' ע"א) איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהן משום הרווחה או משום לפני עור, נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה. ואמאי לא קאמר דנפקא מינא במו"מ שאינו של תקרובת, והלכך מפרש דלשאת ולתת לאו במקח וממכר מיירי אלא בלמכור להם בהמה וכיוצא בה, לשאת ממנו מעות ולתת לו בהמה, ובעיא דמשום הרווחה לאו משום דרווח ליה דאזיל ומודה במה שמשתכר כדפרש"י, אלא הכי פי' משום הרווחה הוא שיהיו לגוי בהמות בריוח להקריב מה שיחפוץ, דאפי' אית ליה בהמה לדידיה מ"מ קא רווח שיש לו עוד ומקריב יותר על ידי כך, גם אזיל ומודה בהכי, ולא הוי כמו להלוותו דקא מרווח להון דהוה לשון ריוח ושכר, ורבא נמי הוה טעמא דהרווחה משום דאזיל ומודה כדפרישית, והיינו נמי דקאמר רבא לקמן כולה מתני' משום דאזיל ומודה הוא, וצריכא דאי תנא לשאת ולתת משום דקא מרווח להו וכו'.
והא דתני בגמר' [ו' ע"ב] דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, מפרש ר"ת מוכרין להם אפי' מידי דבר [הקרבה] ולא יתקיים עד יום אידם, ולא חיישינן שמא יתקיים או יקריבנה לפני האיד, [ודתניא] אבל לא לוקחין מהם, זה קבלת דורון, לא מקח של קניה דבלקנות מהם לא איירי [ואין אסור אלא] למכור להם דבר של תקרובת, ובתרי' מייתי נמי מעשה דדינרא דשלחו ליה לר' יהודא נשיאה דהיינו קבלת דורון. ומיהו קשה לי דאית ספרים דגריס בסיפא דבר המתקיים לוקחין מהם אבל לא מוכרין להם, האי לוקחין מהן אין זה קבלת דורון, דהא הוה אסור דבר המתקיים כגון דינרא, ומיהו קשיא דבתוספתא (פרק א') תני בסיומא דברייתא דתניא כוותיה דריש לקיש דבגמר' (ו' ע"ב) ואפי' דבר המתקיים לקח או שמכר ה"ז מותר, משמע דלכתחילה אסור ליקח כמו למכור, אלמא לשאת ולתת במקח וממכר איירי, ואעפ"י שזה חולק על גיר' שפי' דאית ספרים (כגירסת) [דגרסי] בברייתא [ד]תני רב זביד בר' אושעיא וכו' דבר המתקיים לוקחין מהן וכו', איכא למימר דפליגו אהדדי, ואולם יש לפרש התוספתא גם לר"ת דה"פ לקח שקיבל לדורון או שמכר הרי זה מותר, ומיהו בקבלת דורון אין חילוק בין דבר המתקיים לאין מתקיים. ולפירש"י נמי קשה מה שייך לאסור ליקח מהן למאי דמספקא לן דשמא הוי טעמא דמתני' משום לפני עור, ובגמרא נדקדק בה עוד. וטעמא דמקח וממכר דעלמא דלאו דתקרובת שרי לפי' ר"ת הוא הטעם משום דאזיל ומודה לא שייך ביה כמו בלהשאילן ולהלוותן דקא מתהנו, [ו]לשאול מהן וללוות מהן [משום שמתכבדין בדבר וחשיבא להו מלתא כדקאמר בגמרא (שם), אבל מקח וממכר הוא צורך של ישראל כמו של גוי ולא חשיבא להו מילתא, ולא אזיל ומודה כי אם כשלקח מישראל מידי דתקרובת. וקצת קשה לי דבפרק ארבעה נדרים (ל"א ע"א) משמע דזבינא דרמי על אפי' לא חשיבא לענין מודר הנאה כי אם הנאת המוכר לבד, וזבינא חריפא לא חשיב [כ"א הנאת הלוקח] לבדו, ובאותו מיהא שהיא הנאתו לבד ולא של ישראל אמאי לא אזיל ומודה, וי"ל דבהכי לא אזיל ומודה.
או"ר דמ"מ תימה אעפ"י שהתיר ר"ת מקח וממכר דלאו תקרובת מ"מ היאך נקנה מהם שום דבר ביום אידם והלא מן המעות הם עושים תקרובת, ואו"ר דלא שייך בזה לא הרווחה ולא לפני עור בדבר מועט שרגילים לדור לע"ז עכשיו, ואותו דבר מועט יהיה לנו משום מקום בלא משא ומתן שלנו, ומיהו במקום שידוע דשל תקרובת הוא ראוי להחמיר בדבר, מ"ר. ועוד נ"ל שהיה סברא לומר דכל מעות שעושין מהן תקרובת עכשיו לגלחים ולכומרים אין בזה איסור תקרובת לע"ז כי אם כשהיו נותנין אותו לע"ז עצמה לייפוי ע"ז כדתנ' בפ' ר' ישמעאל (נ"א ע"ב) מצא בראשו מעות כסות וכלים הרי אלו מותרים, שעשו מהם תקרובת לע"ז וישארו שם או שום צורך לע"ז עצמה יעשו מהן אחר כך, אבל מעות שנותנין עכשיו אין בהן איסור תקרובת לע"ז, וטעמא דהרי אלו מותרין מפרש לקמן [נ"א ע"א] דלא הוי כעין פנים.
ולהשאילם ולשאול מהן. לפרען מדעתו של ישראל אסור והיכא דאיכא [איבה ולא מצי] לאישתמוטי יכול להיות מותר ככמה דברים דשרינן משום איבה לפי מה מ"ר. ואו"ר שיש עוד למצוא היתר בהני מילי דמתני' דבגוי שמכירו שרי שהוא כמחניף לו, דגרסי' בירושלמי [פ"א ה"א] תני עבר ונשא ונתן עמו מותר ר' יעקב בר אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפי' ביום אידם ותני כן בד"א בעובד כוכבים שאינו מכירו אבל מכירו מותר שאינו אלא כמחניף, ותני הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם, וגבי ליפרע מהן גרסינן בירושלמי [ה"א] אם היתה מלוה אובדת מותר וכו' אפי' מלוה בשטר אובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרע, ובלשאול מהן וללוות מהן איני יודע טעם להיתר כי אם טעם שפירשתי למעלה דלא אזלו ומודו בהני כמו שהיו עושים בימי חכמים.
ולהלוותן. דקתני הכא מפר"ת בלא ריבית דבזה שייך למימר דקא מרווח להון, אבל בריבית אית ליה צערא, וגדול כח ריבית כדאמר בקידושין [כ' ע"א] דמזבין איניש ברתיה והדר יזיף בריביתא וצערא אית [לי'] ולא אזיל ומודה.
וליפרע מהן. שרי' ר' יהושע בן קרחא בגמרא [ו' ע"ב] מלוה על פה ופסקינן כוותיה בגמרא, ואפי' מלוה שבשטר של עכשיו כגון אותם שיש להם ממרונות, ואו"ר שיכול להיות מותר עכשיו בהרבה עניינים שלא יוכל להוציא כשירצה.
שמח הוא לאחר זמן. לאביי דקאמר בגמרא (ו' ע"ב) גזירה ליפרע מהן אטו לפורען, אל תתמה למה לי טעמא [ד]שמח הוא לאחר זמן תיפוק ליה דגזרינן אטו לפורען. וי"ל דלא הוה מיחלף ליפרע בלפורען הואיל וזה [אין] חילוף זה, שבזה הוא עצב ומיצר ובזה שמח, מ"ר.
מאן דתני אידיהן מאי טעמא לא תני עידיהן. בעלמא לא דייק הכי כגון משילין משחילין בביצה (ל"ה ע"ב) ומציקין ומסיקין בפ' הגוזל (ב"ק קט"ז ע"ב) וכיוצא בהן, ושמע ר' בשם ר"ת משום דהתם כולו משמעות אחד ואין להקפיד היאך ישנה, אבל הכא דייק. וקשה לר' דגבי שאיבה לא דייק בהחליל (סוכה נ' ע"א) ובריש פרק דייק משום דקשיא ליה מאי טעמא לא תני עידיהן שהן עידיהן אבל איד לא הוי אלא שתחתיו יבא אידם, ומשני תברא עדיף, וכיון דשני תברא עדיף הכי דייק ומאן דתני עידיהן מאי טעמא לא תני אידיהן דסברא הוא דתברא עדיף, מ"ר.
<h2>דף ב:</h2>
זו רומי חייבת. משום דכתיב (מלאכי א') וקראו להם גבול רשעה קרי ליה הכי מסתמ', ומיהו במעשה מרכבה מפרש שחורבן גדול נגזר על רומי על ידי מעשה דר' חנינא בר תרדיון דלקמן (י"ח ע"א) וקאמר שלכך נקראת חייבת, מ"ר.
הרבה שווקים. האי דלא חשיב גשרים אלא בפרס, ובבמה מדליקין (שבת ל"ג ע"ב) מה נאה מעשיהם של אומה זו חשיב נמי גשרים ומשמע שמחשיבם בכך יותר משאר אומות, איכא למימר דמלכות פרס עדיפו בעשיית גשרים ולא רצה [לחשוב] כאן ברומי כי אם דברים דעדיפי בהו גם ממלכות פרס.
שווקים להושיב בהן זונות. כלומר לצורך עצמיכם עשיתם כולם ואפי' לזונות עשיתם שוק של זונות להזדמן לזנות, ודבר מגונה מזכיר לגנותם, מ"ר.
דמיא לדוב. וא"ת היכי מוכח דחשיבא משום דדמיא לדוב, אדרבא מלכות בבל דכתיב (דניאל ז') קדמיתא כאריה, עדיפא מינה שארי מלך בחיות (חגיגה י"ג ע"א) ויש מפרש דהכי כתוב שם וכן אמרין לה קומי אכלי בשר (סגיא) [שגיא] והויא מעין מלכות רומי דכתב ביה ותיכול כל ארעא, מיהו תלמודא משמע דלא מייתי ראיה אלא ממה שנמשלו לדוב ומייתי ותני רב יוסף וכו', ונר' לר' דאע"ג דארי מלך בחיות הוי דוב בעל תחבולות והיזקות ומזיק בני אדם יותר, וראיה לדבר דקאמר בברכות פ"ק (ע' י"ג ע"ב) צרות אחרונות משכחות את הראשונות ומייתי משל למה הדבר דומה למי שפגע בו ארי וניצל ממנו [והיה מספר והולך מעשה ארי, פגע בו דוב וניצל ממנו] והניח מעשה ארי וסיפר מעשה הדוב נשכו נחש הניח מעשה כולם וסיפר מעשה נחש, מ"ר.
ואנן מיבנא בנינן. ולעיל לא רצה להזכיר כי אם זכות של כל דור ודור כי קאמר במה עסקתם.
ואנן לא שעבדנו. והא דאמר וכן כל אומה ואומה, שכל אומה ואומה תחשוב שלא הצירה לישראל כאותן שלפניה.
ומאי שנא דלא קחשיב. פי' בבל ויון שהם מד' מלכויות שפשטו על ישראל ומלכויות חשובות היו מאי טעמא לא חשיב להו בהך ברייתא, אבל מכל ע' אומות לא בעי, מ"ר.
משכא מלכותייהו עד דאתי משיחא. תעמוד מלכות שלהם בחשיבות עד דאתי משיח, ונ"ל דהיינו נמי הא דאמר בחלק עתידה פרס שתפול ביד רומי בונים ביד סותרים וכו', שעתה היא בחשיבות ואינה ביד רומי אבל לבסוף קרוב לגאולה תפול ביד רומי כדאמר נמי [יומא י' ע"א] עתידה מלכות הרשעה שתפשוט על כל העולם ט' חדשים וכו'.
מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן. ותימה דשעיר ותימן חדא מלתא היא והכי הוה ליה למימר מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, ונ"ל דוודאי תרי מילי נינהו כדמוכח בספרי בפרשת וזאת הברכה דקאמר מד' רוחות נגלה הקב"ה לישראל שנאמר (דברים ל"ג) ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, מנין אף רוח רביעית שנא' (חבקוק ג') אלוה מתימן יבא, ש"מ דסיני ושעיר ופארן ג' רוחות ותימן רוח רביעי ולכך הוצרך להביא קרא דחבקוק. ודומה שהוגה בהרבה ספרים מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, משום דהוה קשיא להו דשעיר ותימן חדא מילתא היא, ואמנם מפירש"י משמע שהוא גורס מאי בעי בפארן שפי' פארן ארץ ישמעאל היא דכתיב ותשב במדבר פארן. וקשה למה הוצרך להביא קרא דחבקוק, לכך נ"ל כספרים דגר' מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן, ולכך הביא קרא דחבקוק למימר דמד' רוחות נגלה הקב"ה כמו שאומר הספרי. והא דלא הזכיר בפירכא דידיה כי אם שעיר (ופארן) [ותימן], רישא דקרא נקט, ותימן דהכא לאו משעיר הוא, אי נמי הוי מעשו, הרבה אומות יש בעשו לבד מתימן, אי נמי רוח תימן קאמר, נ"ל. ור' מפרש כספרי דגרס תימן דלא הזכיר פארן משום דפארן משתעי גם בסיני כדאמר בב"ק בפ' שור שנגח ד' וה' (ל"ח ע"א) מפארן הופיע ממונן לישראל, ואמרינן בשבת בפ' אמר ר"ע (פ"ט ע"א) ה' שמות נקראו לו לסיני וחשיב פארן, וקשה קרא דחבקוק למה הביא ומשמע ודאי כדפרישית שלשם מה שמביאו בספרי להוכיח דמד' רוחות נגלה מייתי ליה הכא.
<h2>דף ג.</h2>
כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא אדם. פי' ביבמות פ' בא על יבמתו (ס"א ע"א) ההיא דאתם קרויים אדם. גדול המצווה ועושה. לפי שעול המצוה מוטל עליו וצריך על כורחו לעשותה ואינו ברשות עצמו. דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. הכא דריש ליה על התורה ובשבת פ' אם לא הביא (קל"ז ע"ב) דריש ליה על המילה.
נוגעין בעדותן הן. וא"ת והלא לעתיד לבוא יהיו שמים חדשים וארץ חדשה ויכלו אלו. וי"ל חדא דשמא עדיין לא יכלו אז, ועוד איכא למימר דה"פ יבואו שמים וארץ ויעידו שנתקיימו כל ימי עולם ואם לא קיימו ישראל את התורה האיך נתקיימו וזו היא העדות, ועל זה משיב נוגעין בעדותן הן שברצון נתקיימו להנאתן וכיסו על פישעי ישראל, וא"ת מ"מ יש ראיה ממה נתקיימו והק[ב"ה] התנה שיכלו אם לא יקבלו ישראל את התורה ויקיימוה. תריץ שבזאת הראיה לא יחושו שהק[ב"ה הניחם להתקיים דאין זה אלא עדות הק[ב"ה עצמו וכבר אמרו כלום יש אב שמעיד על בנו, ולפיר' זה שפי' היה ראוי להביא קרא דאם לא בריתי ודיום השישי על מילתא דיבואו שמים ויעידו, כמו על התירוץ דנוגעין בעדותן הם, אלא שלא להפסיק הדיבור ולבסוף מייתי לה וקאי אכולה מילתא, נר' לי.
יום הששי. משמע מבורר דהיינו ו' בסיון כך פירש"י בפי' חומש. וקשה לר' יוסי דאמר (שבת פ"ו ע"ב) בז' בו ניתנה תורה לישראל מאי איכא למימר, וי"ל דיומא קמא לא אמר להו משום חולשא דאורחא כדקאמר בפ' אמר ר"ע (פ"ז ע"א) לא קא חשיב, מ"ר. אי נמי ה"י יתירה בעלמא לדרשא זו.
יבא בלדד השוחי כו'. האי דחשיב אליפז לבסוף שמא נוח (כו) [הכי] לקרות יותר, כמו הגיורת והשבוייה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו.
היום לעשותם ולא למחר לעשותם. וא"ת מאי קאמר בסוף מקום שנהגו גבי כורכין את שמע אנשי יריחו שהיו אומרים היום על לבבך משמע לא למחר על לבבך, והא הכי נמי קאמר הכי. ויש לחלק בין על לבבך ללעשותם, דלעשותם משמע לטרוח בהם לקנות עולמך ובהאי שייך למימר היום. ועוד נראה לי דגבי לעשותם דרשינן מדכתיב לעיל מיני' (דברים ז') שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא וגו', דמשתעי בשכר המצוות שנותן לצדיקים עיקר שכרם לעולם הבא ולרשעים בעולם הזה ובתרי' כתיב (ושמרתם את דברי הברית הזה אשר אנוכי מצווה אתכם) [ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום] לעשותם, הילכך משמע שפיר דאתא למימר השכר תקבלו עליהם לעולם הבא ולא היום דלאוהביו מאחר והמצוות תעשו היום ולא למחר, נראה לי.
<h2>דף ג:</h2>
שניות יושב ודן כו'. יש אומרים שלכך תיקנו בתפילת מוסף בקדושה ממקומו הוא יפן ברחמי' כלומר יפנה מכסא דין לכסא רחמים דתפילת מוסף רגילה להיות בג' שעות שניות. ואין נראה אלא מטבע של תפלה כך הוא, וה"פ מן המקום אשר הוא שוכן שם, יפנה אלינו לרחם עלינו. ותדע דלקמן [ד' ע"ב] בשמעתין חד לישנא איפוך דג' שעות ראשונות עוסק בדין שניות עוסק בתורה.
משחרב בית המקדש אין לו שחוק. וקא חייך ואמר נצחוני בניי בפרק הזהב (נ"ט ע"ב), זהו בדיחותא בעלמא. אם תשכח ימיני. הפשט הוא אם אשכחך לשיר את שיר ד' על אדמת נכר תשכח ימיני לנגן בכינור תדבק לשוני לחיכי אם באתי לומר שירה בפה אם לא אזכרכם. הקוטפים מלוח עלי שיח. מלוח לשון לוחות הברית, ופשטיה דקרא מלוח עשב כדאמר בקידושין (ס"ו ע"א) העלו מלוחין על שולחנות של זהב אמרו נאכל מלוחין זכר לאבותינו ומאכל עניים הוא, וקרא משתעי הקוטפים מלוחים ואוכלים אצל האילנות.
חוץ מצינים ופחים. פי' כל שאר אונסין נגזרים על האדם פעמים שאפי' ישמור עצמו מהן לא יועיל כדאמר באילו נערות (ל' ע"ב) דאריא וגנבי בידי שמים, אבל מצינים ופחים ניתן רשות לכל אדם לשמור עצמו מן הצנה. ובויקרא רבה (פ' מצורע ט"ז) גבי אנטונינוס קאמר שאמר לר' צלי עלוי א"ל תשתזב מן צינתא א"ל יתיר חד כסא וצנתא אזלא א"ל תשתזב מן שרבא א"ל דא צלותא דכתיב ואין נסתר מחמתו. משמע דקסבר התם שאדם יכול לישמר מן הצנה ולא מן החמה, והכא משמע שיכול לישמר משניהם, דפחים זהו חום כדפרש"י כמו (שיה"ש ב') עד שיפוח היום, וכתי' (תהילים י"א) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית. וא"ר דודאי אם רוצה למנוע עצמו מלכת אנה ואנה יכול לשמור עצמו מן החום אבל אם הולך כל שעה אז אין נסתר מחמתו, מ"ר. ולא שייך הכא כלל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דבמס' נדה (ט"ז ע"ב), דהתם במדות האדם משתעי מה נגזר עליו להיות אם גבור אם חלש וכו' ולא מיירי במאורעות הבאות עליו מידי יום יום, מ"ר.
<h2>דף ד.</h2>
חימה אין לי שכבר נשבעתי. בנדרים (ל"ב ע"א) קאמר גבי משה שנתרשל מן המילה שבאו עליו אף וחימה לאחר המילה ביקש משה להורגן ויש אומרי' לחימה הרגו וגו'. ובפ' במה בהמה (נ"ה ע"א) אמר מאן נינהו ששה אנשים משחית משביר ומכלה קצף ואף וחימה.
והיינו דר' אלכסנדרי. פירש"י דקאי אדלעיל שאין הקב"ה בא בטרוני' עם הבריות. (ולמ"ה) [ולא נהירא] שכבר הפסיק הרבה, ועוד דקאמר והיינו דאמר רבא וכו' לא כשאני דן את אומות העולם וכו', משמע דאיירי בפורעניות של אומות העולם. ומפרש ר' בשם ר"ת דקאי אהאי דאמר [חימה] יש לי באומות העולם [והיינו נמי] דקאמר אבקש להשמיד דאם לא ימצא להם זכות לא יחזר למצוא להם תקנה. והיינו דאמר רבא אך לא בעי ישלח יד כו', שמחלק בין ישראל לאומות העולם כדאמרי'. בנגני שלהם. פירש"י בספר זכרון מעשיהם. ובתרגום (תהילים ס"ו) אמרו לד' מה נורא מעשיך, מה דחיל מנגנין דידך. אוי לרשע אוי לשכנו בצדיק שאינו גמור. ולא דמי להך דסוף מס' סוכה (נ"ו ע"ב) דקניס לכולה משמרה משום אוי לרשע אוי לשכינו, דהכא בדיני שמים קאמרינן. כיון שהיה בידם למחות וכו'. והא דאמרי' (ב"ב ס' ע"ב) הנח להן לישראל [מוטב] שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, כגון שגלוי לנו דאין מקבלין ממנו.
וכמה רגע אחד מה' ריבוא וששת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה בשעה. ור"ת הגיה על פי' התוספתא דברכות אחת מריבוא וג' אלפים וח' מאות וכ"ד בשעה, ואין צריך להגיה דהרבה עניני רגע הם, ובירושלמי איתנהו תרוייהו בברכות [פ"א ה"א] ברייתא דהכא ושל תוספתא [פ"א ה"ג] דעת ועונה ורגע, וגם הפייט (יוצר לשבת שקלים נוסח אשכנז) יסד רגעי העונה כעונות כל היום, וזהו ברייתא דתוספתא, ואחר כך יסד והמדקדק מחלק הרגע לכמה רגעים, מ"ר. וגם בליקוטין פי'.
<h2>דף ד:</h2>
דעת עליון הוה ידע. פי' דיודע דעת לא משתמע בנבואה אלא משמע שיודע מעצמו. רגע כמימריה. ואומרים העולם שהיה בלעם אומר כלם, ולי נראה כיוון דאז מתחיל קללתו חלה הקללה, כדאמרינן בעלמא (סנהדרין ק"ה ע"ב) מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו שביקש לומר לא תמשך מלכותם לא יהא להם בעלי קומה וכו'. גם נראה שלא היה לו כח להמית (אחת) [כאחת] על ידי שיאמר כלם, דא"כ מה היה צריך לכל זה, תדע דאין סברא שהיה בידו להחריב את כל העולם כולו. לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. מקללתו קאמר, ואפי' אדם אחד לבדו כגון ההוא מינא דבסמוך יכול להיות שלא ימות מיד בקללת המקללו אלא שהיא מועלת לו להזיק לו הרבה. רגע כמימריה שנאמ' כי רגע באפו. ותימה היכא מוכח [מקרא] דהוי כמימרי', ודומה דארישא קאי להוכיח דזעמו רגע, ויש ספרים דגר' בהדיא מנלן דרגע רתח שנאמר כי רגע באפו וכו'.
בתלתי שעי קמייתא. פי' ה"ר שמעיה בפ"ק דברכות, בשעה שלישית שעומדין מלכי מזרח ומערב שדרכם לעמוד בתחלת ג' שעות, וכן נראה דלאו דוקא נקיט התם בני מלכים דרכם לעמוד בג' שעות, דה"ה מלכים עצמם כדמוכח התם לעיל גבי ד' משמרות (ברכות ג' ע"ב) דקאמר דוד קדמו עיני אשמורות משית שעות דליליא ותרתי דיממא, שהיה מקדים לשאר מלכים, ומיהו קשה לי דא"כ בסמוך ליצלי שפיר צלותא דמוספי בריש שתא קודם ג' שעות, ונ"ל דאפי' יתפלל קודם יכול להיות דמידחי כיון דאחר תפילתו הוי ריתחא אבל אחר סוף ג' שעות דליכא ריתחא שכלה הזעם הוי עת רצון.
הוה מצער ליה ההוא גוי. וא"ת איך רצה להמיתו והא הגוים לא מורידין, וי"ל דמצער לי' טובא שאני, ולפי מה שפי' דאין מת בכך מיד אלא שחלה עליו הקללה, לא דמי הורדה לבור, ולספרים דגר' ההוא מינא, קאמר שפיר דלאו אורח ארעא, אע"ג דמורידין ולא מעלין, דהוי כעין מכחיש פמליא של מעלה ודוחק להעניש בידי שמים מה שאין רצון שמים להעניש אבל כשהורגו הוא בעצמו בידים אין דוחק לפני השמים להעניש כלום.
<h2>דף ה.</h2>
לא באנו לעולם. והא דאמרי' בעירובין (י"ג ע"א) נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, היינו בסתמא כשאין ניכר מה יהא סופו אבל במקום שניכר לכל שהוא צדיק אשריו שבא לעולם כל זמן שלא חזר בו. והיכא דאין ניכרים מעשיו כלל עדיין אז נוח לו שלא נברא שיכול לירא פן לא יצדק, מ"ר. ובמסקנא ניחא בלאו הכי.
כי מתו כל האנשים. פשטי' דקרא זהו פרעה שביקש להורגו כדכת' [שמות ב'] וימת מלך מצרים. [שירדו מנכסיהם]. מצורעים לא היו, שהיו במחנה אחר מתן תורה במעשה דקרח וא"כ מתחילה מסתמא לא היו מצורעים שכל אותן שנתרפאו במתן תורה אמרינן במדרש (רבה נשא פ' ז') שחזרו למומין שלהן במעשה העגל. ומבנים, אין כל כך ראיה מדכתיב [במדבר ט"ז] ובניהם, דאיכא למימר דשוב נולדו, וא"ת לא היה לו לומר כי מתו בדבר שעתידים לו בו, הלא משום דירדו מנכסיהם קרי להו מתו, ואע"ג דמסתמא דשוב נתעשרו בביזת מצרים ובביזת הים, אלא י"ל דמשום שמתו בניהם לא היה משה ירא פחות מהן דמ"מ היו קרובים למלכות כבתחילה, מ"ר.
<h2>דף ה:</h2>
עד מ' שנין. פי' לכך לא רצה משה לרומזה להם עד מ' שנה, שכל שעה היה סבור כי מטו ארבעים שנה דקיימא אדעתייהו ואדעת קונם, וכשראה שאינן כן אז הקפיד עליהן דכיון שהיו מכירין לב שלהן שלא היו יכולין לעמוד עד מ' שנה אדעתא דרבייהו אלא שלפי שעה היה טוב לכם בשעת מתן תורה, היה לכם לומר אתה תן, מ"ר. ולא כמו שפירש"י שפי' שאף משה לא נזכר להוכיחן בכך עד מ' שנה, שא"כ [לא] היה מפשיען כאשר לא אמרו אתה תן כיון שגם הוא עצמו לא היה מתבונן אז יותר מהן שהיה להן לומר כן, ויש ליישב פירושו ולומר שאעפ"י שהוא לא היה צריך לתפילה זו לא היה נותן לב עד מ' שנה דקאי אדעתא דרבי', הם שהיו צריכים לה היה להם להתבונן מאותה שעה, ודווקא משום דלא קאי אדעתא דרבי' הוא שלא נתן לבו להתבונן עד אז, ולא בשביל שהיה סבור שלא היו צריכין לתפילה זו כמו שהוא לא היה צריך, שהרי ראה שחטאו בעגל ובמרגלים ואעפי"כ לא הוכיחן עד סוף מ' שנה. יצרן מסור בידם. ממשלחי רגל דריש. רגל של יצר הרע כדכתי' [ש"ב י"ב] ויבא הלך לאיש העשיר, יצר הרע קרי אורח, מ"ר, וכן מוגה בפי' כתב יד רבי שלמה. בתר הך מילתא גרסינן הכי השור והחמור תנא דבי אליהו וכו'.
ערב יום טוב האחרון של חג. ותימה ליחשוב נמי ערב יום טוב ראשון של חג, וי"ל שטרודים העולם בסוכה ולולב, ועוד י"ל בכל אחד טעם לבדו, יו"ט האחרון הוי רגל בפני עצמו והוי נמי פר ואיל, מה שאין כן בשאר ימים שלפניו שיש שבעים פרים לכפר על שבעים אומות, ושל שמיני עצרת חשוב יותר שהוא מכפר על ישראל, ולפי שחלוק לחשיבות בפ"ע משלפניו מרבים לכבדו להודיע שאינו טפל לחג כז' של פסח אלא רגל בפני עצמו חלוק לחשיבות משלפניו. וערב יום טוב הראשון של פסח משום דגאולה עדיף ובעי לשבוחי ולברוכי ולאודויי טובא. וערב עצרת כי הא דאמרינן באילו דברים בפסחי' (ס"ח ע"ב) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם דהוי יום שניתנה בו תורה לישראל. וערב ראש השנה דהוי תחילת שנה ויום שנברא בו העולם וראוי לעשות בו סימן טוב כדאמר בהוריות (י"ב ע"א) ובכריתות (ה' ע"ב) השתא דאמרת סימנא מילתא היא, מ"ר. וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל. וא"ת בריש כתובות (ה' ע"א) דפריך אלא מעתה יום הכיפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה שמא ישחוט בן עוף, אמאי שבק כל הני ימים טובים דהכא ונקט יום הכיפורים דאין מרבין בסעודה אלא בגליל. וי"ל דבהנך רגילין לשחוט בהמה טובא ובערב יום הכיפורים אין רגילים אלא בעופות ודגים מאכלים קלים, כי ההוא חייטא דזבין חד נון בתריסר דינרין בערב יום הכיפורים כדאי' בבראשית רבה (פרק י"א), ובעופות שייך טפי למיחש שמא ישחוט בן עוף שהוא דבר מועט ולא אדעתי' עד דשחיט, ובגליל דווקא היו רגילין להרבות בבהמות דשייך בהו אותו ואת בנו כמו בימים טובים דלעיל. ר"ת.
והתנן שואלין בהלכות הפסח וכו' ומשני אנן דשכיחי מומי וכו'. תימה לי מאי קושיא ומאי פירוקא, והלא גם אחר חורבן שואלין בהילכות הפסח קודם לפסח וכו' ואע"ג דאין כאן הקרבה, דהא איכא הלכות יו"ט כמה וכמה, ואו"ר דסברא הוא לתלמודא דמשום דיני קרבן שצריך לדקדק בהן מאד ניתקן תחילה לדרוש בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום, והואיל והתחילו קודם חורבן לא זז ממקומו אחרי כן, ותדע דדרשינן ליה בפ"ק דפסחים (ו' ע"ב) משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני דהיינו מילי דקרבן.
מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח. צ"ע אמאי לא קתני לה גבי ז' מצות דאפי' אינן חייבין להקריב שום קרבן לעולם מ"מ אם הקריב מחוסר אבר עובר משום [ומכל החי] כמו גוזל ואוכל אבר מן החי. ושמא אינו נהרג אם הקריב מחוסר אבר אלא דאינו מתחסד בו ואינו לרצון דומיא דמעלה חיה על גבי המזבח דהוה בעי ריש לקיש למימר בריש כל הפסולין בזבחים (ל"ד ע"א) דאינו עובר בולא כלום ולר' יוחנן נמי אצטריך יתורא התם למימר דעובר דלא תימה שאינו אלא כמוסיף על המצוה הכי נמי הוה אמרינן שמא הכא, אע"ג דגריע' טפי מחיה במה שהיא מחוסרת אבר דומיא דבעלת מום דגריע' מחיה לריש לקיש, דשאני בעלת מום לישראל דאית[סר] בהקרבה בהדי' נ"ל. מיהו או"ר דלשון אסור לבני נח משמע דאיסור יש בדבר, ואעפי"כ י"ל שהגוים נתרבו (בנזיר ס"ב ע"א) מאיש איש שנודרים נדרים ונדבות כישראל. והיינו אסור שאם נדר קרבן והביא מחוסר אבר אסור לו לסמוך על זה וחייב להביא אחר, וקום עשה לא קא חשיב כדמשנינן התם [סנהדרין נ"ח ע"ב] גבי גוי ששבת.
שאסור לבני נח וכו'. והקשה ה"ר יעקב דאורליינ"ש, למה לי קרא בקדשים לפסול בעוף יבש גפה נקטעה רגלה מן העוף ולא כל העוף (קידושין כ"ד ע"ב) תיפוק לי' דאפי' בבני נח אסור מחוסר אבר. ואו"ר דסד"א הואיל ואישתרי מום בעוף בישראל יותר מבבהמה אישתרי לגמרי אפי' מחוסר אבר. א"נ אפי' בבני נח הוה שרי כן ממתן תורה ואילך מחוסר אבר בעוף הואיל ומצינו שחלק הכתוב לישראל במום בין בהמה לעוף, מ"ר. ועוד הוה מצינן למימר דאצטריך מן העוף לאסור הקרבתו דה"א דאם הקריבו אינו עובר בולא כלום כדהוה אמרינן בחיה אי לאו קרא דזבחים כדפרי', ומיהו לשון יכול אפי' יבש גפה או נקטעה רגלה משמע דכשירים גמורים לצאת בהן ידי חובה אי לאו מן העוף. אבל אין נראה לר' לחלק בין פסול מום דבני נח לעופות [בישראל] ולומר דבעופות פסול אפי' נפגמה אזנו וכיוצא בו ולא מחוסר אבר ממש בעי, ובבני נח בעי מחוסר אבר ממש, וניחא בהכי דדווקא נקט השתא בהמזבח מקדש (זבחים פ"ה ע"ב) לא אמר ר"ע דאם עלו לא ירדו אלא בדוקין שבעין הואיל דבבני נח כשר, דהא משמע לכאורה דיבש גפה ונקטעה רגלה המוזכרים בבריית' הוה מכשרינן אי לאו קרא דמן העוף. ועוד דבפ' הנזקין (נ"ו ע"א) נמי נקיט שדא ביה מומא, בניב שפתיה ואמרי' לה בדוקין שבעין באתרא דלדידן מומא הוי ולדידהו לאו מומא, ובזה מיהא תצטריך למימר לאו דווקא נקט הכי דה"ה כמה מומין בלא חסרון אבר דתנא בבכורות, מ"ר. מיהו נראה לי מהך דהניזקין דלא פסיל לבני נח נפגמה אזנו וכיוצא בו [כי] אם מחוסר ממש מדנקיט ניב שפתיה דהיינו שפמו שניקב שנפגם ושנסדק דתנ' בבכורות בפרק על אלו מומין (ל"ט ע"א) וגם רבי' שלמה בגיטין בניב שפתיה [פי'] שפתו העליונה וזהו שפמו ומה לי נפגם אזנו ומה לי נפגמה שפתו אלא משמע דכולן שוין לדוקין שבעין חוץ ממחוסר אבר ממש חשוב הוא. ועוד ק"ל על מה שפי' דיש חילוק בין מחוסר אבר דעופות לשל בני נח דמשמע שפסול מום דבני נח ודעופות שוה, דמהאי משמעות' נפקי דהכא ממכל החי שחיין ראשי איברים שלה, וכי האי גוונא דריש בפ' שילוח הקן (חולין ק"מ ע"ב) פסול חסרון אבר בציפרי מצורע מחיות שחיין ראשי איברים שלהן, ומשמע שפסול מומם שוה לעופות של קרבן דמדמי התם מכשיר ומכפר אהדדי, ולפי מה שפיר' דבני נח בעי מחוסר אבר ממש ה"ה בעופות, ויש לדחות דשאני התם דסברא הוא הואיל והקפיד הכתוב במום שלהם דהוו ממש כעין עופות של קרבן דדמו להו.
שאסור לבני נח וכו'. וא"ת הא הכי נמי ממעט בסמוך טריפה זקן וסריס ולא מצינו שנאסרה טריפה לבני נח, וי"ל דהנך יש לי לומר דמשום קיום העולם קא ממעט להו אבל בחסרון אבר אין קפידא לקיום העולם אלא ודאי משום קרבן קאמר. ותימה לי והא בעי לבני נח לקרבן טהורים אבל לא טמאים בפ' בתרא דזבחים (קט"ז ע"א) ובטמאים למה הקפיד הכתוב במחוסר אבר דקאמר מכל החי ומכל בשר, וי"ל דלא חלק הכתוב. האי מיבעי ליה למעוטי טרפה. וא"ת הא למ"ד טריפה אינה חיה ממעטינן בפ' בתרא דחולין (ק"מ ע"ב) מחיות גבי שתי צפרים חיות מחוסר אבר וטריפה. וי"ל דלענין ציפרי מצורע דהוו מכשיר וכעין מכפר ישנם יש לי למעט שניהם מחד קרא אבל הכא דעיקר קרא לקיום העולם אתא אין לי לפסול מחוסר אבר לקרבן אלא מיתורא כיון דאין בו קפידא לקיום העולם, מ"ר.
<h2>דף ו.</h2>
אלא למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר. דלדידיה (אינה) [אתי] מכל החי למעוטי טריפה, ותימה דמסתמא אית ליה טריפה חיה, דבחולין [נ"ז ע"ב] משמע דאפי' למ"ד טריפה חיה יכול להיות דאינה יולדת, ומשמע לכאורה דלמ"ד יולדת ודאי חיה היא. ועוד דודאי הך סוגיא אתיא שפיר כמ"ד טריפה חיה (כמו) מדפריך בסמוך ודלמא נח גופיה טריפה הוה אעפ"י שחיה הרבה אחר כך, ואליבי' פריך ודילמא נח גופי' טריפה הוה, ולא מימעיט טריפה מאתך, כי אם מכל החי, וא"כ קשה היכי מימעיט לה ממכל החי כיון דחיה היא, וגם ניחא ליה לאוקמי קרא למעוטי טריפה טפי מלמעט מחוסר אבר, והא בשילוח הקן (ק"מ ע"ב) קאמר דלמ"ד טריפה חיה אין לי למעט טריפה מחיות, כי אם למעט מחוסר אבר, והוי איפכא ממאי דאמר הכא. וי"ל דאי טריפה חיה, משמע טפי החי וחיות למעוטי מחוסר אבר מלמעט טריפה והיינו טעמא דההיא דשלוח הקן, אבל הכא לענין קיום העולם סברא הוא דקפיד טפי בטריפה מבחסרון אבר, דאע"ג דחיה אינה חיה כל כך כאילו היתה בריאה, ובריש פ' אילו טריפות (מ"ב ע"א) דדריש דטריפה חיה מזאת החיה אשר תאכלו חיה זאת אכול חיה אחרת לא תאכל, ואין לתמוה במה שקורא אותה חיה אע"ג דהכא משמע למעוטי מהחי, דהתם באלו טריפות לא סגי' דלא קרי לה חיה דהא קאתי לאשמועינן דטריפה חיה, מ"ר. ומה שפי' דמאן דאית לי' טריפה יולדת אית ליה נמי דחיה, נ"ל עוד לדקדק מהך סוגיא גופה, דמאי קא פריך אלא למ"ד יולדת מאי איכא למימר היכי מימעיט מלהחיות זרע, הא שפיר מימעיט אם אינה חיה י"ב חודש שהרי י"ב חודש היו בתיבה כדמוכח קרא, ולא שמשו בתיבה (כדאיתא סנהדרין ק"ח ע"ב) א"כ מתי יולידו, אלא משמע דאית ליה נמי טריפה חיה, ור' אומר שבזה י"ל דנח לא היה יודע שיהו בתיבה י"ב חודש וא"כ מלהחיות זרע לא הבין נח מיעוט טריפה כיון דיולדת היא.
אתך בדומין לך. ומיהו מחוסר אבר ובעל מום אין למעט מאתך, הואיל ואין בו קפידא לקיום העולם, דאתך משמע ראויים לקיום העולם כמותך, אבל אין לומר דנח גופי' מחוסר אבר או בעל מום הוה דא"כ תקשי מאי קא"ל דכוותך עייל שלמים לא תעייל. דלמא נח גופיה טריפה הוה. ואעפ"י שחיה הרבה אחר כך וי"ל דחיות גמור ובריאות גמור לא היה לו כבתחילה. אבל ממכל החי מימעיט שפיר טרפות, אע"ג דסבירא ליה טריפה חיה כדפרי' לעיל, גבי קיום העולם סברא הוא להצריך חיות גמור, ולמ"ד טריפה חיה הוא דפריך כדפרישית. ויש מפרשים ודלמא נח גופיה טריפה הוה כלומר (הוה) [הוא] לא היה יודע בעצמו אם טריפה הוא ואם לאו באותה שעה לא הוה ידע דמימעיט טריפה מאתך, ואין נראה לר' דהא ודאי טרפות הניכר מבחוץ היה יכול לדעת אם יש בעצמו ואם לאו דבהאי דווקא הזהירו שלא להביא בתיבה, דאי טרפות שבבני מעיים מהיכן הי' לו לנח לדעת מי ומי טריפה בבני מעיים, אלא ה"פ כדפרישית ורבי' יעקב פי' דאדם אית לי' מזלא חי אפי' טריפה אפי' למ"ד טריפה אינה חיה, ואין נראה לר' דבריש פ' אילו טריפות (חולין מ"ג ע"א) מייתי ראיה מישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים להכשיר נקבות המרה בבהמה, מ"ר. וההיא נמי פי' בפ' הניזקין (נ"ו ע"ב) גבי ניקר במוחו ז' שנים ובפ"ק דערכין.
תמים כתיב ביה. וסברא הוא דלמעט טריפה כתיב תמים לפרש שלא היה טריפה כי היכי דלימעיט טריפה מאתך, אבל בעלמא לא ממעטינן מתמים דכתיב גבי קרבן טריפה, דהא איצטריך מן הבקר להוציא את הטריפה (מנחות ה' ע"ב) וטעמא דלא ממעטינן ליה כמו בעל מום, משום דטפי מסתבר למעוטי מתמים בעל מום שהוא מגונה יותר לקרבן מכמה טריפות שאין נראות לפי שהוא בגלוי וגם קבוע שאינו חוזר. ועוד דהתם כתיב תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, משמע דתמים בלא מום קאמר. אבל גבי נח אין לדרוש תמים שלא היה בו מום דמה לו לפרש דהיה בלא מום דלדרוש אתך בדומין לך לא אתא דמחוסר אבר הוא דממעטינן מכל החי, ואפי' לא כתיב מכל החי הוה מסתבר לאוקומי לתמים במיעוט טריפה טפי מבמיעוט בעל מום דלענין קיום העולם יש להקפיד בטרפות יותר מבמום ואפי' למ"ד טריפה חיה לפי שאינה חיה כל כך כמו השלימים, וזה הטעם הגון יותר מן הראשון, כי על הראשון שאומר שאין להעמיד תמים דנח לענין מום, לפי שכבר שמענו מחוסר אבר ממכל החי, וא"כ למחוסר אבר לא איצטריך, ובמום בלא חסרון אבר לא קפיד מדאיצטריך מכל החי, ויש על זה להשיב דמאי חזית דתיקו תמים למעוטי טריפה ומכל החי למעוטי מחוסר אבר, אימא מכל החי למעוטי טריפה, ותמים למעוטי בעל מום. שלימין לא תעייל. דהא אין לפרש דקאמר אף טריפה דכוותך עייל, דלמה לי קרא להכי.
השתא דנפקא לן מאתך וכו'. ותימ' למ"ד טריפה אינה יולדת אתך למה לי, וי"ל דלדידיה אורחיה דקרא הוא. ואין נראה לר' דבכל מקום דריש אתך בדומין לך כגון גבי משה (סנהדרין ל"ו ע"ב) וגם אין נרא' לר"מ דאי לא כתיב אתך אוקימנ' להחיות זרע למעוטי טריפה ולא זקן וסריס. דהא מהיכא תיתי שלא למעט כל מי שאינו ראוי להחיות זרע, אבל אין שום קושיא כאשר לא פירש אתך למה שכך דרך התלמוד בהרבה מקומות, ור' פל' האי קרא מאי עביד ליה שאינו מסיים לדרוש כל הפסוקים שמביא אליב' דכולהו ואי לא דריש ליה הכא דריש ליה במכילת' אחריתי, ומיהו באתך שבכאן י"ל שלא הוצרך לפרש הטעם, לפי שגם מתחילה היה פשוט לו שהוצרך לכתוב להחיות אתך, כדי להשמיענו שחייו קודמין לחייהם, ולא יסכן עצמו בשביל סכנת אחד מהם כדרשינן בפ' איזה נשך (ס"ב ע"א) וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך, וכן גם לענין אכילתך דורש בב"ר והיה לך ולהם לאכלה הם טפילים לך ולא אתה טפל להם. ועוד י"ל דאתך יהיה לצוותא בעלמא למ"ד טריפה אינה חיה, וזה לא יהיה דוחק הואיל ולמ"ד נמי טריפה חיה אומר התלמוד דאי לאו להחיות זרע ה"א אתך לצוותא בעלמא.
נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור. וא"ת לפי המסקנא דפשיטא הן בלא אידיהן אפי' לרבנן (ו)אמאי איצטריך שמואל לאשמועינן דנוצרי לר' ישמעאל לעולם אסור. וי"ל הא קמ"ל דאע"ג דאין לו היתר עולמית לא שבקי' ליה רווחא להתירו בשום פעם או להקל לאחריו כרבנן, מ"ר. ולי נראה דסד"א דלית לן למיסר נוצרי לעולם משום דאין סברא שיהו אדוקים בו בתקרובת כל כך שתאסור על ידו משא ומתן לעולם, אבל אי הוה קמ"ל דנוצרי אסור לרבנן ג' ימים (בפניו) [לפניו] זה לא היה חידוש כל כך. אליבא דר' ישמעאל לא קמבעיא ליה. פי' דפשיטא ליה משום קושיא דלעיל, דפרכינן חשיב להו מעיקרא והדר חשיב להו לבסוף.
וסימניך אחור וקדם צרתני. השנויה תחילה במשנה היא אחר התקופה, וטעמא דתניא ברישא, לפי שאדם הראשון עשה אז תחילה י"ט ח' ימים כשראה יום שמאריך והולך כדלקמן (ח' ע"א) ולשנה הבאה הוסיף לעשות יו"ט גם אותם שלפני התקופה. ונר' לר' שיש הפסק בין ח' ימים דקודם התקופה של סטרטריא ובין ח' ימים שאחר התקופה של קלנדא, דהא משמע הכא דקלנדא יש לה ג' ימים לפני האיד אלמא אין סטרטריא סמוכה לה בלא הפסק אלא ודאי יש הפסק ביניהם, וטעמא משום שאדם הראשון לא הבחין כל כך לאלתר ביום הראשון של תקופה יום שמאריך והולך עד ששהה ד' ימים או ו' ואחר שהבחין עשה יו"ט ח' ימים כנגד ח' ימים שהתענה.
<h2>דף ו:</h2>
לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. ותימה אמאי נקט הני, לימא לא יושיט אדם נבילה לחבירו או שום איסור, בשלמא בן נח איצטריך לאשמועינן דשייך ביה לפני עור, אבל כוס יין לנזיר אמאי נקט. ונר' לר' דדווקא נקט הני, דנזיר אינו מרגיש כל כך באיסור יין דלכ"ע שרי ולדידיה אסיר, ומיירי כגון שאמר לו סתם הושיט לי כוס זה, וכן בן נח אין רגיל ליזהר באבר מן החי וכשאומר סתם (אשיטוהו) [הושיטהו] לי אסור להושיט לו שיש לי לחוש דשמא רוצה (להאכילה) [לאוכלו] [אבל ישראל שאמר הושיט לי נבלה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו] כיון שאינו אומר לו בפירוש [שרוצה לאוכלו] אבל אם יודע שרוצה לאוכלו אסור בכל ענין. ונר' לר' דמיירי הכא אפי' אם היין של הנזיר והאבר מן החי של גוי או של הפקר, מדקאמר בסמוך דאי לא יהיב ליה שקיל ליה איהו, ואם ברשות אחרים הוא היכי שקיל ליה, ואע"ג דמסיק דקאי בתרי עברי נהרא היינו משום דליכא לפני עור אי מצי שקיל ליה איהו, ומ"מ בדבר שהוא שלו מיירי ולכך צריך להעמידה דקאי בתרי עברי נהרא שאם היה אצלו הוה שקיל ליה איהו, מ"ר. ולא קתני לא יתן ש"מ. אסיקנא השתא דאי לא קאי בתרי עברי נהרא דהוה מצי שקיל איהו שהוא של עצמו אפי' יושיטנו לו לא עבר בלפני עור, ומ"מ אסור ליתן למשומדים נבילות דעבר בלפני עור, דזימנין דלית ליה לדידיה, ואפי' אית ליה יכול להיות דעבר בלפני עור כיון שיאכל שתיהן, אבל בתקרובת דהכא שמא לא יקריב שתיהן, אלא שיקריב אחד מהן איזה שירצה.
תניא כוותי' דריש לקיש וכו'. וא"ת וליחשביה בריש פ' החולץ (יבמות ל"ו ע"א) בהדי הני תלת דהלכתא כריש לקיש, דאין לומר דהך פשיטא לי' דהלכתא כריש לקיש מדתניא כוותי', דבחליצת מעוברת נמי תני' כוותיה וחשיב להו. וי"ל דהכא הילכתא כר' יוחנן, ואע"ג דתניא כוותי' דר"ל, דר' יוחנן סבירא ליה כחכמים דמתני' דפריך לקמן בשמעתין (ז' ע"ב) חכמים היינו ת"ק ומשני חד תירוצא נשא ונתן איכא בינייהו דרבנן בתראי סברי נשא ונתן אסור והכי סבר ר' יוחנן, ואע"ג דאיכא אכתי תירוצא אחרינא לקמן מאי איכא בינייהו, ר' יוחנן סבר כהאי לשנא, מ"ר.
כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים. פירש"י מתקיים עד יום אחד דחזי ליה ביום אידו ואזיל ומודה, אבל דבר שאין מתקיים, כגון ירק וכיוצא בו מותר, ובסמוך פי' גבי דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהן, דמרווח ליה שמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למוכרו, ולפי' זה לוקחין מהן שפיר דבר המתקיים שאותו אינו מתאוה למוכרו, ויש ספרים דגרסו הכי בהדי' בסיום ברייתא דרב זביד, דבר המתקיים אין מוכרין להם אבל לוקחין מהן, ותימה לי מאי קאמר הך ברייתא קמייתא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים מותר, והלא בין המתקיים בין שאינו מתקיים יש צד היתר וצד איסור דבמתקיים אסור (לקנות ומותר למכור) [למכור ומותר לקנות], ועוד קש' לי מה לי מתקיים לזמן מרובה מה לי אין מתקיים את"ל טעמא דמתני' משום לפני עור, ועוד בסמוך דקאמר דבר שאין מתקיים אין לוקחין מהן, (בשלמא) אי טעמא דמתני' משום לפני עור כדמספק' לן לעיל שמוכר לו בהמ' לעשות תקרובת אי בלקיחה מהן מה תקרובת שייך, וגם לפי' ר"ת לשאת ולתת עמהן דמתני' במידי לתקרובת דווקא, אפי' ללישנא דמשום הרווחה קשה נמי אמאי אסור ליקח מהן, ורבי' יעקב פי' אבל לא לוקחין מהן בתורת דורון כדפי' במתני'. וקשה לי דאין לפרש כן לפי' דגרס דבר המתקיים לוקחין מהן, דאי בתורת דורון ודאי אין לוקחין כמו דינרא דההוא מינא. וגם קשה דלשון קיחה משמע דומיא דמכירה דבהדא, דאי בלקיחת דורון מיירי הוה ליה למימר אבל אין מקבלין מהן.
ונראה לי שיש ליישב אין לוקחין מהן דבסמוך אפי' בלא קבלת דורון, ונפרש לפירש"י דלשאת ולתת במתני' לא איירי אלא בלמכור להם, אי משום תקרובת לטעמא דלפני עור אי משום דמרווח להון לטעמא דאזיל ומודה, אבל בלקיחה מהן לא איירי במתני'. והלכך האי דקאמר הכא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן, דהיינו למכור להן לשאת מהן (מתנות) [מעות] ולתת להם החפץ, אלא בדבר המתקיים עד יום האיד, אבל בדבר שאין מתקיים מותר לעשות משא ומתן דמתני' היינו למכור להם, והשתא לא איירי בלקיחה מהן מידי. ובברייתא דרב זביד מפרש ליה לרב זביד דבר שאין מתקיים מוכרין להם פי' (דלא) [דלית] ביה לשאת ולתת דמתני' היינו למכור להם משום תקרובת לטעמא דלפני עור, דאפי' בר תקרובות הוא לא חיישינן שמא יעשה בו תקרובת מיד כיוון שלא יתקיים עד יום אחד, אבל אין לוקחין מהן, יש בזה טעם חדש, דמשום שמתאוה למוכרו שמח כשמוכרו ואזיל ומודה, ובדבר המתקיים אסור למכור להם, דהיינו משא ומתן דמתני' אי משום תקרובת ועובר בלפני עור אי משום הרווחה דמרווח ליה ואזיל ומודה. ולפיר"ת אסור משום תקרובת אפי' לטעמא דהרווחה, אבל ליקח מהן מותר דאינו מתאוה למכור ולא אזיל ומודה, ובהאי משא ומתן לא איירי במתני'. והשתא ניחא לקיחה מהן כמשמ', ולא קבלת דורון, וניחא גירסת הספרים דשרו ליקח מהן בדבר המתקיים, וניחא האי דמוקי הכא אסור לשאת ולתת דווקא בדבר המתקיים, דבמכר מיירי דווקא כדפרי'.
ומיהו קשה לשון התוספתא [פ"א ה"א] דמסיק בברייתא דהכא אף בדבר המתקיים לקח או שמכר הרי זה מותר, דומה שהוא פי' נשא ונתן דמתני' ודומה דדיעבד מותר אבל לכתחילה אסור ליקח כמו למכור בדבר המתקיים, ולשיטת רש"י מותר כדפרי' רש"י דאינו מתאווה למוכרו. וגם לר"ת הוא מותר (למכור) [לקנות] דמוקי כולה מתני' דווקא למכור להן מידי דבר תקרובת. וי"ל דבריית' דתוספתא דמשמע דאסרה ליקח לכתחילה בדבר המתקיים גזרו לקיחה בדבר המתקיים אטו לקיחה דדבר שאין מתקיים, דאי שרית ליה אתי למיטעי' ליקח מהן גם דבר שאין מתקיים, דלא דמי למה שאין אנו אוסרין למכור להם דבר שאין מתקיים אטו דבר שמתקיים, דבזה לא יבוא לטעות ולמכור להם דבר המתקיים, שבזה ידוע יותר שיעשה ממנו תקרובת לטעמא דלפני עור או מרווח להון. ועוד י"ל דתוספתא דאסרה ליקח לכתחילה בדבר המתקיים סבירא ליה דבכל לקיחה מהן שייך אזיל ומודה שמזמנין לו מעות לצורך יום אידו, ובמכירה דווקא יש חילוק בין מתקיים לשאין מתקיים. ולפי זה אתי שפיר הא דקאמר הכא אסור לשאת ולתת עמהן דמתני' איירי בדבר המתקיים דווקא משום דמתני' איירי לפי זה בין במקח בין במכר אליבא דהך ברייתא, ולהכי לא מיתוקמא מתני' בדבר שאין מתקיים שאין אסור בו כי אם מקח ולא ממכר. והוי השתא תרי טעמא במשא ומתן דמתני', דליקח מהן אסור בכל דבר מפני שממציא לו מעות לצורך יום אידו, ומיקרי מרווח להון דומיא דלהלוותן, ואפי' בזבינא חריפא צריך הוא עתה למעות לצורך יום אידו, ולמכור להם הוי או משום לפני עור או משום דמרווח ליה כדקאמר לעיל. ולפי' זה לא היינו מותרים עכשיו לקנות מהם שום דבר ביום אידם לפי הברייתא זו, ואם נפרש דאסרה ליקח מהן משום דמרווח להו שממציא לו מעות לגוי ביום אידו ואזיל ומודי. רק לפי אותו הטעם שפיר' במשנה דאינן אדוקין בע"ז עכשיו כל כך דאזלי ומודו משום משא ומתן שלנו ביום אידם, ועוד כיון דכל השנה עיקר משא ומתן שלנו אצלם בכל דבר לא אזלי ומודו בשום משא ומתן שנעשה עמהם ביום אידם. וגם לפי' הברייתא דבסמוך למאי דגרסי בה דבר המתקיים לוקחין מהן, וכמו שסובר רבינו שלמה מאחר שאין מתאוה למוכרו, לפי זה נוכל ליקח מהן כל דבר דלא שייך ביה טעמא דמתאווה למוכרו, כמו בלפני אידיהן בדבר שאין מתקיים עד יום אידם. ומיהו אותה גירס' אינה ברוב ספרים, וגם התוספתא חולקת עליה דקתני ואפי' בדבר המתקיים לקח או שמכר הרי זה מותר, נראה לי.
ועוד היינו יכולים לפרש שמא דבכל ליקח מהן אסור משום דאתי לעשות תקרובת מן המעות, ונפרש שרגילי' לעשות תקרובת גם ממעות. ולשאת ולתת דמתני' בין בלקיחה בין במכירה מיירי, ובין במקח ובין במכר בעי לעיל אי הוי טעמא משום דמרווח להון שממציא להם חפצם או המקח או המעות שהם צריכין או משום לפני עור. וא"ת אמאי מוקי בסמוך טעמא דלהלוותן משום מודה לוקמא משום תקרובת כיון דעושין ממעות תקרובת הרבה פעמים ואיכא לפני עור. וי"ל דבעי לאוקומי איסורא דלהלוותן אפי' אית ליה לדידיה, דהא לשאת ולתת נמי נקיט הכא לפום טעמא דאזיל ומודה. והא לא תיקשי לפי' זה איך נקנה מהן שום דבר ואין נלוה להן אפי' בריבית, האיכא למיחש ללפני עור שיעשו מהן תקרובת, כי עתה אין רגילין ליתן (בה) [כי אם] דבר מועט מאוד וליכא לפני עור, דאי לא יהבינן ליה שקיל איהו בודאי, דאי אפשר דלית ליה או שלו או שילוה משום גוי ולא שביק ליתנו על ידי שלא נלוה לו. ועוד שיכול להיות שאין דין תקרובת ע"ז ממש במה שנותנין לכומרים עכשיו כדפרי' במשנה. ובריית' דבסמוך דרב זביד לא נגרוס בה דבר המתקיים לוקחין מהן, ולספרים דגר' לי' פליגי אברייתא קמייתא דאסרה מקח בדבר המתקיים כדמשמע בתוספת' כדפרישית ולית ליה לבריית' בתרייתא איסור מקח משום חשש תקרובת. אי נמי אית ליה בדבר המתקיים מיהא ס"ל דאין לי לתלות שהגוי מוכר דבר שיתקיים עד יום אידו לעשות תקרובת מן המעות. ומה שהביא ראיה בספר הישר במשנה דמעות אין עושין מהן תקרובת כדתנן לקמן (נ"א ע"ב) מצא [בראשו] מעות כסות וכלים הרי אלו מותרים, אינו ראיה דאדרבה משמע משום שהיו עושין מהן תקרובת וטעמא דהרי אילו מותרין משום דליכא כעין פנים, וליכא זריקה משתברת כיינות שמנים וסלתות כדאית' לקמן בפ' ר' ישמעאל (שם), נראה לי, וצורינו יאיר בתורתו עינינו.
ואפי' בדבר המתקיים נשא ונתן מותר. ודווקא לפני אידיהן, אבל ביום אידיהן אסור אם נשא ונתן דהכי אמרו בסמוך דמודי ריש לקיש ביום אידם. דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהן. דכיון שמתאוה למוכרו הואיל ואינו מתקיים עד יום אידו אזיל ומודי כדפירש"י, ויש תימה היאך אנו קונין מהם עכשיו ביום אידם ירקות ודבר שאין מתקיים כי אם מעט ומתאוה למוכרן כמו שמתאוה למכור לפני האיד דבר שלא יתקיים עד יום האיד. ובלאו טעמא דזבינא דרמיא על אפיה שהקשיתי בריש פרקין דהוי הנאת מוכר לחוד כדמוכח בנדרים (ל"א ע"א) תימה כאן מסברא אמאי לא הוי כדבר שאין מתקיים דאין לוקחין מהן לרש"י [דפי'] סיפא [ב]מקח ממש ולא קבלת דורון כפיר"ת, וצריך לחלק ביניהם, או לומר דקים לן השתא דלא אזלי ומודו בהכי, דכמה לוקחין הוא מוצא דקפיץ עליה זבינא טובא. ועוד אמר בירושלמי [ה"ד] לקמן גבי ר' ירמיה זבן ריפתא לא אסרו דבר שיש בו חיי נפש. ועוד כי במשנה פירשנו דלא שייך בזמן הזה אזיל ומודי כל כך לפי שאין אדוקין בע"ז כל כך.
ולא לוקחין מהן. ותימה לי אמאי לא גזרינן מכירה אטו לקיחה כדגזרינן בנדרים פ' אין בין המודר (מ"ב ע"ב) דקתני התם המודר הנאה מחבירו הרי זה לא ימכור לו ולא יקח ממנו ולא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו, ומפרש אביי דגזרינן מכירה ולקיחה אטו היא וכן כולהון גזירה, כמו שהוא אומר גם בסמוך, ופליג אדר' יוסי ב"ר חנינא דאוקי לה התם כגון שנדרו הנאה זה מזה, וי"ל דהכא אין זה סברא לומר לגזור מכירה אטו לקיחה כיון דהוו איפכא מהדדי שהוא מתאוה למוכרו כדפירש"י, אבל כשקונה אותו אין לו שמחה כלל ולא איחלפי מהדדי כדפרי' נמי במשנה גבי שמח הוא לאחר זמן, דלא הוה גזירה לאביי ליפרע אטו לפורען אי לאו טעמא דשמח הוא לאחר זמן מיחלף בלפורעם, ואע"ג דגזר אביי בלשאול מהן אטו להשאילן הכא לא גזרינן, ונראה לי כי טעם גדול יש בדבר כאן אין לנו (טעם) לגזור מכירה אטו לקיחה, ואע"ג דגזר אביי לשאול מהן אטו להשאילן וללוות מהן אטו להלוותן וליפרע מהן אטו לפורען, כי היאך אפשר (שילוו ממנו ביום אידו והם לא ילוו לו וכן שישאל להם והם לא ישאילו לו ויפרע להם חובותם והם לא יפרעו לו את שלו) [שילוה מהם ביום אידם והוא לא ילוה להם וכן שישאל מהם והוא לא ישאיל להם וכן שיפרע מהם חובתם והוא לא יפרע להם], הלכך ודאי ראוי לגזור הא אטו הא, אבל במכירה ובלקיחה אין לאדם שום איבה אם אינו רוצה למכור חפץ שלו עתה או אם אינו רוצה לקנות, לעולם מצי לאשתמוטי ואין לנו לגזור הא אטו הא, אבל התם בנדרים מיחלפ' לקיחה במכירה. ומיהו אכתי קשה לי אמאי אצטריך התם לשנויי שנדרו הנאה זה מזה גבי מקח וממכר, הא זבינא דשווי הוי הנאת שניהם המוכר והלוקח כדמוכח בפרק ארבעה נדרים (ל"א ע"ב) וזבינא חריפא הוי הנאת לוקח דווקא וזבינא דרמיא על אפיה הוי הנאת מוכר דווקא, וא"כ לוקמא בזבינא דשוי כדמוקי בפ"ג דנדרים משנה דההיא פירקא גבי לוקח בפחות ומוכר ביתר (שם) אבל שוה בשוה לא, ובלא נדרו הנאה זה מזה הוה אתיא שפיר. ואם תתרץ דניחא לי' לאוקמא למשנת פ' אין בין המודר אפי' בההיא זבינא דאינו רק הנאת אחד, א"כ משמע דאפי' בההוא גזר אביי מכירה ולקיחה הא אטו הא, ואע"ג דהוי חד איפכא מחברי' דגזר אותו ענין שאינו הנאת המודר כמו הנאת המדיר אטו אותו ענין שהוא הנאת המודר דווקא ולא הנאת המדיר, וי"ל דאיצטריך לשנויי התם שנדרו הנאה זה מזה משום אחריני דהשאלה והלואה אינו (כי אם) [הנאת] שניהן, נראה לי. רבא אמר כולה משום דמודה הוא. ואביי לטעמי' בפ' אין בין המודר (מ"ג ע"א) בההיא דפריך לעיל דגזר כי הכא, ורבא לא גזר הכא הא אטו הא, מצי סבר התם כר' יוסי ב"ר חנינא דמוקי לה התם בנדרו הנאה זה מזה, אי נמי בנדרים יחמיר רבא לגזור הא אטו הא יותר, נ"ל.
דאי תנא לשאת ולתת משום דקא מודי. להאי לישנא נקיט שיטתי', וללישנא דלפני עור אינו צריך לעשות בה צריכותא דלפי זה אינה מעין האחרות. אבל לשאול דמעוטי קממעט להו. האי לישנא קשה קצת לפי' ר"ת דמפרש טעמא דלשאת ולתת משום תקרובת אפי' לטעמא דהאי, הא כלפי זה מה לו לומר מעוטי ממעט להו בלשאול מהם דמשמע הא אי לאו דממעט להן הוה נפיק מלשאת ולתת, ואמאי והא טעמא דלשאת ולתת משום תקרובת והאי טעמא אינו בלשאול מהן.
אשה לא תסוד. אלא לליבון כדפירש"י או להשרת שער. הלכה כר' יהושע בן קרחה. ועכשיו נראה לר' דאפי' במלוה בשטר יש היתר כדפרי' במשנה.
<h2>דף ז.</h2>
ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו. דקסבר שינוי קונה וקנה הצבע את הצמר בשינוי וכל מה שעשה שלו אלא ישלם לו דמי (הצבע) [הצמר], והא דגזל רחל וגזזה [פרה] וילדה משלם את גיזותיה ואת וולדה דברי ר' מאיר בהגוזל קמא (צ"ה ע"א) ולא אמרינן גזילה חוזרת בעיניה, היינו טעמא משום דבמזיד קניס בשוגג לא קניס, והכי מפרש בהגוזל. והא (כר') [דר'] יהודה אית ליה התם גזילה חוזרת בעינה דשינוי קונה, והכא לית לי' דשינוי קונה (לר"מ) [לר"י], שהרי מתכוין הגזלן לקנות וקונה משום תקנת השבין, אבל הכא דאינו מתכוין לקנות לא קני בשינוי, מ"ר בשם רבי' יעקב. וצ"ע בשמעת' דקנסו שוגג אטו מזיד בפ' הנזקין (נ"ג ע"ב) דלא תקשי מידי לר' מאיר מהתם. וא"ת היכי בעי לאוכוחי בפ' הגוזל (ק' ע"א) דר' מאיר דאין דינא דגרמי מהך (ידים) אי לאו דדחי דבידים קעביד, אדרבה יותר הוא מקיל מר' יהודה, וי"ל דמשמע ליה נותן לו דמי צמרו אפי' נתקלקל (הצבע) [הצמר] כל כך שאינו שוה דמי צמרו אפי' הכי נותן לו דמי צמרו, מ"ר. וקש' לי דמנא ליה לתלמודא דמיירי ר' מאיר גם בענין דלא איירי ביה ר' יהודה דבין שבח יתר על היציאה ובין היציאה יתירה על השבח דאיירי בהו ר' יהודה בשניהם השביח הצמר יותר מבתחילה, ומנלן לאוקומי ר' מאיר אפי' בנתקלקל הצמר מכמו שהיה, ועוד דסתמ' דמי[לתא] (לתנ') לאו הכי הוא שיתקלקל מבתחילה כי אם בהקדיחתו יורה כדתנן בהגוזל קמא (ק' ע"ב) [הנותן] צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כיעור אם השבח וכו', אלמא אפי' בצבעו כיעור הוא כך דרך שיש שבח וכל שכן בלצבוע לו אדום וצבעו שחור דקתני בתר הכי לא משמע דמיירי כלל בנתקלקל מתחילה, אלא נראה לי דסבירא ליה לתלמודא דמאחר שהצבע הוא שוגג שטעה וסבר שכך אמר לו אי לאו דדאין דינא דגרמי לא היה מחייבו לקנות הצמר וליתן לו הדמים שהרבה פעמים אינו חפץ לקנותו.
ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה. פי' מה שהוציא לכך בהוצאות ושכר טירחו יתן לו, ואם היצירה יתירה על השבח נותן לו את השבח, ובירושלמי מפרש בע"א, ובהבית והעליה פירשתיה, מ"ר.
אלא הלכה כר' יהודה למה לי מחלוקת ואח"כ סתם הוא. וה"נ הוה מצי למימר ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ומיהו איכא דלית ליה הני כללי בעירובין (מ"ו ע"ב). ומחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. ותימה לר' מאי קשי' ליה הא ר' יוחנן הוא דאית ליה הכי (שבת מ"ו ע"א) ולא מישתמיט דפריך תלמודא מטעמא דהלכה כסתם על שום אמורא כי אם על ר' יוחנן דפריך עלי' בכמה דוכתי ומי אמר ר' יוחנן הכי והאר"י הלכה כסתם משנה, ואפי' על ר' יוחנן גופי' אמרינן אמוראי נינהו אליב' דר' יוחנן בריש אלו טרפות (מ"ג ע"א) ובסוף פ"ק דיבמות (ט"ז ע"א), ונ"ל דודאי כולי עלמא אית להו שפיר דיש לנו לסבור כסתם משנה סתמא דמילתא כל היכא דלא פסקינן בהדיא דלא כסתם משנה, והיכא דאתמר אתמר, ומ"מ לפסוק כסתם משנה אין צריך בשום מקום, דאפי' על הרבים לגבי יחיד פריך בכמה דוכתי כי פסיק כרבים פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומשני מהו דתימה מסתבר טעמא וכו', וכל שכן סתם עדיף דממילא (לא) הוי הלכה כמותו כל זמן דלא מפיק מיני' בהדיא, ולהכי פריך פשיטא דהלכה כר' יהודה דהא הוי מחלוקת ואחר כך סתם ויש לפסוק כמותו כל כמה דלא מסתבר טפי טובא טעמא דמאן דפליג, דעדיף מרבים לגבי יחיד דהתם זמנין דפסקינן כיחיד אע"ג דלא מסתבר טעמא דיחיד טפי טובא, אלא אפי' במאי דמסתבר טעמא דיחיד טפי במקצת פסקינן כוותיה, אבל במחלוקת ואחר כך סתם אין לפסוק כיחיד החולק על הסתם עד דלהוי מסתבר טעמא טפי טובא. ואפי' נפרש שלא יהא עדיף מרבים לגבי יחיד, יש ליישב דאיצטריך לומר מחלוקת ואח"כ סתם הוא ולא גרע הסתם מרבים לגבי יחיד, אבל אם היה סתם תחילה ואח"כ מחלוקת נתבטל כח הסתם לגמרי ואפי' לענין ליחשב כרבים, לפי שמתחילה כשסתם ר' כאחד מהן היה סובר כמותו וכששנה אח"כ מחלוקת חזר בו מסברתו ראשונה לגמרי, ולא נראה לו לייפות כחו של זה משל זה, ולא דמי לסתם דמחתכין את הדלועין (שבת קנ"ו ע"א) שנפרש בסמוך דחשיב כרבים לגבי ר' יהודה שחולק על הסתם באותה בבא עצמה, דודאי יש יפה כחו של ר' שמעון משל ר' יהודה שבמקום ששנה דברי ר' יהודה בלשון יחיד באותו מקום עצמו שנה דברי ר' שמעון סתם דמשמע שכל העולם סוברים כן חוץ מר' יהודה, ומודה ר'.
ורבי' שמואל היה אומר דשמא ר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה יותר משאר אמוראים לענין סתם ואח"כ מחלוקת דבתרי מסכתי, דאע"ג דאין סדר למשנה סבירא ליה דאין לנו לומר שחזר בו רבי מפסק שלו כל כמה דלא חזינן בהדיא כגון סתם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא התם אין הלכה כסתם אפי' לר' יוחנן כדקאמר בהחולץ, אבל מחלוקת ואח"כ סתם בחדא מסכתא הוי לכולהו אמוראי הלכה כסתם. ולפי זה הוה ניחא הא דמקשה ר' בסוף פ' המוציא בשבת (פ"א ע"ב) דקאמר ר' יוסף דתני לה משום השרת נימין, וקש' ליה מי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן (נזיר מ"ב ע"א) נזיר חופף ומפספס וכו', ומאי פירכא והא מחלוקת היא דר' יהודה ורבנן במסכ' ביצה בפ"ב (כ"ג ע"א) בדבר שאין מתכוון גבי קירוד וקירצוף דר' אלעזר בן עזריה ס"ל כר' שמעון ור' יהודה (כחכמים) [וחכמים] דהתם כר' יהודה דאסר, וכן בעגלה של קטן דבתר הכי בסמוך אזלי רבנן ור' יהודה לטעמייהו דסברי כוותיה וגזרו טפי מיניה. ועוד הקשה ר' בהא דקאמר בסוף שבת (קנ"ו ע"ב) גבי מוקצה דאמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון, ופריך ומי א"ר יוחנן הכי והתנן וכו', ומאי פירכא כיון דמחלוקת בשבת וסתם בביצה ובשתי מסכתי אין סדר למשנה, ולפי זה ניחא דלר' יוחנן אין חילוק בין תרי מסכתי לסתם גרידא. ואם תקשי מ"מ האיכא סתמא כר' יהודה בדבר שאין מתכון בההיא דפ' כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה וכו' בסוף פ"ב דביצה (כ"ג ע"ב), וי"ל דבהא איכא למימר מאי אולמי דהאי סתמא מהאי סתמא. ורבי' משה ב"ר משה הקשה על פירושו, דלקמן בסוף פירקין (כ"א ע"א) גבי פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי דמכר ושכירות בתים ושדות, קאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, ואע"ג דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דבתר הכי סתים כר' מאיר כדדייק בתרא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי וסתמא כר' מאיר וכו', ואין נראה דאין פוסק כר' יוסי במה שסותם אח"כ כר' מאיר דאוסר להשכיר להם בתים בארץ ישראל כי אם בשאר דברים, ואי איתא דכי איכא מחלוקת ואחר כך סתם סברי שאר אמוראי כר' יוחנן, לא היה להם לפסוק דלא כסתם, כי היכא דר' יוחנן כי פסיק דלא כסתם פרכינן עליו ומי אמר ר' יוחנן הכי, מ"ר. וקשה לי נמי בפ' כל גגות עירובין (צ"ב ע"א) כי הך קושיא דפ' המוציא שפירשתי, דפסיק ר' יוחנן כר' שמעון בין עירבו בין לא עירבו, ופריך והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ומייתי סתם משנה דפ' חלון (ע"ו ע"ב) דמקמה, ובההיא תירץ לי ר' דאינו חושב סתם ואח"כ מחלוקת מה שמתיר ר' שמעון בפרק כל גגות מה שאסר התם משנה בפרק משלפניו, דבכל גגות לא שרי ר' שמעון בהדיא אעפ"י שעירבו, דשייך למיגזר דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר, ומההיא דא"ר שמעון בפ' מי שהוציאו דקא מייתי סתם הוא דשמעינן ליה כדקאמר התם [צ"א ע"א] ור' שמעון לטעמי' דלא גזר דתנן א"ר שמעון וכו', והלכך חשיב לה מחלוקת ואח"כ סתם בתרי מסכתי אמרינן, וא"ת נהי דאין לו דין סתם הויא מיהא כרבים לגבי יחיד כמו שמפרש רבי הך דריש מס' יו"ט (ב' ע"א) דקאמר גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון הלכה כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין וכו', ותימה לר' התם היכי חשיב ליה סתם הא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם, דר' יהודה פליג עליה, ובפ' החולץ (יבמות מ"ב ע"א) קרי סתם ואח"כ מחלוקת כי האי גוונא כשהתנאים חלוקים על הסתם עצמו אחריו, ואין חילוק בין פלוגתא דחד תנא אחר הסתם לתרי תנאי כדמוכח בריש בא סימן (נדה מ"ט ע"א) ובסוף פ' המפלת כדפרי' התם בנדה, ומפ"ר דקרי ליה משום דבלשון סתם הוא שנוי והוי כיחיד לגבי רבים, וא"כ הכא נמי הוי כיחיד לגבי רבים, ולמה הוצרך לו רב הונא לפסוק הלכה כמותו, וי"ל דה"א דמסתבר טעמא דאידך כדמשני בכמה דוכתי, מ"ר.
איכא למימר משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא. ותימה לר' והא בהך דכל המשנה אין הלכה כן כדאיתא התם בפ' השוכר את האומנין (ב"מ ע"ז ע"ב) גבי ההוא דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום. וי"ל דסוף סוף הלכתא פסיקתא נינהו, וש"מ דלפסוק הלכ' כאידך כי דרך שם התנא ומשום דפלגינן עליה בהאיך לא פלגינן עליה בהך. ועוד י"ל דאיכא למימר דהכא כאידך לישנא דהתם לא פליג רב דהתם אהך דכל המשנה, מ"ר.
הנראה שתעמוד. פר"ש לשון הנראה בתמיה הוא ולא שייך עתה נראה אם תעמוד, ויש ליישב דה"ק עתה נראה שתעשה מה שאני חפץ שתעמוד עמי לערב. ועוד יש לפרש לשון שאלה הנראה בעיניך שתעמוד כו', מ"ר. בשבת [ק"נ ע"א] מפרש דפליגי בהרהור אסור או מותר.
הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. וא"ת למה לא ישאל והלא שמא החכם השני יחזיר את הראשון ויוכיח לו שטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת ויחזור בו גם הוא, וי"ל דוודאי אם מודיעו פלוני [אמר] כך הנעשה את דברו ואם תוכל להחזירו תחזירו זה מותר לעשות, אבל הכא מיירי כגון שנשאל לשני סתם ואין מודיעו הוראת ראשון, וקאמר דלא ישאל לשני לסמוך עליו אם יתיר, כי שמא הראשון לא טעה והוראתו קיימת ושוויה חתיכה דאיסורא, ואין הוראת השני ברורה יותר מהוראת הראשון בפלוגת' דתרי תנאי ואתרי אמוראי דלא טעי לא האי ולא האי אפי' בשיקול הדעת, ועל כן אין לו לסמוך על הוראת השני. וגם החכם עצמו אם היה יודע הוראת הראשון לא היה לו להתיר סתם אם לא יאמר לו בפירוש אני אומר כך אבל אינך יכול לסמוך עלי שכבר נאסר בהוראת ראשון כדאמר (נדה כ' ע"ב) חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר. וכן ההיא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, זה היכא דליכא טעות בדברי הראשון אבל אם טעה יחלוק עליו גם יחזירהו אם יוכל, דדיני ממונות הטמאות והטהרות מחזירין בין לזכות בין לחובה לכ"ע היכא דטעה בדבר משנה ואיכא נמי מ"ד דאפי' בשיקול הדעת מחזירין כל כמה שלא נשא ונתן ביד, אבל במקום שדבריהם שקולין מודו כ"ע דחכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כיון שאין יכול להחזירו כדקתני הכא. ולפי זה יכול [להיות בההיא ד]נפקי שיפורי דפלוני ואסרי ודפלוני ושרו, אפי' התיר אחר שאסר הראשון כגון שנודע שטעה הראשון בשיקול הדעת דסוגיא בעלמא דלא כוותי', ואמנם בפ' אין מעמידין בסופו (מ' ע"א) ובפ' ר"י לקמן (נ"ז ע"ב) הוו דברי המתיר קודם, ומיהו אפי' דבריהם שקולים יש ליישב ההיא דנפקי שיפורי דפלוני ואסרי ושיפורי דפלוני ושרו לקמן, כגון שההוראה נשאלה לפניהם בבית המדרש ביחד, אי נמי מאן דשרא דבר ברישא אלא דלא נפיק שיפורי דידיה לאלתר, מ"ר. ועוד הארכתי קצת בפ' כל היד גבי ילתא (נדה כ' ע"ב) וכי ההיא דילתא פריך התם היכא עביד הכי, איכא נמי בפ' אילו טריפות (חולין מ"ד ע"ב) גבי בדקה רבה ברוב חללה ואכשרה.
ובספר הישר פי' דהנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, אינו מקפיד על הנשאל כלל כי אם על החכם, ומיירי כגון שיודע החכם שהראשון חולק עליו, והנשאל יכול לשאול לגמרי לכל מי שהוא רוצה כדאמרינן בעלמא אתא לקמי' דפל' ואסר ואתא לקמי' דפל' ושרא, ומיירי ההיא כגון שלא שמע השני הוראת הראשון, ולהכי לא פריך בפ"ב דנדה (כ' ע"ב) על ילתא שהראת דם אחד לשני חכמים היכי עבדה הכי כי אם על החכם עצמו, דקסבר תלמודא דמסתמא היא הודיעה לשני הוראת הראשון. וקשיא לפי' זה ההיא דשפורי דמשמע שידע המתיר הוראת האוסר, ויכול ליישבה כמו שפי' לפי' ר'. אבל תימה על פירושו אמאי תנא הנשאל לחכם ואסר לא ישאל וכו' כיון שעל הנשאל אין שום איסור כמה שיעשו, אבל לפי' ר' אתי שפיר ומיירי כגון שאינו מודיע לשני הוראת הראשון, וה"פ לא ישאל ויסמוך על החכם השני, אבל אם מודיעו פל' אמר כך תחזירהו אם תוכל, זה מותר כדפרי', מ"ר. והא דאמר בירושלמי [שבת פי"ט הי"ט] חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא התיר אין חבירו רשאי לאסור, או"ר דאתי שפיר לפי מה שפי' דליכא טעותא בדברי הראשון וחלה הוראתו, ואין לשני כח להביא איסור בחתיכה שהתיר חבירו, ואולם לפי זה לא מיתרצא ההיא דנפקי שיפורי דפלו' ושרו במה [שקדם] (ש)דברי המתיר אם אין תלמוד שלנו חולק עליו. ובלא זה היינו יכולים לפרשה כגון אם הנהיג חכם אחד במקומו כגון ר' יוסי הגלילי בבשר בחלב (חולין קט"ז ע"א) ור' אליעזר במילה בכורתים עצים וכו' (שבת ק"ל ע"א) אין חכם אחר רשאי להנהיג שם איסור מפני כבודו של ראשון, ומיהו השתא לא הוי דומיא דאין חבירו רשאי לטהר ולהתיר, לכן נראה יותר כדפרי', מ"ר.
ור' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו'. או"ר דכל איכא דאמרי שבתלמוד שאין מפורש בתלמוד איזה לשון עיקר פירש"י בשל תורה הלך אחר המחמיר בדרבנן זיל בתר רובא. וריב"א פי' דסברא היא דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר, וכן היה ר"ת רגיל לומר, ושוב חזר לומר דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל כי הכא דפסקינן כר' יהושע בן קרחה, מ"ר. ודומה לי שכן מפורש בהלכות גדולות בהילכות טריפות. ונ"ל שמצינו סוגית התלמוד שנוטות כפי' האיכא דאמרי כגון הלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר (ב"מ ס"ד ע"ב) ובההיא דווסתות דרבנן דפ' כל היד (נדה ט"ו ע"ב).
וכולן שחזרו בהן וכו'. ופי' רש"י אגזלנין ואעמי הארץ [קאי] וחזרו מרשען למוטב. וקשה לפי' מאי עולמית דמשמע שכבר קיבלום פעם אחרת, ועוד היאך יכול להיות זה דלא יקבלו עם הארץ לעולם לר' מאיר, וכי בשביל שהיה עם [הארץ] תחלה יצטרך להיות עם הארץ כל ימיו ואין לו תקנה כלל אין זה [נכון], ועוד דבבכורות בפ' עד כמה (ל' ע"ב) דקתני עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר א' נחשד לכל התורה כולה דברי ר' מאיר, ש"מ דאי לא נחשד לדבר אחד יש לו דין חבר לר' מאיר. ועוד היכא קאמר ר"י אומר במטמוניות פי' חזרו למוטב במטמוניות ולא בפרהסיא אין מקבלין אותן, דא"כ דעתן לחזור לסורם ולכך אינן רוצין לחזור בפרהסיא כי אם בסתר, מה שיטה היא זו אדרבה ירא שמים בסתר עדיף, וכי דרך רשעים הוא כך שעושין בגלוי רשע וחסידות ופרישות בסתר עושין. ונראה לרבי' יעקב דהכי פי' וכולן עמי הארץ וחשודין על השביעית ועל המעשרות מיירי בהו לעיל ובתוספת' דדמאי [פ"ב ה"ח] מיתני בתר ההיא דעם הארץ הבא לקבל עליו וכו', שחזרו בהן פי' שאחר שקיבלו עליהן דברי חבירות חזרו לסורן, אין מקבלין אותן עולמית כי לא יטהר אחרי מתי (ועוד) [וכדו'] הואיל וקבלו וחזרו בהן ולא יכלו לעמוד בה, ר' יהודה אומר במטמוניות אם חזרו לסורן במטמוניות ובגלוי הם עושים עצמם חבירים, אין מקבלים אותם דאין תשובתם אלא לפנינו וגונבים דעת הבריות, בפרהסיא מקבלין אותן דאין עושין דעת התחתונה כאילו אינה רואה ולא גונבים דעת הבריות, וכשיחזרו ויקבלו ישובו בכל לב. איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות פי' עשו דברי חבירות שלהם במטמוניות אף בסתר, מקבלין אותן שישובו בכל לב כבתחילה, בפרהסיא לא הכרנו בהם מעולם שהיו עושין [כי אם] בפרהסיא ובצנעא לא היו נזהרין היטב, גונבים הבריות היו וכן יעשו גם עתה ולכך אין מקבלין אותן, מ"ר.
<h2>דף ז:</h2>
דתנן ר' אליעזר אומר השבת מתעשרת וכו'. הכא משמע דלכ"ע שבת בר עשורי הוא ובזרע ירק וזירין הוא דפליגי ר' אליעזר ורבנן בהך משנה, וקשה לי דבנדה פ' בא סימן (נ"א ע"א) פריך תלמודא חדא מגו חדא דשבת מטמא אוכלין מדחייבת בפאה וכל שחייב בפאה חייב במעשר וכל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין ופריך על מתני' דסבר' אינה מטמא טומאת אוכלין, וליפרוך בהדיא מהך משנה דחייבת במעשר בלא דיוקא דפאה. ותירץ ר' דניחא למיפרך דר' עקיבא אדר' עקיבא דבההיא דפאה מיירי ר' עקיבא התם ובההיא דטומאת אוכלין.
גברא (אגברא מאתרא) [רבה אתא מאתרין]. באותם שהיו דייני גזירות חשיב לי' בפ' בתרא דכתובות (ק"ה ע"א). איכא חדא דעבדינן כוותי'. הך דבמה מדליקין (כ' ע"ב) דנחום המדי אומר (אין) מדליקין בחלב מבושל לא מייתי, דנהי דלית ליה נשתקע הדבר מ"מ לא עבדינן כוותי', וכן יש לומר גם בהך דהמוכר את הספינה (ע"ח ע"א) נחום המדי אומר מכר חמור מכר כליו, ועוד ההיא תליא באשלי רברבא דחשיב התם תנאי טובא דכולהו סבירא להו כי מזבין איניש מידי הוא וכל מאני תשמישתיה מזבין.
ואין שיחה אלא תפילה שנא' [בראשית כ"ד] ויצא יצחק וגו'. וא"ת והא בתפילת השחר [כ"ו ע"ב] קאמר יצחק תיקן תפילת המנחה מדכתיב לשוח ואין שיחה אלא תפלה שנא' [תהלים קמ"ב] אשפוך [לפניו] שיחי (לפניך), וי"ל דתרוייהו גמרי מהדדי דמאשפוך לפניו שיחי שמעינן דלשוח בשדה הוי לשון תפילה ולא להלך לשוח בין האילנות כמו תחת אחד השיחים או לדבר עם שום אדם, והדר ילפינן מה שיחה דיצחק תפלה קבועה מדכתיב לפנות ערב ש"מ דלקבוע אותה שעה לתפלה כתבי', וילפינן דשיחה דהני קראי דהכא הוי נמי תפילה קבועה דהיינו י"ח ברכות, מ"ר.
<h2>דף ח.</h2>
ור' אלעזר סבר לא ילפינן ממשה. ותימה לי דמעיקרא הוי קשה לן קראי לא כמר דייקי וכו' טעמייהו, והשתא אסיק לר' יהושע דיליף ממשה ור' אלעזר סבר לא ילפינן ממשה כל שכן דקשיא טפי מאי טעמא דר' אלעזר, ואו"ר דמתחלה היה קש' ליה טפי שסברתם חלוקה והפוכה לגמרי דמר תופס לעיקר האי קרא והאחר מהפך ודורשו וחבירו עושה איפכא ואין לאחד מהן טעם מה ראה לתפוס דזה עיקר יותר, אבל השתא לא פליגי בדרשת הפסוקים דלעיל כלל אלא דמר יליף ממשה ומר לא יליף ממשה ולפי זה מיישב כל אחד הפסוקים.
אם בא לומר אחר תפילתו אפי' כסדר יוה"כ אומר. ותימה לי האיך נהגו בארץ אשכנז לומר באמצע תפלה בסלח לנו סדר סליחות ופסוקי וידוי דהיינו כעין סדר יוה"כ, וגם ארוך ממנו הרבה יותר מדאי, דהא משמע הכא דלא שרינן כסדר יוה"כ כי אם אחר תפילתו אבל בתוך תפלה באמצע ברכה לא, דמפני וידוי רבה שאין אומר אין נראה שיהא חשוב הפסק פחות, דוידוי זוטא וסליחות ופסוקים שאומר כמה וכמה הוי יותר אריכות והפסק מסדר יוה"כ. ונ"ל דשמא הכא מיירי דווקא בצרכי יחיד אבל בצרכי צבור מותר להאריך, כעין מה שמפרש רבי' יעקב באל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות וג' אחרונות [ברכות ל"ד ע"א] דהיינו צרכי יחיד אבל צרכי צבור שואלין, וכן או"ר. ועוד או"ר דאפי' בצרכי יחיד יכול להיות מותר, דטפי יש להתיר בשומע תפלה ובסוף כל ברכה וברכה ממה שיש להתיר אחר תפילתו קודם שעקר רגליו, והכי משמע השתא לישנא דקאמר אעפ"י שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה והוה מסתבר לומר דלא שרינן כי אם בשומע תפילה מפני שעיקרה כוללת כל התפילות ביחד וראוי לתבוע כל משאלות לבו, אבל בסוף תפילתו אחר שלש אחרונות שהם של שבח הוה ס"ד למימר שלא יחזיר להרבות בתחנונים, אפי' הכי גם שם אם בא לומר כסדר שרגילים לומר שם ביוהכ"פ אומר, וכל שכן בשומע תפילה וכן בסלח לנו דמעין הברכה הוא, והכי נמי קאמר לעיל אעפ"י שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפילה אם בא לומר בסוף כל ברכה כו', דמשמע דאצטריך לאשמועינן סוף כל ברכה וברכה דלא הוה שרינן בהו להאריך אע"ג דשרינן בשומע תפילה, והכי נמי בעי למימר הכא אע"ג דשרינן להאריך בשומע תפילה לא הוה שרינן אחר תפילתו כמו בשומע תפילה אי לאו דאשמעינן בהדיא.
מִקֶרֶן כתיב. ה"ג ר"ת, דאי גר' מַקְר0ן אין זה מוכיח לשון יחיד יותר ממקרין, אלא גר' מקרן ולהכי לא כתיב יו"ד דלשתמע הכי. וסטטריא וקרטיסים וכו' לפניו אסור. ה"ה דקאי אקלנדא אלא לפי שהזכירה כבר לא הוצרך להזכירה עוד.
<h2>דף ח:</h2>
מלמד שהמקום גורם. וא"ת והא ירושלים חשיבא מקום אשר יבחר לגבי קדשים ומעשר שני, והכא מאי שנא דלא חשיב מקום כי אם לשכת הגזית, דלא מצינו למימר דהאי חנות חוץ לירושלים, דהא קתני התם בר"ה (ל"א ע"א) גבי י' גלויות, מחנות לירושלים, [וי"ל דגבי סנהדרין לא מיקרי מקום אלא בלשכת הגזית סמוך למחנה שכינה] כדאיתא בפ' איזהו מקומן (נ"ד ע"ב) ולכך היו בלשכת הגזית שחצייה קודש וחצייה חולין. וההיא דמצאן אבית פאגי והמרה עליהן (סנהדרין י"ד ע"ב) לא נקטיה משום שהוא חוץ לירושלים דלישתמע הא מצאן בירושלים הויא המראתו המראה, אדרבה מצאן אבית פאגי משמע בתוך ירושלים כדאמרי' במנחות (צ"ה ע"ב) לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם כשירות בעזרה וכשירות אבית פאגי דהא לא קיל חוץ לחומת בית פאגי כמו בכיצד יכולי', ולא נקטי' נמי מפני שסמוך חוץ לירושלים דהוי סמוך לחומה, דאפי' באמצע ירושלים מצאן (ואין) [ולא] בהר הבית אין המראתו המראה כ"א כשמצאן בלשכת הגזית כדפי'. וההיא דנקיט בית פאגי נראין הדברים שהי' סמוך להר הבית כי הוא לא היה באמצע העיר אלא בצד דרום לעיר כדכתיב [יחזקאל מ'] ועליו [כמבנה] עיר מנגב, מ"ר. ותימה לי מנ"ל שיש קפידא בשאר חייבי מיתות שיהי' סנהדרין דלשכת הגזית במקומן הא לא כתיב האי קרא אלא בזקן ממרא. ועוד דעל זקן ממרא לא כתיב אלא על שעת הוראה כדממעטינן מצאן אבית פאגי והמרה עליהן אבל על שעה שמתחייב דהיינו כשחזר לעירו ושנה ולימד בזה לא מצינו קפידא שיהיו סנהדרין במקומם באותה שעה, ומיהו בזה י"ל דהמראה אתחלתא דעברה היא, ותפרש לפי' זה דלא דנו דיני נפשות זהו דין מאותן שעשו עברה אחר הגלות אבל אותם שחטאו קודם יכלו לדין. ומיהו עוד קשי' לי דל"ד מיעוטא דהכא, לדהתם, דהא הכא ממעטינן דווקא כשגלו הסנהדרין משם אבל אם במקומם עומדין בלא גלות אם אירע כך בשעת העברה לא היו במקום שלהם בלשכת הגזית לא ינוחו בכך מלדין והתם דממעט מצאן אבית פאגי פי' לפי שעה מצאן שם כדפי' ועוד פי' בפ' קמא דסנהדרין (י"ד ע"ב) גבי מצאן אבית פאגי ובפ' בתרא דסנהדרין (פ"ט ע"א) גבי אין ממיתין אותם אלא בב"ד שבעירו וכו'.
<h2>דף ט.</h2>
יצאו מה שיצאו. מה שכתב בסדר אליהו יצא מהן שבע כו' שיבוש הוא ובימי רב ענן שלימד לו אליהו את סדרו לא פש כולי האי, ושום סופר הגיהו באותו סדר אחרי כן. ממתן תורה עד השתא ליכא כולי האי ועוד דכי מעיינת בהו כו'. פירש"י דל"ג ועוד דחדא פירכא היא ממתן תורה ועד השתא זהו עד סוף ד' אלפים לבריאת העולם ליכא כולי האי ליכא אלפי' דתרי אלפי', (ופירש"י) [ותמ"ח שנה] דהאי אלף שלישי משכחת קודם מתן תורה, ויש ליישב (דגרש"י) [דגרסי] שפיר ועוד כדכת' בספרים ותרי מילי נינהו, וה"פ אילימא ממתן תורה עד השתא בזמן שהיו עומדים בימי האמוראים קאמר דיצאו מה שיצאו ליכא כולי האי הלא אין כאן שני אלפים אפי' ממתן תורה עד ימות רב אשי וכל שכן בימי רב ענן שהיה קודם לו שלימד לו אליהו סדרו כדאמר בכתובות (ק"ו ע"א) שהרי כתוב בכתב רב שרירא כי רב אשי נפטר בשנת תשל"ח למלכות יוונים וצא מהן ש"פ שמשך מניין מלכות יוונים בפני הבית וישאר שנ"ח אחר הבית ואילו שני אלפים תורה כשתתחיל ממתן [תורה] לא ישלמו עד (קצ"ב) [קע"ב] ותמ"ח אחר חורבן, דקע"ב אחר חורבן נשלמו האלף ד' אלפים וצא חסר תמ"ח שחיסרת מן האלף השלישי מלפני מתן תורה וזהו הרבה יותר משנ"ח, (קצ"ב) [קע"ב] ותמ"ח, ושפיר קאמר השתא דממתן תורה עד השתא ליכא כולי האי, ואיך יאמר יצאו מהן מה שיצאו ועוד דכי מעיינת בהו וכו' פי' ועוד בלאו קושיא דליכא כולי האי יש קשי' אחרת דהיכי אמרת שני אלפים תוהו בלא תורה ולא יותר כי מעיינת בהו וכו' איכא תרי אלפים שלמים ופרט דאלף שלישי דהיינו אלפים ותמ"ח, מ"ר. ותימה לפי כתב רב שרירא דא"כ ר' פרידא (שהיה) [שחיה] ד' (אלפי') מאה שנין כדאיתא בערובין (נ"ד ע"ב) או חיה אחרי רב אשי הרבה או נולד (אחר) [קודם] חורבן דהא מן החורבן עד סוף ימי רב אשי ליכא אלא שנ"ח כדפרי'. וגם ר' יוחנן מפורש בסדר תנאים שחיה יותר מג' מאות שנה ודבר תימה הוא לפי שיטה זו, ואמנם נראה לי להביא ראיה מהך שמעת' גופה בלא כתב רב שרירא דממתן תורה ועד האמוראים ליכא תרי אלפי דקאמר לקמן (י' ע"א) ממאי דלמלכות יוונים מנינן דלמא ליציאת מצרים מנינן ושבקי' לאלפא קמא ונקטי' לאלפא בתרא פי' הניחו העולם להזכיר בשטרות הכלל של אלף ראשון ולקחו הפרט של אלף (רביעי) [שני] דאם לא כן למה הניחו אלפא קמא יותר מאלפא בתרא אם לא לפי שלקחו להם הפרט, ועוד דגר' בתר הכי בספרא לשנא אחרינא ושבקי' כללא ונקטי' פרטא אלמא בתוך אלף שני דמיציאת מצרים ואילך עומדים א"כ לא היה תרי אלפי ממתן תורה עד האמוראים, נ"ל.
<h2>דף ט:</h2>
האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ניטפי חדא שתא וכו'. ופירש"י דבית שני קם ת"ך ובשנת ת"ך שאחר [שמיטה] חורבן, ולפי זה יש לחשוב ולמצוא שמיטה לשנת תתק"מ לפרט, כיצד, קע"ב דאחר חורבן עד ששלמו ד' אלפי', ומשם ואילך תתק"מ ועוד שנת ת"כ (דשפית) [דטפית] בהדי שנות (חרבו) [חורבן] והם אלף וקי"ג שקיל מכל מאה תרתי ותן עם הי"ג הרי ל"ה שנה יתירים על היובלות והיא שמיטה. ופירושו לא נהיר ואגב ריהטיה לא עיין בה, דכולה סוגיא דערכין (י"ב ע"ב) מוכחא דבשנת תכ"א חרב הבית כמו שאפרש והיא היתה מוצאי שביעית, ומה שפירש"י דפריך בערכין היאך יכול להיות שנת תכ"א מוצאי שביעית לר' יהודה הא בית שני קם ת"כ אייתי תמניא מתמניא יובלי ושים על הכ' היתירים הרי כ"ח והיא שנת השמיטה, וגם פי' דמשני התם הנך שית שנין [עד] דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב ונשאר מכ"ח כ"ב והכ"א שביעיות נמצא דבמוצאי שביעית חרב הבית, ליתא דהתם לא פריך הכי וגם לא פריך לר' יהודה כלל התם כי אם לרבנן דהכי פריך התם, מכדי בית שני כמה קם ת"כ פי' מלבד שנת החורבן ד' מאות תמניא יובלי פי' כרבנן ארבסרי תרי שבועי פשו להו שיתא פי' ואשתכח דבשנת תכ"א שהיא שנת החורבן היתה שביעית והיכי מצי למימר דמוצאי שביעית היתה, ומשני הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמישי' עולה לכאן ולכאן אייתי ח' מח' [יובלי] ונשים יובלי על עשרים הוו להו כ"ח אישתכח דבמוצאי שביעית חרב הבית, פי' דבשנת תכ"א חרב הבית, וכיון דבשנת ת"כ היא שנת כ"ח שמיטה הויא, [הויא] לה שנת תכ"א מוצאי שביעית, וזה מוכיח מה שפי' דבשנת תכ"א חרב הבית, ורב אשי משני התם כדי להעמידה כרבנן דהנך שית שנין [עד] דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב פי' והוו להו ד' מאה ח' יובלות וארביסר תרי שבועי ושנת תכ"א שאחריה דהיא מוצאי שביעית חרב הבית, וגם רבי' שלמה חזר בו מפי' זה לפי' רבי' שמואל בתוספותיו שפי' לפניו מע"ז בע"א ופי' דודאי בשנת תכ"א חרב הבית, וא"ת א"כ מה צריך כאן לומר ניטפי חדא שתא והלא שנת תכ"א היא תחילת שבוע (ומאן) [ומאז] נתחיל למנות ופי' דשנת תכ"א נמי מנינן לה בשני הבנין והואיל ורובא בביניינא עד ט' באב כדפי' רבי' שלמה גם לפי פי' שלו גבי שנת ת"כ לפי' תאחר השמיטה שנה אחת אחר שמיטה ובשעת תתקמ"א לפרט היתה שמיטה שרש"י הי' עושה שנת ת"כ תחילת שבוע והוא עושה שנת תכ"א תחילת שבוע ולפירושו אין ראוי לומר לשון שאומר העולם קע"ב לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים כיון שהוא מונה שנת תכ"א בשנות הבניין אלא כך ראוי לומר קע"א לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים ולכך הוצרך לומר התלמוד ניטפי חדא שתא על שנות החורבן כדפרישית, ולפי' זה קשה דבכל מקום לא מני בבית שני אלא ד' מאות ועשרים ומשם ואילך מתחיל למנות שנות החורבן כדקאמר מלכות הורדוס מאה ושלוש, ומכאן ואילך צא וחשוב אחר חורבן הבית ש"מ דמשנת ת"כ ואילך מנינן בשנות החורבן, וקאמר נמי אי טעי תנא לשייליה לספרא כמה כתוב וניטפי עלייהו עשרין שנין וכו', וזהו לפי אותו חשבון שירצה למנות שנים של חורבן מת"כ ואילך, ועוד דקאמר ר' חנינא בסמוך אחר ד' מאות שנה לחורבן הבית וכו', על כרחך מתחיל למנות משנת ת"כ ואילך דאי משנת תכ"א חשיב בבניין ובשנת תכ"ב מתחיל למנות ד' מאות שנה היכי קאמר בתר הכי דמתני' טפיא תלת שנין שהוא מונה אחר ד' אלפים ורל"א שנה לבריאת העולם וקע"א לאחר חרבן נשלמו ד' אלפים כיון שתחשוב שנת תכ"א בשנות הבנין צרף קע"א עם רל"א הרי הם ד' מאות (ותלת) [ותרתי] שנין, מלבד זה קשה לר"ת בין לפי' זה בין לפירש"י דקאמר תלמודא וסימנך כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ומתנח הסימנין על מה שאמרנו ושקול מכל מאה תרתי למה לי לאתנוחי סימנין אהא, הוה ליה לאתנוחי סימנין אניטפי חדא שתא כעין סימנין דכולה שמעת' והוה ליה למימר וסימנך [דברים כ"ד] נקי יהיה לביתו שנה אחת או פסוק אחר.
ונראה לר"ת כגר"ח האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע נבציר (חמש) [תרתין] שנין או ניטפי חמש שנין ונחשוב כללי ביובלי וכו' וסימנך כי שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים וסימנא מעליא הוא דמייתי זה שנתיים שעברו כבר לסימן לניבצר תרתין שנין ולניטפי חמש שנים מייתי ועוד חמש שנים, שהיו עתידות לבוא, ולהך גיר' לא מיירי מידי השתא בשנות החורבן אלא במלכות יוונים. וה"פ ניבציר (חמש) [תרתי] שנין או ניטפי חמש שנין מראש מלכות יוונים כי חשבון מלכות יוונים מתחיל שנת מ"א לבנין הבית כדקאמר בסמוך דשית שנין דמלכו בעולם לא חשיב ול"ד שנה שאמר לעיל שעמדה מלכות פרס בפני הבית הרי מ' שנה ובשנת מ"א מתחיל חשבון מלכות יוונים ובציר מיניה תרתין שנין ותתחיל למנות שנת מ"ג לפי שהיא תחילת שבוע או ניטפי חמש שנין ותתחיל למנות ל"ו לבנין שהיא תחלת שבוע, ולפי זה יהא כמו כן מכוון חשבון השמיטה כמו לפי' רבי שמואל שנת תתקמ"א לפרט כיצד מראש מלכות יוונים עד קע"ב לאחר חרבן יש ש"פ וקע"ב והוא תקנ"ב בציר מיניה תרתין שנין להתחיל חשבונך לתחילת שבוע ויהיה תק"ן צרף עם תתקמ"א שיש לנו אחר ד' אלפים הרי אלף ותצ"א וי"ד מאות הם ממש שביעיות, וכן צ"א שנה הם ממש שביעיות נמצאת השמיטה שנת תתקמ"א.
ור' מצא עוד גירס' אחר' בספרים שהשמיטה מצומצמת לשנת תתקמ"א כדפרי' לה, וגרסי' הכי האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ליחשוב כולהו שני משנברא העולם וניטפי חדא שתא וניחשוב כללי ביובלי וכו' כיצד ד' אלפים ותתקמ"א הם מ"ט מאות ומ"א שנה והכל שביעיות, ואמנם לגירס' זו לא אמר ר' פפא כי אם סימנא בעלמא ולא הזכיר כלל מנין לנו שכך הוא אמת דמה ענין חשבון שמיטין להתחיל משנברא העולם.
ושוב מצא רבי' תם בסדר עולם דרבנ' כי שנת (דס"ד) [הס"ד] לבריאת העולם לפרטו הייתה שמיטה והיא שנת ד' אלפים וה' מאות וס"ד לבריאת עולם, ולחשבון זה תמצא השמיטה השנה הזאת שנת תתקמ"ב שאנו עומדים בה שהרי משנה שאחר (דס"ד) [הס"ד] שהיא תחילת שבוע עד תתקמ"ב יש שע"ח קח ש"ן ושקול מכל מאה תרתי וחדא מן הנ', ותן אילו ז' שנים עם כ"ח הנותרות הרי הם ל"ה והכל שביעיות. ונר' לו לר"ת שזאת השמיטה היא עיקר והיא מאוחרת שנה אחר של רבינו שמואל וכן אחר אותה שהיה רגיל גם הוא לחשוב לגר"ח כדפי' והטעם נר' לו משום דבניסן נברא העולם ומתשרי דבתריה מנינן לשמיטה. ולא הבין ר' מאי קאמר דמה לנו כאן לבריאת העולם והלא אין אנו מתחילין חשבון שמיטין מבריאת העולם כי אם מבית שני, וכשתתיישב בדבר נראה שכך רצה לומר דבית שני נעשה ביום תלתא לירח אדר כדכתיב (עזרא ו') ושציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר ולא התחיל חשבון השמיטין עד תשרי שאחריו א"כ לא חרב הבית במוצאי שביעית כי אם בשביעית דהא בצרת שתא קמייתא של בנין הבית מתחילת חשבון השמיטין שאעפ"י שלא הסרת כל שנה ראשונה לגמרי כי אם עד תשרי, מה בכך מ"מ בט' באב חרב הבית וזהו קודם תשרי נמצא דכיון שלא התחלת למנות כי אם לתשרי שלאחר הניסן הרי לא חרב הבית במוצאי שביעית, ואת"ל דמתחילין שנות הבית למנות מאדר ולניסן עלתה לו שנה אז היה קשה בלא פי' ר"ת דאין תחילת חשבון שמיטין בתחילת שנות הבית, ובזה י"ל דלא התחיל אלא מניסן וכשהגיע לתשרי עלתה לו שנה לשמיטין, ואו"ר כי הדבר צ"ע, וצ"ע בריש פ"ק דר"ה ובסדר עולם ובספר עזרא אימתי מתחילין למנות בין אם מתחילין למנות [מ]הבנין בין אם מתחילין אחר שית שנין דסליק עזרא וקדיש כדקאמר רב אשי בערכין (י"ב ע"ב).
ומה שפירשתי לעיל דמוכח בערכין דבשנת תכ"א חרב הבית אל תתמה מאי שנא דבבית שני מונה כאן ובפ"ק [דערכין] דעמד ד' מאות ועשרים ושנת תכ"א לא חשיב הואיל ולא נשלמה, ובבית ראשון מונה דעמד ד' מאות (ועשרי') [ועשר] שנה ואע"ג דשנת עשר גופא חרב הבית כדמוכח בערכין שם דקאמר י"ז יובלות מנו ישראל משעה שנכנסו לארץ עד שעה שיצאו ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו שא"כ בית חרב בתחלת יובל ואי א(ו)תה [מוצא] י"ד שנה אחר שהוכתה העיר דמוכח קרא שאז היה יובל פי' אלא אחר י"ד שנה דכיבוש וחילוק התחילו למנות יובלות ומשכו הי"ז יובלות עד י"ד שנה אחר חרבן, וקאמר התם דשנת חרבן בית ראשון מוצאי שביעית הייתה וא"כ שנת עשר חרב שהיא שנת ל"ו ליובל, וי"ד שנה אחר כך הייתה שנת חמישים, ומאי שנא דבבית שני לא חשיב שנת תכ"א בשנות הבניין, כי י"ל שכמו שהחשבון מכוון יותר אמר בשניהם בזה ת"י ובזה ת"כ. ועוד נ"ל טעמא דלא מנינו שנת תכ"א בבית שני משום דקרא דשבועים שבעים נחת' על עמך ועל עיר קדשך [דניאל ט'] הוא מכוון כך, משבעים שנה דגלות בבל עד סוף ת"כ דבנין יש שבועים שבעים, ותימה לי דבמס' נזיר בפ' ב"ש (ל"ב ע"ב) פריך ולא ידעי אימת חרוב הכתיב שבועים שבעים נחת' על עמך וגו', ומסיק ומי ידעי בהי יומא, ולמה הוצרך לתרץ כן דמשמע דפשיט להו בהי שתא הא מצי לאסתפוקי דשמא יחרב בשנת ת"כ גופא כמו שבית ראשון חרב בשנת ת"י ומניין להו כולהו בשני הבנין כדכתב [יחזקאל מ'] ארבע עשר' שנה אחר אשר הוכתה העיר, ואו"ר דשמא סברא יש לו לתלמוד שהיו יודעים מסתמא אם יחרב בשנה אחרונה דע' שבועים או בשנה שאחריה. ולי נראה דמסתמא אותם נזירים שעלו מן הגולה ומצאו שחרב הבית נדרו סמוך לחורבן שנדרו נזירות מועטת ל' יום, או יותר, בשנה אחרונה דהיינו שנת תכ"א וכבר שלמו שבועים שבעים מלבד אותה שנה וא"כ תו לא מצי לאסתפוקי אלא בהי יומא.
והר' שמע' תמה אההיא דמוכח הכא ובערכין שמתחילין למנות שמיטין מתחילת בית שני למ"ד (חולין ז' ע"א) קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא א"כ מנו שמיטין כל ע' שנה דגלות בבל, ושנת ת"י דבית ראשון היתה תחילת שבוע כדפרי', נמצא דשנה שלפני תחילת הבנין בית שני היתה תחילת שבוע (דשנת) [ושנת] הבנין הייתה (שנה) [שניה] לשבוע, ובשלמ' למה שמפרש ר"ת דבבית שני מנו יובלות למסקנא דפרק בתרא דערכין (ל"ב ע"ב) אתי שפיר דהואיל ומשגלו שבט גד ושבט ראובן בטלו יובלות ועתה התחילו למנותם בטיל ליה חשבון שמיטין שעשו עד עתה מכאן ואילך שלפי היובלות יש לנו למנותן הואיל ונתחדש מבנין הבית ואילך חשבון יובלות, אבל לפירש"י שסובר דלא נהג יובל בבית שני למה שינו סדר חשבון השמיטין, וי"ל לפירש"י דסברא ליה כמ"ד לא קדשה לעתיד לבא וגם ר' יהודה דמוקי התם ברייתא כוותי' סבר לא קידשה כדפרי' נמי בריש גיטין גבי אשקלון, ור' יוסי דאיירי התם בערכין נמי לא קידשה ס"ל דהא אית ליה תרומה בזמן הזה דרבנן ואפי' לר' יוסי דסדר עולם דאמר קדושה שניה קידשה, ראשונה לא קידשה מיהא. ועוד מאן לימא לן שמנו שמיטין מן התורה בבבל שמא כיון שכולם לגמרי גלו מא"י והיה אז בטל דין שמיטת קרקע מא"י שמא לא מנו שמיטין, ומיהו אין צריך כל זה כי פיר"ת עיקר שמפרש שבבית שני נהגו יובלות, מ"ר.
<h2>דף י.</h2>
ספרא דווקנא כתביה והנך שית שנין וכו'. מכאן הביא ראיה ר' להכשיר שטר אחד שהיה כתוב בו כל הפרט כדינו אלא ששכח לכתוב מבריאת העולם דאין לי לפוסלו ולומר שהוא מאוחר הרבה, דהא הכא מוכח דאע"ג דהוה ההוא שטרא משונה משאר שטרות כשבא לתלות שאינו מאוחר, וגם אין לנו אחר בריאת העולם שיהא סברא לתלות שבו התחיל הסופר מניינו והניח מנין כל כותבי שטרות, אלא יש לי לומר דוודאי לבריאת העולם קאמר ושכח לכותבו, או לא חש לכותבו לפי שהוא דבר פשוט דלבריאת העולם רוצה לומר, ועוד נ"ל להביא ראיה מהא דמוכח בסמוך דכל שטרות שבימי חכמים לא היו מפרשים בשטר דמונין למלכות יוונים, דמדקאמר בסמוך ממאי דלמלכות יוונים מנינן דלמא ליציאת מצרים מנינן, אלא דבר ידוע היה למה היו מונין ולא היה צריך לפרש, הכא נמי לא הוצרך לפרשו, ואפי' לא היה שום סופר כותב לבריאת עולם היו כולם כשרים, ואין סברא לומר דהכא מדשינה לסתום והאחרים רגילין לפרש לבריאת העולם, א"כ חשבון אחר תפס, דאדרבה כיון שדבר פשוט הוא לא חש להאריך, וגם אין נראה לדחות שבימי חכמים היו כותבין למנין שאנו מונין כאן ולכך היה כמפרש, אלא משמע דסתמא כשר בלא שום פירוש, נ"ל ומודה ר'. ושבקיה לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא. לישנא אחריני ושבקיה כללא ונקטיה פרטא. מכאן משמע שאם כתב שנת תתק"מ או שנת תתקמ"א וכיוצא בו אעפ"י שלא הוזכרו האלפים כלל וגם לא כתב תתקמ"א לפרט כי אם סתם כשר לפי מה שפיר' לעיל דכשר שטר בלא הזכרת בריאת העולם, וכל שכן שאם כותב שנת מ"א לפרט אעפ"י שדילג גם האלפים גם המאות כשר, כיון שפי' מ"א לפרטו של עולם או מ"א לפרט.
ואמר ר' פפא לשטרות. פירש"י לא נהירא לר' דמפרש ששכחו כל העולם מתי עמד המלך, והכל פי' בר"ה ובפ"ק דב"מ.
שאין להן לא כתב ולא לשון. ותימה וכי מז' אומות הן, מה לשון ראוי להיות להם, ופי' ר' דכתב מלכות ולשון מלכות קאמר כעין חכמת יוונית שמלכים ושרים משתמשין בה, וכן ראוי לכל אומה חשובה, ואמרינן בעלמא (מגילה י' ע"א) והכרתי לבבל שם ושאר וכו' שם זה הלשון, ואני הייתי מפרש דאמר בב"ר [פל"ח י'] שהציף הים ל' משפחות בדור הפלגה מע' אומות וקאמר מהיכן עמדו מישמעאל ובני קטורה ועשיו ואלופיו, והשתא קאמר שאעפ"י שעמדו אדום תחתיהם כי לא נשאר מכל הל' משפחות כי אם מעט מכל אחת ואלו עמדו תחתיהם לא ירשו אדום את לשונם. וקתני יום גנוסיא ויום הלידה. פי' והא קתני במתני', ואית ספרים דגרסי והא תניא, ותימה ולייתי מתני', וי"ל דהואיל ועתיד להביא בסמוך הברייתא הביאה מתחלה בקיצור, והמתרץ שתירץ הא דידיה והא דברי' לא ידע לשון הברייתא כי אם בקוצר במה שהביא, ולפי מה שלא ידע המתרץ לשון הברייתא היה יכול לתמוה למה לא הקשה מן המשנה. ועוד י"ל דברייתא אחרת היא, ובמתני' הוה ניחא טפי לתרץ הא דידיה הא דבריה שאינו שונה בקוצר יום גנוסיא ויום הלידה דהוה משמע דבאדם אחד משתעי, אלא דקתני יום גנוסיא של מלכים והדר תני יום הלידה, משמע דתרי מילי נינהו, לכך הקשה מברייתא.
<h2>דף י:</h2>
שדר לי' גרגירא. פירש"י נגררה אחר הזנות, שדר ליה כוס ברתא, שחוט הבת, שדר ליה כרתי, א"כ יכרת זרעי, שדר לי חסא, א"כ חוס עליה. ותימה לומר שחזר בו ר' מעצתו ראשונה, וגם תימה שהיה אומר לשוחטה, וכי כל העושה עבירה שוחטין אותו, היה לו לומר שיניחנה. ונראה לרבי' יעקב כפי' ר"ח שדר ליה גרגירא כלומר נאפה גירא, הנואף והנואפת וגו' [ויקרא כ'] בתרגום ירושלמי גיירא וגייורתא, שדר ליה ר' כוס ברתא, כלומר כסה עליה פן תהיה לבוז, שדר ליה כרתי, וכי תייעצנו שישחטנה ויכריתנה והיה סבור שהיה אומר כוס שחוט, שדר ליה חסא, לא אמרתי אלא שתכסה עליה כי וודאי יש לך לחוס עליה, ועל ידי ששיגר לו חסא כלומר חוס עליה הבין שטעה בלשון כוס ברתא ששלח לו תחילה.
חד קטל אבבא דבי ר'. אע"ג דגוים לא מעלין ולא מורידין, צריך היה להורגם פן יודע הדבר לשרי הארץ על ידם, ואם בא להורגך השכם להורגו, או שמא היו מינין אדוקין בע"ז וכן אמרינן בפ"ק דחולין (י"ג ע"ב) אין מינין באומות דאין זה [לענין] הורדה לבור דהשתא דישראל מורידין דגויים מיבעיא [אלא לקבל מהן קרבן].
א"ל א"כ לימא ליה לההוא דגנא אבבא וכו'. ותימה דמתוך דברי אנטונינוס היה לו לר' חנינא להבין שהיה מת, דאם לא כן מה גבורה יש להקיץ אדם שהוא ישן, ומאי קאמר בתר הכי אימא ליה דקטיל אין משיבין על הקלקלה, ונראה היה לי דלא גרסינן א"כ אלא סתמא [לימא] לי' לההוא דגנא אבבא וכו'.
ה"ג כל נשיאה ולא כל שריה. ול"ג נשיאיה ולא כל נשיאה, דהא מלכיה וכל נשיאה כתיב, או"ר שיש ביוסיפון שבני רומי בטלו פעם אחת מלך עליהם שלקח לו אשת איש בחזקה, והיה להם ג' מאות יועצים ויש שממונה על כולם, ואומר [ר'] דהיינו נשיא דהכא, ולמקץ ימים מלך עליהם בחזקה מלך אחר שקרעו את אמו בעת לדתה אותו, ונקרא קיסר לשון כריתה בלשון יוון, ועל שם אותו המלך נקראים כולו קיסר.
מחצה לאהרן מחצה לבניו. או"ר דפלוגתא היא דרבי (חנינא) ורבנן בפ"ק דיומא (י"ז ע"ב) ובסוכה (נ"ו ע"א) גבי לחם הפנים דרבי סבר הוי החצי לאהרן ורבנן סברי שאין לאהרן ממש מחצה אלא חסר מעט, והכא נמי יכול להיות לרבנן שהיה חסר מעט לר' עקיבא מן המחצה, וכן בפ' מי שמת (ב"ב קמ"ג ע"א) גבי אבילו ואיסטרטיגי. אי נמי יש שום דרשה לרבנן משום מקום למה הם ממעטים מעט חלק אהרן מהיות לו מחצה שלם, אבל מודים הם דלשון לאהרן ולבניו גרידא היה משמע מחצה לאהרן ממש, מ"ר.
אנטונינוס שימש לר'. במדרש אמרינן חלב מטמא חלב מטהר, ומייתי ראיה מאנטונינוס דחלב מטהר שכשנולד ר' היתה גזירה שלא למול והוצרכו להוליך ר' ואמו לפני המלך והחליפה אמו של אנטונינוס את בנה בר' ומצאו שלא היה מהול ופטרוהו לשלום. בירושלמי דמגילה [פ"א הי"א] מדקדק אם נתגייר אנטונינוס אם לאו, וקאמר התם אנטונינוס אתא לגבי ר' א"ל את מאכילני מן לויתן [א"ל אין, א"ל מן אימר פסחא לא אייכלתני ומן לויתן] את מאכיל [לי], א"ל ומה נעבד בשר באימר פסחא דכתיב [שמות י"ב] וכל ערל לא יאכל בו, הדא אמרה דלא אתגייר אנטונינוס, פי' עד עתה, כיון דשמע כן אזל וגזר גרמיה וכו' הדא אמרה דאיגייר אנטונינוס וכו'.
<h2>דף יא.</h2>
שלא פסק משולחנם וכו'. פי' שהיה שולחנם מלא כל טוב והיו צריכים דברים הללו לחתך המאכל ולהקל מעליהם, ואע"ג דר' לא נהנה אפילו באצבע קטנה כדאיתא בכתובות (ק"ד ע"א), רבים היו אוכלי שולחנו. לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. צנון בימות הגשמים וחזרת בימות החמה כל אחד בעת שהוא מצוי היה על שולחנם מפני רוב המאכלים שהיה להם.
מכלל דר' מאיר סבר וכו'. ושריפה לאו חוקה היא יכול להיות דלאו חוקה היא דאין צריך לומר דחוקה היא לר' מאיר. ואנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. ומסיק דלאו חוקה היא, ויש תימה ומאי קושיא הא אמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"ב ע"ב) ר' יהודה אומר מצות הנהרגים מניח ראשו על הסדן וכו', ולא שרי להתיז ראשו בסייף משום שנא' [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו, ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן דאי לא תימ' הכי הא דתניא שורפין על המלכים וכו' אנן היכי שרפינן והכת' ובחוקותיהם לא תלכו אלא כיון שכתיב שריפה באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן. ובהא י"ל דרבנן דהכא היינו ר' יהודה דלית ליה התם האי טעמא דלאו מינייהו קא גמרינן, ולהכי פריך עלייהו אי חוקה [היא] אנן היכי שרפינן שרוצה ליישב דרבנן דהכא היינו ר' יהודה. ומ"מ עוד יש תימה מאי קאמר התם דאי לא תימ' הכי הא דתניא שורפין על המלכים אנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו, מאי קשיא לי' הא מסקינן הכא דכ"ע שריפה לאו חוקה היא. ונראה לר' דתרי גווני חוקה הוו דשריפה חוקה היא דהכא היינו שעובדי ע"ז חושבין מה ששורפין על המלכים ולשם ע"ז מתכוונין, וחמיר משאר דרכי האמורי שלהן שאינו אלא תורת פסול בעלמא, והילכך חוקה דשריפה אע"ג דכתיב באורייתא ולאו מינייהו קא גמרי יש לנו לפוסלה, והילכך שפיר פריך הכא היכי שרפינן דכיון דמטעם חוקה פלחי בה לע"ז א"כ לשם ע"ז עושין שריפה זו ואין מועיל כאן טעם דלאו מינייהו קא גמרינן, ולענין זה הוצרך לתרץ כאן דכ"ע שריפה לאו חוקה היא, ואכתי שייך בה טעם דחוקה שייך בשאר דרכי האמוריים דאינם לשם ע"ז אלא דת הגויים ומנהג תורת שקר שלהן, והיינו דדייקי רבנן התם דאי לא תימ' הכי הא דתניא שורפין וכו' אנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא לאו מינייהו קא גמרי הכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרי' ושרי, דסייף נמי אינו אלא מנהג של הבל (ו)דתם ומועיל בה טעם דלאו מינייהו קא גמרי למישרי. וא"ת ור' יהודה מאי טעמא מה לי שריפה דשרינן ומה לי סייף דאסיר לר' יהודה, וי"ל דסבר ר' יהודה דודאי שריפה שמצינו שהתיר הכתוב לשרוף על המלכים אין לי לאסור, אבל סייף לא חשיב כ"כ כתובה באורייתא, דאיכא לקיימה הריגה דקרא בקופיץ, ואפי' עיר הנידחת דכתיב בה (דברים י"ג) לפי חרב מצי הוי קופיץ בכלל חרב, ורבנן סברי דאין לי להעמיד הפסוק אלא בסייף אפי' ברוצח דלא כתיב לפי חרב משום טעמא דקופיץ מיתה מנוולת היא זו כדקאמר התם. ועוד י"ל שסובר ר' יהודה דשריפה לאו חוקה היא כלל אלא כיבוד גמור הוא למלך כשאר כיבודים ואינו דומה לחוקה כלל, מ"ר. ובשם רבי' יעקב פי' בסנהדרין על קושי' שנייה שפיר' מאי פריך התם דאי לא תימ' הכי היכי שרפינן והא מסיק הכא דשריפה לאו חוקה היא, דמסקנא דקאמר הכא דשריפה לאו חוקה היא זהו לאו חוקה היא ליאסר מטעמא דמפרש בסנהדרין דלאו מינייהו קא גמרינן. ומיהו קשה דמסיק הכא אלא חשיבותא היא משמע שבא לתרץ דאינה חוקה אלא חשיבותא בעלמא, ועוד הארכתי שם קצת ואין צריך רק כדפרישית.
עוקרים על המלכים. תימה לי דהכא לא פריך והא איכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן בסוף שמעתא [י"ג ע"א], ושם אפרש. עיקור שיש בה טרפות אסור. פי' אסור לעשות, אע"ג דלא יאכלוה אסור לגרום לה טרפות בידים הואיל ובהמה טהורה היא, ובהאי טעמא ידע תלמודא דמיירי בבהמה טהורה, ואין נראה לר' דמה איסור יש לגרום לה טרפות אם אסורה באכילה, וכי קדשים הם שאסור לגרום בהם פסול איסור, ואי משום בל תשחית דראויה קצת למלאכה ולוולדות, האי טעמא שייך בבהמה טמאה כמו בטהורה, ועוד דוודאי מותרת היא באכילה כמו שאפרש. אלא ה"פ עיקור שיש בה טרפות אסור באכילה ושאין בה טרפות מותר באכילה, והכי קתני בהדיא בתוספתא דשבת [פ"ח ה"י] עוקרים על המלכים ולא מדרכי האמורי עיקור שיש בה טרפות אסור באכילה ומותר בהנאה ושאין בה טרפות מותר באכילה, והשתא מוכח בהדיא דמיירי בבהמה טהורה. וא"ת אסור באכילה פשיטא, ויש לומר דמותר בהנאה אצטריכא ליה, וגם סיפא דאין בה טרפות מותר אפילו באכילה ולא אסרינן לה משום כבוד מלך, מ"ר.
<h2>דף יא:</h2>
יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו. בין עם הנחת בלורית בין עם התגלחת היו עושין תגלחת זקנם, להכי תני תגלחת זקנם בתרוייהו. מתקל זוזי פיזא. והא דאמר בפ' הנזקין (גיטין נ"ח ע"א) גבי המסולאים בפז מתקל תרי איסתירי פיזא נחות לעלמא, חד מנח ברומי, דהאי זוזא פשיטא זוז מדינה, ואסתיר' הוא סלע מדינה ויש בו ד' זוזי מדינה. ואם תרצה לפרש כאן זוזי צורי, ויש לפרש איסתירי דהתם סלע צוריים שכמו שקורין סלע מדינה איסתיר' קרי נמי סלע צורי איסתיר', ומיהו אינו רגילות בתלמוד לקרותו איסתירא. ועוד י"ל דלאו דוקא קאמר התם תרי איסתירי דאין סברא דנחת לעלמא כל כך מידה מועטת למאוד, מ"ר.
סך קירי פלסתר פירש"י יעקב קורא קירי. ורבי' יעקב מפרש שיצחק קורא קירי שהיה יצחק אבי עשו ואותו היו מכבדים וקוראין אותו אדון, רק שאומר חשבון ברכותיו שאמר ליעקב [בראשית כ"ז] הוי גביר לאחיך ולעשו אמר את אחיך תעבוד פלסתר. ואעפ"י שאמר כך כמו כן והיה כאשר תריד וגו', מ"מ הברכה שבירך את יעקב קורין פלסתר אחרי שאינה קיימת, אבל אין סברא שיקראו את יעקב אדון.
עטלוזה של עזה. פירש"י שוק של בהמות כמו [בכורות ל"א ע"א] נשחטין באיטליז, והאי דבעי עיטלוזה של עזה מהו, ה"פ אם יש ע"ז בעזה ויש עיירות קטנות סביבותיה הא ודאי מיקרי חוצה לה אבל עטלוזה של עזה שסמוכה לכפר מהו, מי שרי מתני' או לאו, ועוד בפי' ר' שמואל ודומה שהגיהו ר' שלמה ל"א ועיקר עטלוזה שם ע"ז שהיה מחוץ לעיר ועובדים אותה בני המגרש שבחוצה לה יום אחד בשנה, וקמיבעיא ליה מהו לשאת ולתת עם בני עזה ביום איד של חוצה לה. וקשי' לי ללשון דאיצטריך אביי למימר בסמוך דלא חשו לדמי ע"ז ביד גוי, וקמ"ל קולא טפי מרבא, דרבא לא שרי אלא לענין יום אידם ואביי שרי אפי' לענין חששת דמי ע"ז ביד גוי, משמע נמי דמייתי ראיה מלא הלכת לצור מימיך וכו' דמשום קורבה לא חשו, אבל באותו מקום עצמו שהאיד שם חשו וחשו, ומאי שייך הכא למיחש משום דמי ע"ז ביד גוי, יותר מלפני אידיהן דאמר לעיל (ו' ע"ב) נשא ונתן מותר לריש לקיש, ואפילו למ"ד נשא ונתן אסור וכן ביום אידם דאסור אפילו לריש לקיש ולא משתמיט דליתסר משום דמי ע"ז ביד גוי אלא משום קנס דנשא ונתן דאסור. ונ"ל דמיירי הכא כגון שיש שם ע"ז מחוץ לעיר ויש שם שוק שכל עיקרו עשוי לשם ע"ז, ולהכי שייך למיחש לדמי ע"ז ביד גוי, וכן אומר ר', ולפי זה לא נצטריך לומר כל מה שמאריך רבי שלמה בדאביי, דלא חייש שמא הוא מבני העיר אותו הגוי ואיכא למיחש לדמי ע"ז, דלא חיישינן לדמי ע"ז אפילו הוא מבני העיר וכל שכן אההוא מחוצה לה דלא חיישינן דלמא שייך לבני תוכה וחשיב בהכי יום אידו יהא שייך בו דמי ע"ז כמו בבני תוכה, ועוד דלא משמע דאיירי אביי כלל ביום אידו, מיהו לרבא יכול להיות מותר אפילו באכסניא ולכך אינו יכול להביא ראיה מבשר נבילה ליום אידם, וכל שכן דהתם איכא למיחש דלמא מהדר אפיה דאפי' יוצא ונכנס מותר נ"ל. וכן המשנה דעיר שיש בה ע"ז נ"ל דמיירי ביריד, והכי אמר בירושלמי [ה"ד] עיר שיש בה ע"ז תוכה אסור מפני שיש בה צלם והא תוכה אסור ר' שמעון בן לקיש ביריד שנו ומה בין תוכה ומה בין חוצה לה, תוכה ע"י שהוא נהנה מן המכס תוכה אסור וכו'.
<h2>דף יב.</h2>
דלמא מהדר ישראל אפיה. וא"ת מאי איריא דקמ"ל היתר אע"ג דזמנין מהדר אפיה, הא אפי' יוצא ונכנס היה לנו להתיר כדשרי בעלמא [חולין ג' ע"א], ואו"ר דשמא לאו דוקא נקט מהדר אפיה. ולי נראה דיוצא ונכנס לא שרינן הכא ששניהם אכסנאים ואינו הגוי מכירו ואין נתפס עליו כגנב כל כך ולא מירתת, ומודה ר' דאפשר לחלק כך. ועוד קשה לי דאי לאביי תלינן לקמן (ל"ג ע"א) אימור חמרא זבין וכו' הכא ניתלי הכי ופשטא משמע דדווקא משום דעטלוזה של עזה רחוקה קצת שרי דלהכי מייתי ראיה מצור. ושדי גוי נבילה בקדירה. ואו"ר כגון להחליף הבשר טוב ברע, אבל אם להחטיא את ישראל לא חיישינן שיעשה כל כך כדאמר בפ"ב (ל"ד ע"ב) קיסטא דמורייסא בלומא דחמרא בארבעה ולא חיישינן שמערבן בשביל רשע להכשיל שום ישראל. ואולם רבי' שיי' פי' (כדרבא) [בדרבא] דאין ראיה מנבילה משום דלא חיישינן התם הכי משום דלית ליה הנאה לגוי ואי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא, ואינו סובר כפי' ר'. ולפי' ר' יש לומר דלרבא היינו טעמא דלא חייש למיחש דלמא מהדר ישראל אפיה וכו', משום דאפי' יוצא ונכנס מותר, ואין חילוק בין אכסנאים לשאר מקומות דשרינן ביוצא ונכנס אעפ"י שלאביי יש חילוק כדפרי' לעיל, נ"ל.
לא חשו להם חכמים משום דמי ע"ז ביד גוי. ותימה דבפ' בתרא (ס"ד ע"א) קאמר דדמי ע"ז ביד גוי מותרים, ורבינו שלמה הגיה כאן דאביי לא שמיע' ליה ההיא מתני', ורבא קאמר דאי איכא למיחש לדמי ע"ז הוה חיישינן דלא דמי לקדירות, אלא משא ומתן ביום אידם בעא מיניה ופשיט לי'. ומיהו עוד קשה מפ' אין מעמידין (ל"ג ע"א) גמ' ההולכים לתרפות, דת"ר גוי ההולך ליריד וכו' עד מאי שנא ישראל וכו' גוי נמי נימא ע"ז זבין דמי ע"ז איכא בהדיה, אלמא דמי ע"ז ביד גוי אסורין, ואו"ר שיש לומר לפירש"י דאין התלמוד רוצה להוכיח משם דלא כאביי דאסר הכא ולהכי קאמר גוי נמי נימא ע"ז זבין וכו', אלא מאי אית לך למימר אימור דחמרא זבין וכו', ודוחק הוא. ורבינו יעקב פי' דדוקא דמי ע"ז ביד גוי דפרק בתרא (ס"ד ע"א) דפורע חובו מהן בהא לא אמרינן כל שאתה (מתהנה) [מהיה] ממנו הרי הוא כמוהו, שהגוי מבטל הע"ז כשמוכרה כיון שדעתו לפרוע הדמים לישראל, (אלא) [אבל] הא דאסרינן הכא ובפ"ב לפי שדעת הגוי להקצות הדמים לקנות מהם חפץ אחר של ע"ז או ע"ז עצמה כאשר ייטב בעיניו. ורבינו שלמה פי' עוד פי' אחר, הכא נמי לא מחזיקינן דמי ע"ז שבחוצה לה דנימא דמים הללו שהוא לוקח בהם בהמה לע"ז של בני תוכה הם ונקרבים היו לע"ז ואיסורא דאורייתא [הוא] דכתיב [דברים י"ג] ולא ידבק בידך, ולפי' זה אין זה דמי ע"ז ממש שהוקרבו לע"ז [דהיינו חליפי ע"ז], אלא תקרובת ע"ז הם, ואעפ"י שמזכיר שלוקח בהמה זו לע"ז, הוצרך עדיין לומר שהדמים שלוקח מן הגוי תחתיה היו תקרובת ע"ז, להזכיר שאותו איסור דלא ידבק בידך חמור יותר, אבל חששא אחרת שיעשה מן הבהמה (שמא) תקרובת אינה חמירא כל כך. וקשה לר' על פירוש זה, דאפילו הקריב המעות לע"ז לא מתסרי למאן דבעי כעין פנים אפי' דרכה בתקרובת המעות, כדאמ' באבני מרקוליס (להלן נ' ע"א) בעינא כעין פנים וליכא, וגבי ע"ז שדרכה במקל וזרק מקל בפני' חייב ואינה נאסרת (שם נ"א ע"א), ואין רגילות להיות כעין פנים במעות אלא בנסכא, משכחת לה כגון שיברה לפני ע"ז, ובפירש"י לא הרויח בו כלום מקושיא דדמי ע"ז ביד גוי דפ' בתרא, דנהי דמהניא לא תיקשי מידי דלא איירי בדמי ע"ז ממש, מ"מ יקשה מפ' אין מעמידין לפ' בתרא כדפי', וגם לא תוכל לדחות בהך דאין מעמידין דאליבא דאביי מיירי, דהא אביי לא איירי בה הכא מידי, מ"ר.
רבא אמר לא חשו חכמים משום בישולי גוים. פי' לדמי ע"ז שהוא איסור חמור יותר הוה חיישינן אי שייך למיחש, והאי דלא חיישינן הכא דתלינן אימור חמרא זבין אימור גלימא זבין כדקאמר בפ' אין מעמידין (ל"ג ע"א), אלא משא ומתן ביום אידם בעא מיניה בעטלוזה של עזה מהו, מי אסרינן משום קורבה או לא, ותימה לי כי פשט ליה דשרי א"כ מדמי ליה לחוצה לה מותר דמתני', וא"כ אפי' לדמי ע"ז ביד גוי לא נחוש כי היכי דלא חייש להכא במתניתין, והיכי קאמר דאי איכא חששא דדמי ע"ז ביד גוי הוה אסרינן משום קורבא, ושמא י"ל דלגבי משא ומתן דיום אידם לא מיתסרא משום קורבא דידיה טפי ממתני', אבל לגבי דמי ע"ז דחמיר מיתסרא משום קורבא. ועוד י"ל דמתני' מיירא בלא שוק והויא כשאר ימי איד דלא חייש למיחש משום דמי ע"ז ביד גוי, והכא דאיכא שוק כדפרי' לעיל בעטלוזה של עזה אסיר טפי. רבה בר עולה אמר לא חשו משום צינורא וכו'. לענין בישולי גוים היו חוששין, אם ראוי לחוש, וכן ליום אידיהן, אבל לפני אידיהן לא החמיר ולצינורא מדמי ליה דקיל טפי.
והא רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים וכו'. אע"ג דאמר בפ' במה אשה (ס"ד ע"ב) תנאי היא, ניחא ליה לישבה בכולי עלמא. דין מראית העין כמאן הלכתא פירשתי בפ' במה אשה (שם) ובפ' אעפ"י.
<h2>דף יב:</h2>
פרצופות למה לי. דנהי דמנשק לע"ז אינו חמור כמשתחוה, מ"מ איסור דאורייתא איכא ושמעינן מהני דלעיל דאסור.
להחם לו חמין בשבת. דאע"ג שהוא חי הרבה אחר ששתה העלוקה כדמשמע בבכורות (מ"ד ע"ב), מ"מ סכנה חשיב כמו גב היד וגב הרגל דחשיבי מכה של חלל (לקמן כ"ח ע"א) אעפ"י שפעמים שמתרפא מאליו והכא נמי איכא סכנה אעפ"י שפעמים שהוא חי אחר כך כדקאמר התם מעשה באחד שביקש להשתין ולא השתין ונמצא כריסו צבה, ופריך ותיפוק לי משום עלוקה פי' שמא אותו האיש שתה עלוקה המוצצת דם וכל דבר ומצצה ליחה ודם שבגופו, ומשני בשותת דמשתין בשתי' ולא בקילוח וניכר שהיא על ידי מניעת השתנה בא לו אותו חולי, משמע שצבה כריסו אבל משמע שיכול לחיות הרבה.
לא ישתה אדם מים וכו'. פירש"י דל"ג מן הנהרות ומן האגמים בהך ברייתא אחרונה דה"ה נמי בכלים, וזה פי' לפי הגירסא שאומר אחר כך ניקרקש בנכתמא וכו', ור' אומר דבערבי פסחים (קי"ב ע"א) גרסי' בהך דסכנתא שברירי מן הנהרות ומן האגמים בלילה, ולא גרסי' בה ניקרקש בנכתמא, ול"ג בהאי [אי] איכא אחרינא בהדי' לימא ליה פלניא פלניא וכו', אבל יש שם ברייתא אחרת דקתני בה בלילי רביעיות ובלילי שבתות ובההיא ל"ג התם מן הנהרות ומן האגמים ול"ג בה האי לחש דאמרה לה אמך אזדהר וכו' ובההיא גר' ניקרקש בנכתמא וכו' וקאמר עלה התם ואי לא לימא הכי ליל שנין אניגרון וכו', מ"ר.
עיר שיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות וכו'. וא"ת ואמאי שרי שאינן מעוטרות הא אסרן לעיל [ב' ע"א] לשאת ולתת ביום אידם ולפני אידיהן לגמרי, ואין שום חילוק. ואו"ר בשם רבי' מאיר זצ"ל דמכאן ואילך מיירי המשנה בעיר שיש בה ע"ז ויש בה שוק או יריד וליכא יום איד, דביום אידם ודאי אסור לשאת ולתת עמהם. ומה שפירש"י דדבר שאין מתקיים דוקא אסור ליקח מהן משום דאזיל ומודה, אבל מה שאנו מתירים ליקח מהם ביריד זהו דבר המתקיים, לא ניחא דהא ר' ירמיה זבין פיתא דלקמן בשמעתין [י"ג ע"ב] אין זה דבר המתקיים, ואית דגר' פרתא, ואין נראה דהוה ליה למימר תורתא. ועוד בירושלמי [ה"ד] גרס' על האי עובדא שאמר לו חבירו לאותו שקנה סנדלא ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך וכו', ועוד דלכאורה משמע דביום אידם אסרינן בדבר המתקיים בין ליקח מהם בין למכור להם וכו' כדפי' לעיל בההיא סוגיא.
אבל מעוטרות בפירות מותרות. ותימה דאמר בפ"ב (ל"ג ע"א) גמרא ההולכים לתרפות, ישראל ההולך ליריד של גוים בהליכה מותר בחזירה אסור, ומפרש התם דתלינן דע"ז זבין דאי חמרא או גלימא זבין הכא הוה מזבין ליה, פי' ולא היה עובר ללכת ליריד, אלמא משמע דודאי עשה עבירה בהליכתו ליריד. והכא שרינן מעוטרות בפירות לריש לקיש, ולר' יוחנן נמי שרינן שאינן מעוטרות כלל כדקתני במתני'. וי"ל דלקמן מיירי כגון שכל החנויות (מותרות) [מעוטרות] כהני דמתני' לר' יוחנן בפירות ולריש לקיש בוורד והדס דווקא. ועוד י"ל לריש לקיש דקסבר דפלוגתא היא בסמוך, וברייתא דלקמן כר' נתן דאסר בסמוך בין נהנה בין מהנה, מ"ר. ומ"מ תימ' לי דהא בסמוך תניא הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמות עבדים ושפחות ומוקי ר' יוחנן בסמוך בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מיניה מיכסא בלוקח מבעל הבית קבוע, מ"מ בעל הבית שאינו קבוע שרי לכ"ע כדלקמן בסוף שמעתא, וא"כ אמאי לא תלינן שאותו ישראל שהלך ליריד הלך לדברי היתר, ובסמוך משמע דלאו דוקא מתיר בהמה עבדים קרקע ואפי' פיתא וסנדלא, שאין נראה לומר שכל היריד מעוטר לגמרי ואין בו מקום לתלות בהיתר כמו בעל הבית שאינו קבוע. ונ"ל דמיירי לקמן בפ"ב כגון שידוע לנו שהלך לשם למכור שום דבר והביא מעות כדקאמר דחמרא זבין או ע"ז, ולהוליך שם למכור לא שרינן כי אם לקנות דווקא דמשום מיעוטייהו שרי כדלקמן בשמעתין. ומיהו תימה לי דבהא ברייתא [בשמעתין] אסר נושא ונותן בשוק של ע"ז משמע בין לקיחה בין מכירה, וקתני נמי מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח, וסתם מעות משמע שמכר שום חפץ ולקח בו מעות ואסורין, ואעפ"י שידוע שאינן דמי ע"ז דומיא דבהמה ופירות כסות וכלים דלא אסרינן אלא משום טעמא דנהנה מהנה, ולקמן משמע דלא אסר אלא משום דאמרינן דע"ז זבין וצ"ע.
בוורד של הדס דקא מתהני מריחא. וא"ת והא רבא [ס"ל] בפ' בתרא (ס"ו ע"ב) דריחא לאו מילתא היא, וי"ל הני מילי כגון פת חמה וחבית פתוחה וכגון בת תיהא דאין עשויין עיקרם לריח, אבל הכא וורד והדס עיקרייהו לריחא עבידי', וכן קטורת מועלין קודם שנעשית מצוותו ואחר כך דלית ביה מעילה אית ביה איסורא דעיקר הנאתו לריח עשוי, רבי' יעקב. ועוד יש להוסיף דאפי' וורד והדס [לא היו] עבידי לריחא היה אסור דהאיכא הנאה בריח דידהו וכיון דאיכא הנאה כל הנאת הע"ז אסורה, ואע"ג דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן (פסחים כ"ד ע"ב), איסורא מיהא איכא, אם לא לצורך חולה שאין בו סכנה, דבההוא קאמר בפ' כל שעה (שם כ"ה ע"ב) מידי דרך הנאתו קא עבידנא, אבל בעלמא משמע מילקא הוא דאין לוקין איסורא מיהא איכא, ואמרינן נמי התם הניח חלב חי של שור הנסקל על גבי מכתו פטור, דמשמע פטור אבל אסור. ועוד דאמר התם הכל מודים בכלאים שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן מאי טעמא לא כתיב בהו אכילה, ובאיסור הנאת ע"ז נמי לא כתיב אכילה באורייתא אלא לא ידבק בידך מאומה מן החרם כתיב בתורה (במילי) [גבי עיר הנדחת] ודע"ז כת' (תהילים ק"ו) ויאכלו זבחי מתים בדברי קבלה [הוא] דכת', וראוי ללקות עליו שלא כדרך הנאה כמו על כלאים לפי הכת' בתורה, והאי דאיכא מאן דשרי בת תיהא ישראל בדגוי ואע"ג דכעין איסור ע"ז מחמירינן בסתם יינם היינו משום דליכא הנאה התם כדפרישית בכונסה, אלא משום שתי' היה ראוי לאסור, אי הוי ריחא דידיה מילתא הואיל ויש ריח חזק ביותר דומה כאילו נכנס הממש לתוך גופו ולכך אוסר מי שאוסר, כי י"ל שתיה גסה אסרו חכמים באיסור הנאה כיון שהוא דבר הראוי לשתיה, ואי נמי הויא שתיה גסה מותרת בהם, יש לאסור בת תיהא, כיון שיחשב הריח שלה כממש, שכיון שהשתיה של יין זה אסורא לזה האדם המריח ואם היה שותה עכשיו לא היתה שתיה גסה יש לאסור הריח הדומה לממש כמו השתיה עצמה מדרבנן לכל הפחות אעפ"י שאינו נהנה בריח ובשתיה נהנה, ותדע דמשום דחשיבי ליה כממש הוא שאוסר מדאסר מהאי טעמא [פת] שעל גבי פי חבית של תרומה כי למה יש לאסור הפת אלא א"כ יחשב כאילו נכנס בה הממש של תרומה. ואפילו את"ל כמו יאכלו זבחי מתים יש להתיר מן התורה בתקרובת ע"ז שלא כדרך הנאתן כאילו כתיב בתורה, מ"מ יש לאסור שלא כדרך הנאתן מדרבנן כדפרישית.
<h2>דף יג.</h2>
מהנה מותר. ותימה דאמר בפ' כל הצלמים (מ"ז ע"ב) גבי מי שהיה כותלו סמוך לכותל ע"ז ונפל וכו', והא קשביק רווחא לע"ז, אלמא מהנה אסור, והוה מצי למימר דלר' יוחנן מיירי לקמן דאסר מהנה, מיהו או"ר דלריש לקיש נמי ניחא שהוא דומה כבונה בית לע"ז דיהיב ליה רווחא וכונס לתוך שלו, ומהנה כי האי יש לאסור לכולי עלמא, מ"ר. ובשם ר"ת פי' בתוספ' דכל מהנה אסור אפי' לריש לקיש חוץ מזה שאינן חפצים ושמחים בהנאת זו של נתינת המכס, שיותר היו חפיצים שינוח עטרה בראשו ובראש חמורו ויפטר מן המכס כבסמוך, ומה שאין רוצה ליטול העטרה ולהניח בראשו אין כי אם קלון ע"ז ושרי. מהנה מותר. וההיא [להלן נ"א ע"ב] דע"ז שיש לה גינה או מרחץ נהנין ממנה בטובה ואין נהנין ממנה שלא בטובה, נפרש לקמן בפ' כל הצלמים. יניח נמצא נהנה. פירש"י דנהנה מריח של עטרות שהוא מניח בראשו, ושמא יש לפרש בלא שום הנאה מן העטרות נמצא נהנה דלא שקל מיניה מיכסא ועל ידי העטרה פטרוהו מן המכס.
מן הארכובה ולמטה. פירש"י דאע"ג דאסורה בהנאה אסור לגרום לה טריפות בידים, ולכך צריך לעקור מן הארכובה ולמטה, ותימה מה יש לחוש אם תטרף כיון דלא תיאכל, ואו"ר דסגי בעיקור מן הארכובה ולמטה דהוי היכירא וקנסא וסגי בהכי, אעפ"י שמחמיר במעות להוליך לים המלח ופירות להרקיב.
אלא בית הפרס דרבנן. דין הפרס פי' בפ' בכל מערבין. ללמוד תורה ולישא אשה. או"ר דדווקא נקט הני כדמוכח גם במגילה (כ"ז ע"א) גבי מוכרין ספר ישן ליקח לו חדש, ולא כפי' השאילתות שפירשו דנקט דוקא הני דקילי וכל שכן שאר מצות. ולישא אשה. והא דקאמר בסוף כתובות (ק"א ע"א) אחיו נשא גויה ומת וכו' והוא ירד אחריו, התם בנושא אשה בחוצה לארץ להשתקע שם קאמרינן, אבל לישא ולשוב לארץ ישראל מיד ודאי שרי.
האיכא צער בעלי חיים. לעיל (י"א ע"א) גבי מלך לא פריך, שכמו שהותר לשרוף לכבוד המלך וכדכת' בקרא ולא חיישינן לבל תשחית, הותר נמי לעקור, דמסתמא כל זה היו רגילין לעשות למלכים, אבל הכא משום קנסא לא היה לנו לתקן בענין שיעשו צער בעלי חיים נ"ל. ומבל תשחית לא שייך למיפרך הכא כלל שהרי חכמים אסרוה בהנאה. אמר אביי אמר קרא ואת סוסיהם תעקר. והואיל ושרי רחמנא בעלמא עיקור היקילו חכמים להתירו כאן הואיל לצורך מצוות תקנוהו, ותימה למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא בסוף אלו מציאות (ל"ב ע"ב) היאך התירוהו כאן למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, והוה מצי למימר דהך ברייתא דווקא כמ"ד צער בעלי חיים דרבנן, ודוחק הוא. ונראה לי דאתי שפיר לפי' ר' שרגיל לפרש ביבמות דאפי' למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מודה הוא דהיכא דאיכא סברא קצת שיש כח לעקור כדפרי' גבי יש חופה לפסולות ובריש האשה רבה (יבמות פ"ט ע"ב) גבי מתירין אשה על פי עד אחד.
אין מקדישין וכו'. בבכורות בפ' בתרא (נ"ג ע"א) אמרינן דבטלו מעשר בהמה אחר חורבן מהאי טעמא דאתי ביה לידי תקלה. והקשה רבי' יעקב דאמר בפ' במה בהמה (נ"ד ע"ב) דר' אלעזר בן עזריה היה מעשר מעדריה תריסר אלפי עגלים בכל שתא, והוא היה ילד וקטן היה בשנים בפני הבית, שאחר הבית היה עדיין ר' יוחנן בן זכאי כדאמר בר"ה (כ"ט ע"א) ואחריו מלך ר"ג עד שמינו את ר' אלעזר בן עזריה, ואז לא היה עדיין כ"א בן י"ח כדאיתא בברכות בפ' תפלת השחר (כ"ח ע"א), ושמא לא בטלו מעשר בהמה כל כך סמוך לחורבן. וצ"ע אם אפטרופוס היה מעשר לו כשהיה קטן, [ד]מעשר מעדרי' משמע שהיה מעשר הוא בעצמו. ואני הייתי רוצה לומר דהיינו עישור שנותנין למלך, והוא ארנונא ולא מיירי במעשר בהמה מידי, ואין ר' מודה.
אין מחרימין בהמה בזמן הזה. פירש"י דקסבר סתם חרמין לבדק הבית ואתי בהו לידי תקלה, ונראה לי דלמ"ד (נמי) סתם חרמים לכהנים [נמי] מיירי שפיר, ואפי' במפרש בהדיא לכהנים ניחא, דהא אמרינן בערכין (כ"ט ע"א) ובבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (ל"ב ע"ב) דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד בעלים הרי הם כהקדש לכל דבריהם ואתו בהם לידי תקלה. ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר וכו'. והקשה רבי' יעקב דאמרי' בערכין (כ"ט ע"א) ההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה [בפומבדיתא] אתא לקמי' דר' יהודא א"ל שקול ד' זוזא ושדי בנהרא ולשתרו לך. ותירץ ר"ת דהכא מיירי במטלטלין, והתם מיירי במקרקעי דלא שייך למיסרינהו איסורא דלעולם דכל שכן דאתי בהו לידי תקלה, וקשה קצת דקאמר התם בתר הכי על מילתא אחריתי הא במטלטלי והא במקרקעי, ופריך והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה, מדקאמר נמי משמע בתרוייהו הוה בין מקרקעי בין מטלטלין, וא"ר דכל שכן ניחא דמהיכא פשיט' ליה כל כך לתלמוד דבמקרקעי נמי הוה, אלא ודאי מדשרי ליה רב יהודה על ידי פדיון ש"מ דמקרקעי נמי הוה דאפילו הוה במטלטלי מ"מ במקרקעי נמי הוה, אבל אין לתרץ לפירש"י שפי' לעיל דמוקי הך דאין מחרימין כמ"ד סתם חרמין לבדק הבית וההיא דהתם מיירי כמ"ד סתם חרמים לכהנים, שאם כן לא היה לו לפדותם אלא ליתן לכהנים כדקאמר בתר הכי אמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים.
<h2>דף יג:</h2>
מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. תימה לי כיון דמצריך הכא ים המלח א"כ לא סגי בשאר נהרות אם לא בשחיקה כדמוכח בפסחים בפרק כ"ש (כ"ח ע"א) גבי מפרר וזורה לרוח, וא"כ היכי קאמר בההיא דערכין (כ"ט ע"א) גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה אמאי קאמר שקול ד' זוזי ושדי בנהרא, הוה ליה לאצרוכי לים המלח או שוחק ומטיל לים או לשאר נהרות, והכא מצריך ים המלח, וכן בעלמא (נזיר כ"ד ע"ב) גבי מעות הקדש כגון גבי מפריש מעות לנזירותו ומת יוליכם לים המלח, והתם קאמר שדי בנהרא, וכן בפ' הוציאו לו ביומא (נ"ה ע"ב) קאמר ונישקול ד' זוזי ושדי בנהרא ושאר לישתרו, גבי לא היו שופרות לקיני חובה, ושמא שקול ושחוק ושדא קאמר. ועוד תימה לי שעכשיו כשמחללים כרם רבעי רגילים ליטול זוז ולפדותו ולהשליכו לבור, ולמה לא יצטריך או ים המלח או שחיקה. ועוד תימה לי הכא מאי שנא דבמעות וכלי מתכות החמירו (לצורך) [להצריך] ים המלח, ופירות כסות וכלים אמרו ירקבו ולא חיישינן שמא יבא לידי תקלה קודם, והוה לן למימר ישרפו או יקברו כיון דבמעות וכלי מתכות לא סגי לן בשאר נהרות.
ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה. תמה ר' בבכורות שיש לנו בזמן הזה למה אין מותר להכניסם לכיפה ולהמיתם מאליהם על ידי נעילת דלת כי הכא דשרינן בהני קדשים להכניסם לכיפה, בשלמא בימי התנאים ובימי האמוראים שמוכח בהרבה מקומות שהיו ממתינין עד שיפול בו מום, ומעשה בזכר של רחלים זקן דהתם (בכורות ל"ה ע"א) שצרם לו גוי באזנו דמשמע שלא היה להם תקנה כי אם בנפילת מום, זהו לפי שלא היו רוצים להכניסם לכיפה אלא ממתינים שיפול בו מום ויאכלו במומם, אבל מ"מ מי שרוצה להכניסם לכיפה ואינו מוצא כהן שירצה ליקח אותו וימתין עד שיפול בו מום, למה לא יכניסנו לכיפה, ונראה לי כי שמא [אין] להכניסו לכיפה לפי שצריך להמתין שמא ימצא שום כהן שיקח אותו או שמא יפול בו מום ויתנהו לכהן ויקיים מצות נתינה, דתנן בבכורות (כ"ו ע"ב) עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום, משמע ולא יותר, מ"מ אם אינו מוצא כהן שיקחנו יש לו להמתין עד שימצא, אבל תוך ל' או תוך נ' אפי' אמר לו כהן תניהו לי אל יתנהו לו כדקאמר התם. ומיהו לפי טעם זה היה אפשר עדיין לתקן עכשיו בלא המתנת נפילת מום כגון שיתנהו לכהן והכהן יכניסנו לכיפה, ומיהו י"ל שאין זו נתינה, כיון שמתחילה נותנו לדעת שיכניסנו לכיפה ולא יהנה ממנו. ועוד נ"ל ט"א דמשום הפסד קדשים אסור להכניסו לכיפה, דשמא יופל בו מום ויאכל כמוהו בלא שום פדיון, אבל בקדשים דהכא שייך להתיר יותר הכנסת כיפה דאינו הפסד קדשים, ואפי' יפול בו מום לא יאכל כמוהו בלא פדיון, נ"ל.
נועל דלת בפניה ומתה. וא"ת מאי קשיא לי' לתלמודא שהיה לנו כאן לעשות עיקור דמפרסותיה מן הארכובה ולמטה, והלא אז היתה בעלת מום ועדיין היה צריך לפדותה, ומן המעות מה יעשו. י"ל דשדי להו בנהרא או לים המלח דהכי הוה עדיף טפי כדי שלא להפסיד קדשים לגמרי, אע"ג דצריך לטרוח לאבד המעות וגם יש צער בעלי חיים. ולעיל פי' הא זימנין דקאמר תלמודא שדי בנהרא, זימנין דמצריך ים המלח.
אמר אביי משום בזיון קדשים. קש' לי לאביי דלא חייש השתא לטעמא דנראה כמטיל מום דבסמוך, מה היו דחוקים בימי חכמי התלמוד אחר חורבן להמתין בבכור עד שיפול בו מום כדמוכח במס' בכורות, וגם בריש פ' בתרא דבכורות (נ"ג ע"ב) קאמר גבי בכור בזמן הזה דאפשר להציל בו מתקלה כדרב יהודה דמותר להטיל (בו) מום בבכור עד שיצא לאויר העולם וכו', אבל הא פשיטא ליה דמשנולד אסור להטיל בו מום אפי' בזמן הזה, ואמאי יטילו מום בידים, דמטיל מום בקדשים לא הוי כדקאמר בסמוך ואפי' נראה כמטיל מום לא הוי כיון דלית ליה לאביי הכא טעמא דרבא, דכיון דאי לאו טעמא דבזיון קדשים הוה שרינן הכא להטיל בו מום ולעשות עיקור דאיכא צער בעלי חיים, כל שכן דלתקנת אכילה היה לנו להתיר, כיון דאפילו נראה כמטיל מום לא חשיב ליה הכא, דאין לומר דאביי אית ליה שפיר טעמא דנראה כמטיל מום אבל לא הוצרך לו, דהא בתר תירוצא דבזיון קדשים פרכינן ונשחטיה ונשויה גיסטרא. וי"ל דכי היכי דאוסר עיקור משום בזיון קדשים, אסיר נמי לגרום לו מום, דכיון דחי ומתקיים ורואין אותו תדיר במומו איכא בזיון קדשים אפי' בהגרמתו וצ"ע.
ונשחטיה מישחט. פירש"י ושוחט בחוץ לא מיקרי דמיירי בקדשי בדק הבית. וקשה לר' דקאמר בסמוך מפני שנראה כמטיל מום, דאפי' מום מעליא הוא, והא בקדשי בדק הבית לא כתוב איסור הטלת מום כי אם בקדשי מזבח דכתיב (ויקרא כ"ב) תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, ועוד דקאמר ה"מ וכו' השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה, משמע דבראוי להקרבה קיימינן. ונראה לר' דלעיל מיירי בקדשי מזבח, ומ"מ לא מחייב משום שוחט בחוץ הואיל ולא חזי לפתח אוהל מועד, דאפי' שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור למ"ד מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי בפ' שני שעירים במס' יומא (ס"ג ע"ב), כל שכן בזמן הזה דלא איכא מזבח כלל שמא לא מיחייב משום שחוטי חוץ, ור' יוחנן נמי דקאמר בפ' קדשי קדשים (נ"ט ע"א) כל הקדשים שהיו שם כשנפגם המזבח פסולין, אלמא דחויים הם ואין ראויין לפתח אוהל מועד, ואע"ג דקדשים שהוקדשו בשעה שאין מזבח כשירין לכשיבנה ולא אמרינן בהו דחוי מעיקרו הוי דחוי כדמשמע בזבחים בפ' קדשי קדשים (שם), ומה שאמר ר' יוחנן כל הקדשים שהיו שם פסולין לעולם אפי' אחר שיעשה המזבח שלם כתיקונו, זהו דווקא כשהיו שם גם קודם שנפגם דהוו להו נראה ונדחה, מ"מ כיון שאם נשחטים בלא מזבח פסולין, אין חייבין על שחיטתן בחוץ כל זמן שאין מזבח כמו שאין חייבין על שחיטתן חוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל, ומיהו קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן בפ' השוחט והמעלה (ק"ז ע"ב) אמר המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב, ומשמע דה"ה שוחט, ואמאי והלא אינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד, ואו"ר דדווקא נקט מעלה דהכי משמע ודאי מדלא איפליגו בשוחט בין ר' יוחנן וריש לקיש דהתם, ומיירי בקטורת כדאיתא בפ' קדשי קדשים (נ"ט ע"א) מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, אי נמי מצי' לאוקמי אפי' במנחה [ואפי'] את"ל [דאין] (ד)קריבה בלא מזבח במקומו כקטורת כי שמא בלא מזבח יכול כהן לקדש מנחה בכלי שרת ולקמוץ, ולא דמו (ל)קידוש מנחה וקמיצתה לשחיטת הזבח להצריך מזבח, דגבי שחיטה כתיב [שמות כ'] וזבחת עליו אבל גבי קידוש מנחה לא כתיב, וחסרון מזבח בשעת הקטרה דמנחה בחוץ לא משוי לה אין ראוי לפתח אהל מועד דכיון דראויה מנחה להקטרה בפנים אם היה שם מזבח להקטיר עליו חשיבא ראוי בפנים דכיון דאין כאן חסרון אלא שאין מזבח להקטיר עליו, והוה כמו שוחט בחוץ קדשים בזמן הבית והמזבח, בשעה שאין שום סכין לשחוט בה בפנים דמסתבר דבחסרון סכין דהקדש בפנים לא חשיב אין ראוי לפתח אהל מועד שאעפ"י שנשחט היטב אינו ראוי. ועוד י"ל דאפי' הקטרת מנחה בפנים במקומו של מזבח כשירה כמו קטורת מדקאמר בפ' קדשי קדשים (שם) מודה רב בדמים דמשמע דוקא בדמים (בלא) [ולא] הקטרה, אי נמי יש להעמידה כגון שבנה המזבח במקומו דהשתא הוי ראוי לפתח אהל מועד אעפ"י שאין בית כיון דקידשה לעתיד לבא והוא הקריבה חוץ, מ"ר.
וקש' לי לפי' תינח דבקדשי מזבח משני שפיר מפני שנראה כמטיל מום, אבל בקדשי בדק הבית מה יתרץ, בקדשי בדק הבית תקשי מה שהקשה למעלה, דמאי נראה כמטיל מום שייך לומר כיון דאין בהם שום איסור הטלת מום כלל, ועוד אפי' תימא דקרי ליה נראה כמטיל מום מדרבנן וחומרא בעלמא הוא, מ"מ קשה דפריך מום מעליא הוא [הא] בקדשי בדק הבית אינו מום מעליא, ולכך לא יכול רבא לומר מפני שמטיל מום ובכל הקדישות קאמר תנא בהמה תעקר בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית, ועוד דחרמין הם קדשי בדק הבית. ונראה לי דבקדשי בדק הבית מיירי שפיר כפירש"י, ושייך בהו שפיר איסור הטלת מום הואיל ואין יוצאין מידי מזבח לעולם, וראיה לדברי דאמרינן בפ' בתרא דתמורה (ל"ג ע"א) דקדשי בדק הבית תמימים יקברו, פי' דבעו העמדה והערכה, ובעלי מומין יפדו, וקאמר התם א"ל ר' ירמיה לר' זירא לר' שמעון דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה אמאי תמימים יקברו, ומשני משום דחזו להקרבה כדתניא התפיס תמימין לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח שכל דבר הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח לעולם, ש"מ דבעו העמדה והערכה כדין קדשי מזבח מטעם דחזו להקרבה, ומהאי טעמא שייך בהו איסור הטלת מום אפי' מן התורה ולכל הפחות מדרבנן, והאי דפריך מום מעליא הוא, ולא תקשי אי איתא דאינו אלא מדרבנן, מאי קאמר מום מעליא הוא, דשפיר קשיא ליה דלא היה לו לומר רק סתמא מפני שמטיל מום בקדשים, וממילא הוה ידעינן דאיסור הטלת מום דשייך בקדשי בדק הבית קאמר משום דחזו להקרבה, ומדקאמר נראה כמטיל מום משמע שיש שום טעם טפי בעלמא דאינו מטיל מום ממש כשאר מטיל מום בקדשי בדק הבית. והקשה לי על מה שאני אוסר מן התורה דבמנחות בריש פ' המנחות והנסכים (ק"א ע"א) משמע דהא דמתפיס תמימין לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח לעולם הוי מדרבנן, דקאמר שמואל התם בריש פירקין אפי' הם טהורים נפדין גבי המנחה והנסכים, וקאמר התם אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים וכו' הוה הדר ביה, פי' דהכא נמי טהורים אין נפדין מסתמא, ומשני שמיע ליה ולא הדר ביה, לאו אמרת כיון דלא שכיחי לא מיפרקי הכא נמי כיון דלא שכיחי לא מיפרקי, משמע דאינו אלא מדרבנן, והוה מצי למימר דהיינו דוקא לשמואל, אבל לשאר אמוראי דהתם דאמרי טהורין אין נפדין, סבירא להו דמתפיס תמימין לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם הוה מן התורה, ומיהו אין נראה לר' לומר כן, דעל כרחך לשמואל לכל הפחות תיקשי קושיא דתמורה לר' שמעון אמאי יקברו תמימים, אלא ודאי משמע אפי' לשמואל הוי תירוצא דתמורה, ושוב אין לנו הוכחה מתמורה דהוי מן התורה, אלא י"ל דאפי' מדרבנן הוה מ"מ ניחא כדפי', נ"ל. ועוד נראה לי ראיה מההיא שמעתין (מנחות ק"א ע"א) דלמ"ד טהורין אין נפדין זהו מן התורה, דקאמר ר' אלעזר כולן טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא, שהרי אמרה תורה [ויקרא ה'] מחטאתו על חטאתו, ואמאי מייתי קרא דמחטאתו על חטאתו כיון דאותו שאין נפדין זהו מדרבנן והוה ליה למימר חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא דכטמאה היא דלא חזיא למילתא כשהעשיר, והיא הוקדשה לצורך מנחת חוטא, אבל אי סבירא ליה דשאר טהורים אין נפדין מן התורה אתי שפיר בפשיטות דקאמר חוץ ממנחת חוטא, דגלי בה קרא שהיא נפדית, והא דפריך הכא ולהוי כמטיל מום בבעל מום, מקדשי מזבח נראה דפריך דבקדשי בדק הבית אינה נראית פירכא כיון דאינו אלא מדרבנן וקא' שלא היה לו לומר נראה כי אם סתם.
ועל הא דקשיא לי לפי' ר' מה תירץ התלמוד בקדשי בדק הבית, מתרץ ר' דבקדשי בדק הבית נתרץ דגזרי' שלא לנשר פרסותיו גזירה אטו קדשי מזבח לכך לא היה צריך לתרץ רק שבקדשי מזבח הוי מטיל מום והוה גזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח, דהשתא נמי דקאמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, לא קאי האי טעמא אלא לקדשי [מזבח] דבקדשי מזבח הוא נראה כעובר מטיל מום (בקדשי מזבח) שאסור להטיל בהם מום, וקדשי בדק הבית הוו גזירה אטו קדשי מזבח דנראה כמטיל מום לא שייך בהו דכיון שלא הזהירה תורה עליהן אין נראה כעובר בהטלת מום בהם, ואין לאסור מטעם נראה כמטיל [מום] בקדשים אי לאו משום גזירה אטו קדשי מזבח, והכי נמי אשכח בפ' ראשית הגז (קל"ה ע"א) ובפ"ב דבכורות (י"ד ע"א) דקדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה גזירה אטו קדשי מזבח, לכך מחקתי דדמי ודמי דכי היכי דגיזה ועבודה אסור מן התורה בקדשי מזבח, ה"ה הטלת מום כל כמה דלא קים לן טעמא דתמים יהיה לרצון.
ולהוי כמטיל מום בבעל מום. תימה דמשמע דפריך סתמא כולי עלמא, ואמאי והא לרבנן דר' מאיר שרי מדאורייתא כדאמר בפ' כל המנחות באות מצה (נ"ו ע"ב) ובפ' כל פסולי המוקדשין (ל"ג ע"ב) הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב וכו', לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום דר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו, ורבנן סברי תמים יהיה לרצון, וי"ל דודאי לא פריך הכא אלא לר' מאיר, וגם בפירש"י הזכיר דפלוגתא דתנאי הוא הכא. וכי פריך (שם) ור' מאיר והא כתיב תמים יהיה לרצון, הוה מצי לשנויי דאתא למעוטי בזמן הזה כדקאמר הכא, אלא ניחא לי' לשנויי אפי' בזמן בית המקדש, דקאמר התם למעוטי פסולי המוקדשין לאחר שנפדו. ומצאתי בשם הר' יעקב מאורלייניש שהקשה אמאי לא פריך הכא ממחמץ אחר מחמץ שהכל מודים שהוא חייב אע"ג דלא חזי לא לדמי ולא לגופיה כשהוחמצה המנחה אחר שקדשה בכלי שרת אינה נפדית ולא חזיא תו לגופה, ותירץ התם אע"ג דאיהי לא חזיא אחריני חזו לאפוקי בזמן הזה דלא איהי חזי ולא אחריני חזו, וזה אין נראה לי דאם צריך תירוץ אחר מלבד מה שתירץ התלמוד דהכא לא חזי לא לגופיה ולא לדמי היה לו לתלמוד לעשות אותו תירוץ דהאי דלגופי' ולדמי אינו מועיל כלום, אבל נראה לי דאין קשה כלום ממחמץ אחר מחמץ דשאני הכא דכתיב תמים יהי' לרצון ויש לי למעט מהטלת מום (בכור) בזמן הזה והכי קאמר התם בהדיא דאפילו מאן דפטר במטיל מום בבעל מום מחייב במחמץ אחר מחמץ כדפרישית, נראה לי.
בהמה מאי מכניס תחת כנפי השכינה איכא. ואינך אמוראי סברי דבבהמה איכא מיעוטייהו טפי מבעבד, שהבהמה היא ממון גמור הראוי להתקיים ביד הלוקח והמוכר הפסידה כדאמרי אינשי [ב"מ נ"א ע"א] זבנת קנת זבין אוביד, אבל בעבד גוי ליכא כולי האי מיעוטייהו שאין זה כל כך ממון גמור, ואדרבא העבד שהוא גוי יאכל משל ישראל וממעטו ונהנה ממנו, ושמא לא יקבל עליו למול וליכנס תחת כנפי השכינה, מ"ר.
זבן פיתא. תימה והלא פת גוים אסור, ושמא איירי במקום דליכא פלטירין ישראל דאיכא דשרי לקמן [ל"ה ע"ב], או לצורך עבדו גוי או בהמה קנאו, ואין נראה, אלא כדפרי' דלאכילה קנאו דקאמר בירושלמי [ה"ד] על האי מעשה שאמר זה לזה ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך שניה היא דאמר ר' יוחנן לא אסרו דבר שיש בהן חיי נפש. ותימה דרב אשי פירש טעמא דהתירא משום מיעוטייהו, בפת מאי מיעוטייהו שייך, אדרבא הם שמחים למכור דבר שאין מתקיים כדקאמר לעיל [ו' ע"ב] דאין לוקחין מהם, וצ"ל דמ"מ שייך ביה טעמא דמיעוטייהו, והכא לא תיקשי דלעיל [שם] אסר ליקח מהן דבר שאין מתקיים והכא שרי, דהך שמעת' מיירי ביריד [שאינו] יום אידם כדפרי' במשנה.
<h2>דף יד.</h2>
מאי איצטרובלין תורניתא. מה שפירש"י מין ארז הוא כדאמר (ר"ה כ"ג ע"א) שיטה תורניתא, אין נראה לר"ת כלל דהיכי פריך והתנן כל שאין לו עיקר אין לו שביעית, אטו שיטה מי אין לה עיקר מתקיים בארץ בימות הגשמים, ועוד הרי תבואה דאין לה עיקר מתקיים בארץ בימות הגשמים ויש לה שביעית. ועוד דכי היכי דפריך לקמן דקל טב הוא דלא מזבנינן הא דקל ביש מזבנינן, הכי נמי ליפרוך הכי שיטה הוא דלא מזבנינן הא שאר אילנות מזבנינן והא אין מוכרין להם במחובר לקרקע (לקמן י"ט ע"ב). ואומר ר"ת דהאי תורניתא לאו היינו ההוא דר"ה, אלא מין אדמה הוא או כיוצא כעין כובריתא דבפ' אר"ע בשבת (צ' ע"א) ובפ' הרואה כתם בנדה (ס"ב ע"א) דפריך נמי התם כי האי גוונא דקאמר מאי בורית כובריתא, ופריך כובריתא מי אית ליה שביעית וכו', ושם בשבת חזר בו רבי' שלמה מפירושו דהכא ופי' (ר') דתורניתא דהכא דומה שהוא כעין כובריתא דהתם, מ"ר.
מוכססין ובנות שוח. והקשה רבי' יעקב דקאמר הוסיפו עליהן, מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור, בשלמא אלכסין ואיצטרובלין י"ל דמעיקרא סבר דאינו פרי גמור, ולבסוף החמירו בהם לחושבם, אבל בנות שוח פרי מעליא הוא כדקאמר פ"ק דשבועות (י"ב ע"ב) דמותרות קיץ למזבח כבנות שוח, שהוא לקינוח הסעודה, ובנות שבע ובנות שוח חדא מילתא היא כדאמר בב"ר [פט"ו ז'] שגרמו שוחה לעולם או גרמו ז' ימי אבילות לעולם. ותירץ רבי' יעקב דגרסינן מוכססין בנות שוח ולא גרסינן ובנות בוא"ו, ומביא ראיה מפ"ק דבכורות (ח' ע"א) דקאמר הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס לג' שנים כנגדן באילן בנות שוח וגבי נחש קאמר לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו לו חבר, ויש אומרים מוכססין בנות שוח, ושם פירש"י דמוכססין מין בנות שוח ולא בנות שוח ממש. ומיהו נראה לי שהיינו יכולין לדחות ראיה דהתם ולגרוס כמו שיש ספר שכת' בו שם בבכורות ויש אומרים מוכססין ובנות שוח והוי נמי האי בנות שוח כההוא בנות שוח דלעיל ולעיל נקיט ליה לענין שהפרי עצמו משמתחיל ליגמר לג' שנים כדתנן (ר"ה ט"ו ע"ב) בנות שוח שביעית שלהם שניה שעושות לשלש שנים, וגבי נחש מייתי לי' למימר שמשעת נטיעתו עד שנושא פירות ז' שנים כעין מה שאומר התלמוד בחרוב. ומיהו קשה לר' דתנן הקלים שבדמאי וכו' וחשיב בנות שוח במס' דמאי (פ"א מ"א) ומייתי לה בפ' כיצד מברכין (מ' ע"ב), משמע דלאו פרי חשוב הוא בנות שוח ולכך הקילו בהן לענין דמאי. על כן משמע דהכא נמי (גרס בנות) הוי בנות שוח פרי בפני עצמו ולא חשיב כל כך וגר' ובנות שוח. ודוחק הוא לומר דחשיבי שפיר אלא שמצויים ביותר ולכך לא נחשדו בהם עמי הארץ. ועוד קשה לי דבנדרים משמע דתאיני חיוורי לאו היינו בנות שבע וגם משמע שם שבנות שבע חשובות דקאמר שם בפ' ד' נדרים (כ"ז ע"א) נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שבע מותרות, משמע דבנות שבע חשיבי, וגם משמע דלאו היינו תאנים לבנות. ועל כן נראה לי לפרש דבנות שבע ובנות שוח שני ענייני תאנים הם [ו]הוה אתי שפיר טפי, ונפרש דבנות שבע חשיבי ואוכלים אותם בקינוח סעודה, אבל בנות שוח לא חשיבי, וג' מיני תאנים [הם], סתם תאנים, ובנות שוח, ובנות שבע, כדמוכח נמי הך דנדרים דאיכא שחורות ולבנות מלבד בנות שוח, ולרעות קורא בנות שוח על שם שתאנים גרמו שוחה לעולם ותולה את הקלקלה במקולקל, וליפות קורא בנות שבע, על שם שגרמו ז' ימי אבילות לעולם, דמסתמא מן היפות אכל אדם הראשון שהיה העץ טוב פרי למאכל ונחמד להשכיל, וכן נראה לר'. ועוד תירץ ר"ת לגירסא ובנות בוא"ו, דמעיקרא סבור דבנות שוח לפי שעושות לג' שנים לא הוו כשאר אילן, דנהי דאין לומר משום דאין עושות פירות אלא מג' שנים לג' שנים לא חשיבי, דהא לאו טעמא היא מידי, ועוד דהא בכל שנה יש בהם פירות נגמרים כדמוכח בירושלמי על ההיא משנה דבנות שוח שביעית שלהם שנייה במס' שביעית [פ"ה ה"א], אלא שפירות שחונטין בשנה זו נגמרים לשנת ג' ופירות האחרים שחונטים בשנה שנייה ונגמרים שנת ד' וכן לעולם. ולא כפיר"ח שפי' בחזקת הבתים (ב"ב ל"ו ע"ב) גבי ל' אילנות והני מילי דלא אפיק בכל שתא ושתא אלא העשרה מהם כגון בנות שוח שעושות לג' שנים. ומ"מ יש ליתן טעם דהואיל ואין עיקרם נגמרין בשנה שחונטין בה, לא אזלינן בהו בתר חנטה כשאר אילנות, וגם לא אחר שנה שניה או שלישית, דאין להם זמן קבוע ליגדל רובם ולהיות עיקרם גדל (באחת מן) [כאחת] ולבסוף סבור דמ"מ נוהגת בהם שביעית לילך בתר שנת החנטה כשאר אילנות כדקאמר התם שביעית שלהן שניה, מ"ר.
כגון דאמר זה וזה. פירש"י שאמר תרנגול לבן ושחור למי, ור' מפרש שבידי ישראל תרנגולים לבנים ושחורים והוא אומר לו על לבן ושחור זה וזה מכור לי, והכי משמע בסמוך, דקאמר אימתי בזמן שאמר תרנגול זה לבן דכיון דקאמר לבן למה לי לומר זה אטו קמן קאי, ורש"י הוצרך לפרש זה לאו דווקא, אבל לפי' ר' אתי שפיר דזה מיירי שהוא לפניו וכן זה וזה.
<h2>דף יד:</h2>
תרנגול לבן למי ויהבי ליה שחור ושקיל וכו'. פירש"י לר' יהודה קבעי, ור' אומר דבעי שפיר לרבנן דאע"ג דאסרי אפי' תרנגול בין התרנגולים משום דהתם דעתו ללבן וקונה שחור מפני הלבן שעמו, אבל הכא אעפ"י שאמר תחלה תרנגול לבן למי כיון שאחר כך ראינו שקנה שחור לבד אעפ"י כי שמא לא ימצא לבן א"כ לאו דוקא היה שואל לבן אלא לנוי בעלמא ויכול להיות מותר אפי' לרבנן.
חצב קשבא. פירש"י לשון אחר תמרים כמו (מגילה ז' ע"ב) מילי טסקא דקשבי. ואין זה ראיה שהוא תמרים, ומיהו בגיטין בריש פ' הזורק (ע"ח ע"א) אמרינן נמי טסקא דאכלי בי' תמרי, וקשה לר' דמאי איריא פירות דקל טב אפילו דלאו דקל טב נמי, על כן דומה שהוא מין אחר, וכמדומה לי שלכך פירש"י דדקל טב ודקל ביש שני מיני אילנות שכך שמם, שלא רצה לפרש דדקל ביש קורא כל סתם שאר תמרים שאינן מדקל טב, שא"כ לא היה צריך לשנות חצב שהיא מן תמרים מדקל טב, אלא ישנה תמרים סתמא ויהא כולם בכלל, לכך פי' דשני מינין הם טב וביש, שלכך הוצרך לשנות פירות דקל טב ופירות קשבא. פירש"י שהיא מין עשב נאה והוא חצבא שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ. ובערוך פי' בערך קשב ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה (ב"ק נ"ח ע"א) פי' קשבא ציני והוא מין דקל, והוא דקלא פרסאה שהוא מעולה ושמן, ודיקלא ארמאה הוא דקל כחוש. ובערך חצב פי' חצבא מקטע רגליהון דרשיעיא (ביצה כ"ה ע"ב) שהוא מין עשב שיורדין שרשין בארץ אמות הרבה מלשון ויחצבו להם בורות ונקרא אדרא, ושם פי' אחר כך דקל טב חצב ונקלבס פי' בגמרא חצב קשבא פי' קנה שעושין ממנו הצוקרא והוא מתוק.
אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים. וא"ת הא אמר גבי רב הונא (ט"ו ע"א) דזבין פרה לגוי דאימר לשחיטה זבנה. ומפרש ר' שמואל בשם רבי' שלמה דהני מילי פרה דאין רגילין לעשות בה מלאכה, אבל מתני' דהכא מיירי בשוורים שרגילים לחרוש בהם, ועגלים וסייחים נקט לרבותא דאע"ג דהשתא לאו בני מלאכה נינהו אפי' הכי אסור למוכרם. וקשה לר"ת דאדרבה בכל מקום בתלמוד מצינו [דהיא] בת מלאכה, השוכר את הפרה לחרוש בהר וכו' (ב"מ פ' ע"א), השואל את הפרה [וכו'] ושאל אחת ושכר אחת (ב"מ צ"ז ע"א) שתי פרות היו חורשות בהר המשחה בפסחים (י"ד ע"א), לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית בגמרא (לקמן ט"ו ע"ב), אבל שוורים אין התלמוד רגיל להזכיר כל כך על חרישה שמחמת שהיה אסור לסרסם לא היה כל [כך] ראויים למלאכה, ואע"ג דאמר בהמוכר פירות (צ"ב ע"א) דרובא לרידיא זבני. ונראה לר"ת דבין שור ובין פרה אמרינן אימור לשחיטה זבני ושרי, ודווקא עגלים אסר במתני', לפי שהם קטנים ורגילים להשהותם עד שיגדלו ואין לי לתלות דמיד אחר שיגדלו ישחטם, הואיל וטרח לגדלם יותר מסתבר שיעלה על לבו לעשות בהם מלאכה, ואין לי לתלות בשחיטה אלא היכא דאיכא למימר דלשחיטה לאלתר זבני, ולפי' זה נקט עגלים דווקא, וסייחים לרבותא דאע"ג דלא חזו השתא למלאכה אסור למוכרם. ובהמה גסה דקתני בבהמה טמאה, וכפי' זה ראיתי שפי' רש"י בגמרא גבי אימר לשחיטה זבנה שפי' ומתני' דקתני אין מוכרין בהמה טמאה אפי' בסתמא ובטהורה במפרש ליה גוי דלקיומה בעינא, מ"ר. תימה לי אמאי אסרינן למכור להם בהמה משום חשש רביעה היכא דאית ליה בהמה לדידיה, הא אמרן לעיל [ו' ע"א] גבי תקרובת וגבי כוס יין לנזיר דכי אית ליה לדידיה לא עבר משום לפני עור, [והכא] משמע דפסיק ותני לאסור למכור להם אפי' אית ליה לדידיה בהמה. וא"ת משום רביעה ניסר למוכרם במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה והיכי שרינן משום דתלינן דלשחיטה זבנה, וי"ל דלפי שעה אין לי לחוש לרביעה כיון דתלינן שישחטנה לאלתר, דאע"ג דקאמר בריש פ' אין מעמידין (כ"ב ע"ב) אני ראיתי שלקח גוי אחד אווז מן השוק רבעה חנקה ואכלה, מ"מ אין לי לעשות גזירה לאסור למכור משום הך חששה דלא שכיחא. וא"ת ובהמה דקה דאסור למכור במקום שנהגו שלא למכור אמאי והא איכא למיתלי דלשחיטה זבנה. וי"ל דבהמה דקה רגילות יותר להשהות מפרה, עז לחלבה ורחל לגיזתה. ולי נראה דאי הוה אמרינן דהיתירא דלשחיטה זבנה אינו כי אם במקום שנהגו למכור בהמה דקה, ואין חשודין שם כל כך על הרביעה, לא הוה קשה מידי אלו שתי קושיות, אמאי [לא] אסרינן אע"ג דלשחיטה זבנה משום רביעה, ואמאי לא שרינן בבהמה דקה משום דאימור לשחיטה זבנה, מיהו משמע שבמקום האמוראים היו חשודין, ממעשים דריש אין מעמידין (כ"ב ע"ב) אני ראיתי שלקח כו'. שלקח ירך וכו'. וא"ת מאי שנא בהמה שבורה דאסרינן לרבנן דר' יהודה, ואע"ג דאינה עומדת למלאכה, ומאי שנא שור ופרה תלינן לשחיטה כל שכן עגלים שבורים דראויים לאכילה שהיה לי לתלות דזבנינהו לשחיטה. וי"ל דשבורה כגון עגלי' ובהמה טמאה דאסרינן שלמים אסרינן נמי שבורים משום דכי היכי דשלימים משהי להו שבורים נמי משהי להו כדאמרינן (לקמן ט"ז ע"א) בגמרא דמרביעין עליה ויולדת, והלכך הרואה אותם בביתו של גוי ומכיר שישראל מכרם העגלים השבורים סבור הוא שמכרם שלימים, ואז היו אסורין למכור לגוי, ומתוך כך יבוא להתיר למכור להם שלימים, אבל שור ופרה אפילו משהי לה הגוי פעמים, מה יש לחוש לכך שיבוא למוכרה לגוי הא ודאי מותר למוכרה לגוי משום דתלינן דלשחיטה זבין לה, והא ליכא למיחש כשיראו את השור והפרה ביד גוי שמשהה אותם למלאכה דאמרי' שישראל מכרם לו בפירוש כדי לחרוש בהם דלמה יש לתלות שמכר לו [כן, ואין לנו לתלות שמכר לו] כי אם סתם, מ"ר. וא"ת בשבורה נקיבה גזר תלמודא משום דמרביעין עליה ויולדת ולהכי משהי לה אבל בזכר מה צריכין לקיימו, וי"ל שלפעמים שגם הזכר משהין כדי להרביעו על כמה נקיבות, מ"ר. ועל פי' רבינו יעקב קשה מסוגיא דשור של פטם מהו, (לקמן ט"ז ע"א) ובגמרא אפרש, ואעפ"י שפירשתי שמותר למכור להם שור ופרה משום דלשחיטה זבנה.
ויש תימה על מה סומכין העולם למכור להם עגלים וחמורים, אפי' כשתתיר בסוסים מטעמיה דר' יהודה בן בתירא. ואומר ר' יעקב דבגמ' אסרינן למכור בהמה גסה לגוי משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני, ויש ליתן טעם ולומר כי אין אנו רגילים להתעסק בבהמה שלנו ואין מכירות כל כך קול שלנו, ולא שייך למיגזר בהו משום נסיוני, כדאמר בגמ' דשרי למזבן חמרא אידא ספסירא דאי משום נסיוני הא לא ידעא לקליה דאזלא מחמתיה, ואי משום שאלה ושכירות לא משאיל ולא מוגר וכו', ומטעמא דשאלה ושכירות נמי י"ל שלא נאסור עכשיו לפי שאין אנו כל כך רגילין להשכיר להם וגם לא להשאיל שאין עיקר סוסים שאנו רגילים לקנות עכשיו להשתכר בהם לגוים תמיד כי אם איש לצורך ככל הטוב בעיניו, מ"ר, וצ"ע. ובסוסים יש להתיר בלא טעם זה מטעמא דפסקי' בגמרא (לקמן ט"ז ע"א) הלכה כבן בתירה דמתיר בסוס, ומיהו אומר ר' דאין זה היתר פשוט, (ובן) [דבן] בתירא לא שרי אלא מטעם דאין עושין בו מלאכה שחייבין עליו חטאת, שלא היו רגילין לעשות מסוסים כי אם רכיבה, והאוכף שעל הסוס (ו)אע"ג דמשמע בשבת [נ"ג ע"ב] שחשובה היא משוי ואינו מלבוש הבהמה כמו מרדעת החמור, וי"ל כי כשהאדם רוכב על הסוס בטל אז האוכף אגב אדם ואגב הסוס והואיל והוא צורך הרוכב, ומזה הטעם אין כל כך ראיה להתיר עכשיו לפי שבימי חכמים היו סוסים מיוחדים לרכיבה או לעופות כגון סוסיא דבי זיארין בפ' המוציא בשבת [צ"ד ע"א], אבל עכשיו רגילים לחרוש בהן ולהוליך משוי עליהם ולהנהיגם בקרון, מ"ר. וגם יש תימה עוד דסוף סוף כשהגוי מפרש כשקונה לחרישה ולכיוצא בה היה לנו לאסור למכור כדפרש"י בגמ' גבי לשחיטה זבנה, דמתני' בבהמה טמאה א"נ בטהורה היכא דפריש ליה גוי למלאכה בעינה ליה. ומ"מ אם היינו יכולים לומר דשאלה ושכירות וניסיוני לא שייך בהו השתא כדפרי' להתיר למכור עגלים וחמורים, הוה אתי שפיר. ועוד היה נראה לומר כי בימי חכמים שהיו ישראל הרבה ביחד והיו יכולים למכור זה לזה אסרו אז חכמים למכור לגוים, אבל עכשיו שאין לנו למי למכור אין סברא שגזרו חכמים שיאבד אדם את בהמות שלו ובביתו לא יקיימם לעולם כי אם בשעה שהוא צריך להם. ועל זה סמכו העולם לנהוג היתר ברוב דברים הללו, והמחמיר הבא להיות ערום ביראה תבא עליו ברכה, מ"ר. וכי האי גוונא אמרינן לקמן בשמעתין (ט"ז ע"א) דאין מוכרין להם תריסין ודייק אי משום דמיגנו עלייהו אי הכי אפילו חיטי ושערי נמי אמר רב פפא אי אפשר הכא נמי ש"מ דאע"ג דראוי (לה) היה לאסור למכור להם חיטי ושערי לא רצו חכמים לאסור משום דלא אפשר [הכא] נמי סברא שלא החמירו חכמים בענין זה, ומיהו אין זה ראיה פשוטה, דחיטי ושערי לא נגזר עלייהו כלל, אבל האי דנאסר למכור להם צריך ראיה להתיר.
<h2>דף טו.</h2>
ואף רב הדר בי'. ותימה לר' דהא איכא אמוראי לקמן דלית להו טעמא דגוי חס על בהמתו שלא יתעקר רבינא דמשני בריש פ' אין מעמידין (כ"ג ע"א) הא לכתחילה הא דיעבד על קושיא דאין מעמידין בהמה וכו' אההיא דלוקחין מהן בהמה לקרבן, ור' יוחנן דאמר לקמן (כ"ד ע"ב) פחותה מבת ג' שנים ונעקרת וכו', לית להו הך תירוצא דגוי חס על בהמתו שלא תיעקר, והיכי מתרצינן הך משנה, ולקמן אפרש בע"ה.
ושמעה לקליה ואזלא מחמתיה. וא"ת ולמה צריך טעמא דאזלא מחמתי' תיפוק לי' דמצוה על שביתת בהמתו, ואומר ר' דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוה גזרינן איסור מכירה אי לאו איסור רבה דמחמר אחר בהמתו, מ"ר. וצ"ע אי שייך איסור בבהמה שאינה שלו, דאי איתא דשייך ולאו דוקא נקט בהמתו, הוה מצי לפרושי הכי א"ל גוי תא נסייה ניהליה [ו]קנייה בשאלה זו (למאן) [למאי] דבעי למימר השתא שאלה קנייה, ולהכי ליכא איסורא אי לאו טעמא דאזלא מחמתיה.
ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה. תימה לי אמאי לא תני ישראל ששכר פרה [מכהן] אעפ"י שמזונותיה עליו וכו' כדקתני בסיפא, ועוד תימה לי דפריך ואי ס"ד שכירות קניא אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה דידי' הוא אמאי פריך מסיפא ליפרך מרישא אמאי יאכילנה כרשיני תרומה, והי' נ"ל לפרש דרישא דיאכילנה מיירי שמזונותי' על הכהן, דאי מזונותי' על ישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ולפ"ז ניחא דדוקא פריך מסיפא, ותני דווקא בסיפא אעפ"י שמזונותי' עליו ולא ברישא. אעפ"י שמזונותי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה. תימה לרבי יעקב אמאי לא יאכילנה והלא תרומה מותרת בהנאה לישראל כדאמר בריש פרק כל שעה (פסחים כ"ג ע"א) והרי תרומה דכתיב [ויקרא כ"ב] לא תאכל ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, פי' אלמא מותרת בהנאה, ומשני אמר קרא תרומתכם וכו'. ותי' ר"ת דכל הנאות מותרות לישראל חוץ מהנאת כילוי שהיא כעין אכילה והוי סברא שתהי' לכהן דוקא וכדתני במס' תרומות (פרק י"א מ"י) מדליקין בשמן שריפה במבואות האפילות ועל גבי חולים ברשות כהן, דדוקא ברשותו שכהן נהנה בדבר ואז מותר ליהנות גם הישראל. והא דאמר בפסחים בפ' כ"ש [ל"ד ע"א] אבא שאול גבל של בית ר' הוה והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה שנטמאת להו, לכהנים של בית ר', אבל לישראל גרידא לא כיון דהנאת כילוי היא, כך פי' רבי יעקב. וקשה לר' על פי' מהך מילתא גופא דכי מזונותי' על הכהן אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה, והלא אין הישראל נהנה בדבר כי אם הכהן שמזונותי' עליו. ועוד ברישא דישראל ששכר פרה מכהן אמאי יאכילנה שמזונותי' על ישראל הא איכא הנאת כילוי לישראל. ולפירושי דפרישית לעיל בסמוך דהך רישא מיירי דאין מזונותי' על ישראל, לא הוה קשה מידי אמאי יאכילנה, דהנאת הכהן הוא דאיכא כיון שמזונותי' עליו, ומסיפא נמי אין קשה כל כך למה לא יאכילנה, דהחמירו שלא יאכילנה כיון שהיא של ישראל, ודוחק הוא. ונראה לר' דלא תלי טעמא בהנאת כילוי אלא כדפירש"י דקנין כספו שייך בבהמת כהן כמו בעבד כהן טפי מבשל ישראל, ולכך ברישא שהבהמה של כהן יאכילנה ובסיפא שהיא של ישראל לא יאכילנה. וה"ר משה ב"ר אברהם פי' כמו כן, והביא ראיה מדאמר בביצה (כ"א ע"ב) נפש שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע. ור' מצא ראיה בת"כ בפרשת אמור אל הכהני' ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו הן אוכלין ואין הבהמה אוכלת יכול לא תאכל כרשינין ת"ל ונפש. וההיא דמדליקין בשמן שריפה וכו' לא הוי טעמא כלל משום הנאת כילוי, אלא דילפינן תרומה טמאה מטהורה דמה טהורה אין לך בה אלא אכילתה דהיינו אכילה ממש אלא לכהנים אף תרומה טמאה אין לך בה אכילתה דהיינו הדלקתה אלא לכהנים. וכי האי גוונא מפרש גם בפ' ב"מ (שבת כ"ו ע"א) דקאמר התם אין מדליקין בטבל טמא בחול, ופירש"י דכל שכן בטבל טהור. ואומר ר' דאין זה כ"ש, דאי משל טבל טמא דמותר להדליק אחר הפרשה ואפי' הכי אסור (להפרישו) [להדליקו] קודם, כ"ש טבל טהור דאסור להדליק אחר הפרשה שהיא תרומה טהורה שיהא אסור קודם הפרשה. [ד]בעל כרחך חמור הוא אחר הפרשה מקודם הפרשה, דהא איכא למ"ד [סוטה ל' ע"ב] חולין הטבולין לתרומה לאו כתרומה דמו, וכן חולין הטבולין לחלה מותר לטמאות למ"ד לאו כחלה דמו. ור' מפרש דדוקא טבל טמא נקט והיינו דרשא דדריש התם משני תרומות מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אכילתה דהיינו הדלקתה אלא משעת הרמה ואילך, ומזה הטעם יש לפרש במשניות [תרומות שם] אף תרומה אין לך בה אכילתה [דהיינו הדלקתה] אלא לכהני' כדפרישית, מ"ר. ומיהו אומר ר' דצ"ע מנלן דאסור להאכיל טבל לבהמתו דאמרינן (ברכות ל"א ע"א) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת [ופטורה מן המעשר], הא לאו הכי אסור להאכיל לבהמתו, וה"נ אמרינן בפ"ק דחולין (ז' ע"א) גבי עובדא דר' פנחס בן יאיר, ואמאי מהיכי תיתי דאסור להאכיל טבל לבהמתו, וגם להדלקת טבל טהור לא מצינו איסור כדפרישי', ומשום הפסד כהן לא משמע דהוי, ויכול להיות דאע"ג דמאין מדליקין בטבל טמא לא שמעינן דכ"ש בטבל טהור, מ"מ בטבל טהור ה"ה יכול להיות, וצ"ע.
השתא דאמרת שכירות לא קניא וכו'. וא"ת והא בפ' הזהב (ב"מ נ"ו ע"ב) אמרינן דשכירות יש לה אונאה דכתיב [ויקרא כ"ה] כי תמכרו ממכר [לעמיתך ולא כתיב ממכר] עולם. וי"ל דממכר ודאי מיקרי, אעפ"י שהוא לפי שעה, אבל ביתו של שוכר לא מיקרי על ידי השכירות, מ"ר.
אימא לשחיטה זבנה. ותימה לרבי' יעקב דבהניזקין תנן (גיטין ס"א ע"ב) משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור אבל לא תטחון עמה, ואמאי נתלה דאימור תבואה זו אינה של שביעית כדתלי הכא אימור לשחיטה זבנה, ושם פי', מ"ר.
<h2>דף טו:</h2>
מי דמי התם אין אדם מצוה על שביתת בהמתו בשביעית. פירש"י התם דאינו מצוה על שביתת בהמתו בשביעית לית לן למיסר כל כך דליכא למיגזר משום שאלה ושכירות ונסיוני, אבל הכא דאדם מצוה על שביתת בהמתו בשבת יש לי לאסור יותר. וקשה לר' אם נפרש כן דא"כ מאי פריך אביי והרי שדה דאדם מצוה על שביתת שדהו וכו', מאי קושיא הא התם ליכא למיגזר משום שאלה ושכירות וניסיוני, דהא לגוי לא אסרו כן למכור שדה בשום זמן גזירה משום שכירות, דלא שכיח כל כך שכירות בשדה דניסר מכירה אטו שכירות, ודווקא לישראל חשוד אסרו מכירת שדה בשביעית משום לפני עור. ועוד קשה מאי קאמר מי דמי התם אין אדם מצוה על שביתת בהמתו בשביעית ולכך יש להתיר דליכא למיחש לשאלה ושכירות ונסיוני, מה בכך אי ליכא למיגזר משום הכי, זה היינו יודעים מתחילה דליכא איסורא התם אלא משום לפני עור, והיינו מדמים איסור מכירה דמשום לפני עור ואיסור מכירה משום שאלה ושכירות וניסיוני. (ומפר') [ומפ' ר'] הכי מי דמי התם אין אדם מצוה על שביתת בהמתו בשביעית הלכך אין שום גנאי כל כך אם נתיר למכור על ידי תלייה דלשחיטה זבנה, הואיל ואין איסור חרישה בשביעית בבהמה שאין בעל הבהמה עובר אם יניח לגוי לחרוש בה שדהו של גוי, שכיון שאין מוזהר על הבהמה מלחרוש אלא על הקרקע מליחרש ראוי להתיר מכירת הבהמה לישראל החשוד על ידי תלייה דיכול לשוחטה, אבל לענין חשש מלאכה דשבת שתלוי האיסור בגוף הבהמה שמוזהרים עליה בעליה שלא תעשה מלאכה, אין נכון כל כך להתיר על ידי תליי' דלשחיטה זבנה, והשתא פריך שפיר והרי שדה וכו' דאע"ג דאם יהיה ברשות ישראל זה כשאחר חורש בו בשביעית הוי עליה איסורא דאורייתא, ולא החמירו חכמים משום גנאי זה שלא להתיר למכור על ידי תלייה, מ"ר. לא ימכור לו שדה ניר בשביעית. דווקא לישראל חשוד אסר משום לפני עור ובית הילל שרו אבל למכור לגוי הוה שרי לכולי עלמא, דמשום שכירות לא הוה גזרינן דלא שכיח כל כך כמו בבהמה.
והרי כלים וכו'. ותימה מאי קשיא ליה שאני התם דליכא למיתלי כמו שמתרץ הוא עצמו, דהא בהנך דשרי דלעיל קתני מפני שיכול לשוחטה מפני שיכול להובירה. די"ל דאיכא למיתלי קצת גם הכא דלשנה הבאה קני להו, אע"ג דלא שכיח שיקנו כלים הללו לצורך שנה הבאה, והוה קשיא ליה דבתלייה מועטת כי הך הוה למישרי דעיקר טעמא תלוי במה שאין אדם מצוה על שביתתו, מ"ר.
והדקר. פירש"י פושוייר בלע"ז וכן משמע בריש ביצה [ב' ע"א] יחפור בדקר ויכסה שהוא כלי העשוי לחפור בו עפר, ולדבריו לא קאי כלי המחרישה אדקר. ור' מפרש שזהו קולטר"א ברזל שממחרישה החורש והמחתך את האדמה, וההיא דביצה נמי אינו נראה לפרשו פושוייר שאין דרך לנועצו ולהניחו נעוץ מבעוד יום.
לגוי מזבן ליה לישראל לא מזבין ליה. תימה דהכא מסקינן כאביי לחומרא ולעיל אסיק איפכא במכירת פרה לגוי דתלינן אימור לשחיטה זבנה, וי"ל דודאי לעיל יש להתיר על ידי דתלינן (בשחיטה) [לשחיטה זבנה], אבל הכא יש להחמיר בישראל החשוד למכור לגוי כיון שיודעין אנו שאין מקפיד למי ימכור או לישראל או לגוי אין לנו לתת מכשול לפניו ולמכור לו שעל ידי כך יעבור. ולא תיקשה נמי אי גרסי' לעיל רבה במעשה דלעיל דפריך לרב חסדא מי דמי וכו', מאי שנא דלעיל בעי למיסר ולא נתיר על ידי טעם דלשחיטה זבנה והכא בעי למישרי על ידי טעם דלגוי מזבן לה, דאיכא למימר דלעיל אין לתלות כל כך בשחיטה דרובא לרידיא זבני, אבל הכא כך יכול למכור לגוי כמו לישראל, מ"ר. ואין לתמוה מאי שנא דבגוי אמרינן דאלפני דלפני לא מיפקדינן (לעיל י"ד ע"א) והכא אסרינן למכור לישראל החשוד למכור לגוי, [ד]אין לנו למכור שום דבר שאסור למכור לגוי, כדי שלא יעשה עבירה על ידי שנמכור לו, נ"ל.
<h2>דף טז.</h2>
לפרסאי דמגנו עלייהו ועל זה אנו סומכין עכשיו כמו כן למכור להם כלי זיין.
אלמא לא מקבלא זכר. אין להקשות דמשמע באילו טריפות (חולין נ"ז ע"ב) דמצי סבר ר' יהודה טריפה יולדת, דפריך התם ודילמא קסבר ר' יהודה טריפה יולדת ומשבחת, והכא קאמר לכשתלד, דודאי איכא למימר יולדת היא, אלא שזאת שהיא שבורה אינה מקבלת זכר, והכי מוכח לישנא דלא קאמר דלא יולדת, מ"ר.
איבעיא להו שור של פטם מהו. זה קשה לפי' רבי' יעקב ולפי' רש"י שפירשו במשנה דשוורים מותרי' למכור לגוי דתלינן אימור לשחיטה זבנינהו כמו בפרה דרב הונא דלעיל, דא"כ מאי בעי הכא בשור של פטם הא אפי' שאר שוורים שרינן למכור לגוי משום דאימור לשחיטה זבנה כ"ש שור של פטם, ועוד דבהני לא פשיט מידי אפי' משור של פטם וכל שכן בשאר שוורים דאין לי להתיר, אבל לפי' רבי שמואל דמפרש דבשוורים לא תלינן דלשחיטה זבנה אתי שפיר דבשוורים דעלמא פשיט ליה דאסיר, ובשור של פטם מספקא לי' אם נתיר אם לאו משום דקאי טפי לשחיטה. ואומר ר' דנקט שור של פטם משום דאתי לכלל מלאכה חשובה כדקאמר בסמוך דכי משהי ליה עביד מלאכה על חד תרין, וזה יודע השואל מתחילה, ולבסוף מפרש ליה תלמודא ואזיל, ומשום דחזי יותר משאר שוורים למלאכה חשובה ראוי לאסור בה יותר ולהכי מספקא לן בשור של פטם, ואע"ג דבשאר שוורים שרי, כך יש לפר' רבי' אם נרצה לפרש שור של פטם שהוא מפוטם כבר. ומיהו ר"ת לא היה מפרשו כשהיה מפוטם כבר כי בזה אין לחוש דילמא משהי לי' אלא י"ל אימור לשחיטה זבנה טפי מבפרה כיון דלאלתר ראוי לשוחטו וסתמי' לשחיטה קאי, אלא היה מפרש שור של פטם שעומד לפטם וקונהו הגוי לפוטמו, דכיון שלקחו שלא לשוחטו לאלתר אלא להשהותו לפיטום, יש לחוש בו יותר מבסתם שור ופרה, דכיון דמשהי ליה לפיטום מימליך לשהויי נמי בתר הכי לעשות בו מלאכה. ומ"מ קשה לי דקאמר בתר הכי או דילמא לא אסרי רבנן התם אלא משום דסתמיה לאו לשחיטה קאי אבל האי דסתמיה לשחיטה קאי אפי' רבנן שרו, משמע דדווקא משכח טעמא דהיתירא משום דסתמי' לשחיטה קאי, הא שאר שוורים דסתמייהו לאו לשחיטה כדאמר רובא לרידיא זבני אסירי, ושמא יש לדחות דלא נקיט סתמיה לשחיטה כי אם לאפוקי (השאתו) [כשפירש] למלאכה אבל הא פשיטא לי' דשאר שוורים שרו. גמגו"ם.
אבל האי דכי משהי [ליה] אתי לכלל מלאכה ואסיר. וא"ת מה לו לומר דאתי לכלל מלאכה, תיפוק לי' דמשום דמשהי ליה לפיטום יש לנו לאסור כמו בשבורה דהוה אסר אי הוה משהו לה לשום דבר. וי"ל דשבורה אי הוה מקבלה זכר היו משהין אותה לזמן מרובה, והרואה אותה תמיד אומר מכרה לו שלימה, אבל משום השאה מועטת של צורך הפיטום לבד לא הוה גזרינן.
ומה שפי' הקונטרס למעלה בפתרון המשנה (י"ד ע"ב) דטעמא דר' יהודה בן בתירה דסוס עשוי לרכיבה והחי נושא את עצמו, ולהכי הויא ליה מלאכת הסוס מלאכה שאין חייבין עלי' חטאת. מוכח בשבת בפ' המצניע (צ"ד ע"א) דבמיוחד לרכיבת אדם מודו ליה רבנן דשרי לזבוני משום דהחי נושא את עצמו ובסוס המיוחד לעופות הוא דפליגו עליה. וא"ת מנא ליה דפליגי עליה משום דאין החי נושא את עצמו דילמא פליגי עליה מטעמא דרבי דהכא דאסר מפני שני דברים, וי"ל מדכייל ליה ת"ק דמתני' בכלל בהמה גסה א"כ טעם איסורו כשאר בהמה גסה שבשעת מכר שייך בה שאלה ושכירות וניסיוני, מ"ר.
אבל בונין עמהן בימוסיאות. פירש"י הוא משמשי משמשין. ואין נראה לר' דלא משתמיט דקרי בימוס דבר שהוא משמש משמשין, אלא אי לע"ז קרי בימוס כדאמר לקמן בפ' (ר' ישמעאל) [כל הצלמים, מ"ז ע"ב] אבן שעשאה מתחילה לבימוס או לדבר שנותנין עליו קרי בימוס כדאמר נמי התם (נ"ג ע"ב) בימוסאות של מלכים (אסורין) [מותרין] מפני שמעמידין עליהם ע"ז בשעה שהמלכים (עובדים) [עוברים], וגם אין סברא להתיר לבנות עמהן מזבח להקטיר עליו לע"ז קטרת במחתה. אלא נראה לר' [לגרוס] דימוסיאות בדל"ת ובערוך גורס כן, וענין מרחץ [הוא] כדאמר בשבת (קמ"ז ע"ב) אסור [לישב] בקרקעית של דומסית מפני שהיא [מעמלת] ומרפא, ואמר נמי התם מיא דדימסית וחמרא דפרגניתא קיפחו עשרת שבטים מישראל דהתם הוא ענין מרחץ. ועוד הביא בערוך דקאמר במדרש [ויק"ר כ"ו א'] למחר אני פותח דימסאות ומרחצאות, מ"ר. ובפירוש כתב יד רבי שמ' ראיתי מחוק מה שבפנים ומוגה דימוסאות בנינין שאינן לצורך ע"ז.
ואני אומר אף למכירה. דאין רגילין לעשות בה מלאכה או משום דאינה בת מלאכה או משום דאין רגילות לעשות בה מלאכה.
<h2>דף טז:</h2>
רב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה. פירש"י דכר' יהודה אתיא דמתיר בשבורה, ור' פירש דאתי אפי' כרבנן, דרבנן אסרי שבורה משום דמשהו לה וכשיראוה בבית הגוי יהיו העולם סבורים שמכרה לו הישראל שלימה, אבל בארי מה יש לחוש אם יאמרו שמכרו לו הישראל הלא לכתחילה ודאי יש לנו להתיר למוכרו לו כיון דאינו בר מלאכה כלל, ואין לחוש בו בשום פעם לשאלה ושכירות וניסיוני, מ"ר.
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק וכו'. כאן מחוק הוא מן הספרים האי מתקיף לה וכתוב בסמוך גבי רבינא רמי מתני' אברייתא וכו', ושם פירש"י ה"ג מתקיף לה רב נחמן בר יצחק וכו', ואיני יודע אם רוצה לומר ה"ג לאפוקי מלישנא קמא, ולא ידע ר' למה נמחק מן הספרים דגרסי' ליה נמי הכא שפיר, ועל דברי המקשה והאמורא שהוצרך לתרץ הקושיא הוא מתקיף לה מאן לימא לן וכו' דילמא חיה דקה היא, אבל בחיה גסה אימא לך לעולם דבת מלאכה היא כבהמה גסה.
רב אשי דייק ממתני' וכו'. או"ר דרב אשי דייק מן המשנה גם זה דארי חיה גסה היא דלא כאתקפתא דרב נחמן בר יצחק, וטעמא דארי דסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה, שלכך הזכיר ארי שידוע לנו שהוא שבור אצל מלאכה, אבל מידי אחרינא כיוצא בארי דעביד מלאכה שהיא חיה גסה לא מזבנינן בלא טעמא דנזק לרבים, דלא מצית למימר דטעמא דארי דחיה דקה הוא אצל חיה להכי צריך ביה טעמא דהוי נזק לרבים לאסור מכירתו, אבל שאר חיה דקה לא, דאי מפרשת הכי למה הזכיר ארי סתם הוה ליה למתני דאין מוכרים להם דבר שיש בהן נזק לרבים, אלא ודאי משום דארי חיה גסה הוא הזכיר ארי לומר הא חיה אחרת כיוצא בו דעבדא מלאכה שהרי היא גסה אפי' בלאו טעמא דנזק לרבים לא מזבני. תיובתא דרב חנן בר רבא. ולא מצי לשנויי כרב נחמן בר יצחק, מ"ר.
דימוס פטור אתה. היה נשבע במרחץ אלהיו דימוס לשון רחמים כדאמר בב"ר [ע"ט ו'] במעשה דרשב"י אחר שיצא מן המערה חמא חד צייד דהוה צייד ציפרין שמע בת קלא כד הוה אמר דימוס הוה פסגא כד אמרה ספיקולא הוה מיתצדא, פי' ספיקולא האסף אל הפח, קולא תרגום של פח, ודימוס הוא לשון רחמים. (אגד') [אמר] אפי' ציפור מבלעדי שמיא לא מיתצדא וכל שכן בר אנש.
<h2>דף יז.</h2>
ויעקב איש כפר סכניא שמו. ונראה דהיינו נמי יעקב איש כפר סכניא שבא לרפות את בן דמא בפ' אין מעמידין (כ"ז ע"ב), אבל יעקב מינאה דכת' הכי לקמן (כ"ח ע"א) דרמא ליה סמא לר' אבהו אותו היה אחרון ואחר היה, ויכול להיות דהיינו יעקב מינאה דריש פ' כיסוי הדם [פ"ד ע"א] א"ל יעקב מינאה לרבא וכו'.
מהו לעשות ממנו בית הכסא לכהן גדול. ואו"ר דמדרבנן בעי אם החמירו לפסול בו אתנן משום כבוד בית המקדש אבל מן התורה ודאי שרי, דלקמן בפ' כל הצלמים (מ"ו ע"ב) דרש ר' אליעזר בית ד' פרט לפרה שאינה באה לבית וחכמים אומרים לרבות את הריקועין, מרבי מקרא של בית קדש הקדשים אבל מה שבהר הבית במקום חול אפי' מידי דדרך כבוד לא מרבי, ומשמע נמי דר' אליעזר לא מרבי רקועי פחים דמוקי קרא למעט פרה.
הרחק מעליה דרכך זו מינות. ותימה דבמס' שבת (קט"ז ע"א) אמרינן גבי בי אבידן וגבי [בי] נצרפי דמשום סכנה היו מניחין ללכת שם דאיכא דקאמר התם אנא מינייהו אנא [וכו'] זמנא חדא אזל להתם ובעו לסכוני' ופריש. ושמא כשהולך להתווכח עמהם לפסול תורתם מותר רק שלא יעסוק כי אם בזה, ודוקא בי' אבידן שלכך היה עשוי אבל מקום אחר של ע"ז ושל מינות לא וצ"ע. ובי אבידן ראיתי כתוב בשם פיר"ח בית שמתקבצין שם חכמים ונושאין ונותנין בדיני כל אומה ולשון, זהו כמו שפירשתי שלכך עשוי.
ופליגא דר' פדת וכו'. תימה מאי פליגא נהי דלא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות מ"מ יכול להיות שצוה שלמה להרחיק ד' אמות מפתח הזונה, ועוד מאן דפליג אר' פדת וכי אינו מודה שהתורה לא אסרה רק קריבה של גילוי עריות, ועוד תימה לר' בפ"ק דשבת (י"ג ע"א) דפשיט מקרא דיחזקאל [ואת] אשת רעהו לא טימא ואל אשה נדה לא קרב, מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור וכו' ופליגא דר' פדת וכו', וכי בא ר' פדת לומר דמותר בנדה הוא בבגדו והיא בבגדה והלא הפרשה גדולה מזו מצינו במשנה דלא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה (שם י"א ע"א), ואו"ר דר' פדת לא בא לחלוק על המשנה רק בא לומר שכל לשון קריבה שבפסוק אין לנו לפרשו כי אם בקריבה דגילוי עריות, והלכך אפי' אסמכתא אין לעשות מלשון קריבה להרחקת ד' אמות וגם לא לאסור הוא בבגדו והיא בבגדה מכח פסוק דאל אשה נדה לא קרב, דכל לשון קריבה שבתורה בין בדברי תורה ובין בדברי קבלה בגילוי עריות משתעי, מ"ר.
ופליגא דידיה אדידיה. והוא היה מתיר לעצמו הואיל ודמיא עליה ככשורא כדאמר בפ"ב דכתובות (י"ז ע"א) גבי כלה, ואמרינן בקידושין [פ"ב ע"א] אנא כאידך דשמואל סבירא ליה דאמר הכל לשם שמים.
לעלוקה שתי בנות. הפשט משמע דעלוקה הוא שם גהינם וכן יסד הפייט בזולת של חנוכה יקד"ו כהבהב"י עלוק"ה. ור"ת פי' שהוא שם אדם כמו אתיאל ואגור בן יקא, וכמו שאומר בתחילת המזמור לדוד לשלמה, כמו כן יאמר לעלוקה. ותדע דבפ"ב דעירובין (י"ט ע"א) חשיב שמות גיהנום, ופריך נמי התם האיכא תפתה וכו', ולא מזכיר התם עלוקה כלל. ומיהו אומר ר' דבמדרש המסודר בו ד' דברים ה' דברים ו' דברים חשיב שמות של שלמה ולא חשיב עלוקה, ושמא שם חכם אחר הוא. אי נמי על שם שום דבר נקרא כך שאינו ראוי ליקבע בכך עם שאר שמות שלו דומיא תפתה שאינו רוצה לחשוב בעירובין בהדי שאר שמות של גיהנום כדפי'. אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. כך אמר בלבו שאם יאמר להם ישיבו לו כך.
חד פצי לפיתחא וכו' ניזול לפיתחא דבי זונות. מכאן משמע שצריך אדם אנה ואנה להתרחק מפתח בתים שלהם אם הוא יכול (שאם) [שאחד] היה רוצה ללכת אצל פיתחא דבי זונות יותר מפני שצריך להתרחק משניהם, ואז היו צריכין ללכת דרך אחד מהן, והיינו מטעמא דאמר לעיל הרחק מעליה דרכך זו מינות. אל תקרב אל פתח ביתה, זו זונה.
<h2>דף יז:</h2>
כל העוסק בתורה בלבד דומה [כמי] שאין לו אלוה. ונראה לי דדריש מדכתיב ברישא ללא אלהי אמת והדר קאמר וללא תורה ש"מ דללא אלהי נמי בהכי משתעי. ושמא רבי' שלמה רוצה לומר זה שכת' בפירושיו ה"ג מאי ללא. ובגמילות חסדים לא עסק והתניא וכו'. ואע"ג דצדקה וגמילות חסדים שני דברים הם כדאמרינן (סוכה מ"ט ע"ב) צדקה לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, צדקה בממונו וגמילות חסדים בגופו, מ"מ ענין אחד הם, והעוסק בזה רגיל לעסוק גם בזה, והיכי קאמר דלא עסק אלא בתורה בלבד. הימיני הוה מהימן. וא"ת וכי המקשה לא היה יודע דהימיני הוה מהימן. וי"ל שהיה סבור שרוצה לומר אלא א"כ ממונה עליו כר' חנינא בן תרדיון לפי שהיה משתדל מאוד לחלק הצדקה כראוי לפי שגם משלו היה נותן הרבה ובעל הצדקה היה ונמצאת מצות צדקה יקרה מאוד בעיניו.
מעות של פורים נתחלפו לי וכו'. לשון אחר פירש"י מעות סעודת פורים, ותימה היכן מצינו שמזכיר התלמוד מעות של סעודת פורים בפני עצמו, וגם הוא מה היה לו לייחדם לבדם וגם להזכיר שייחדם לצורך פורים, [וללשון ראשון] שפי' מגבת פורים וחילקתים לעניים אעפ"י שהוצרכתי לפורעם משלי לכיס של פורים. תימה קצת מה שהעיקר לא פירש התלמוד שהיה לו לומר וחזרתי ונתתי לכיס של פורים, משמע דוחילקתים לעניים זהו שם המצוה שעשה, ואו"ר שיש לפרש כן לפי פי' זה דמגבת פורים, מעות פורים נתחלפו לי במעות של צדקה כשרציתי ליקח של צדקה לקחתי של פורים ונזכרתי שהיו של פורים, ובכיס של צדקה לא היה לי כלום, ואעפ"כ חילקתים לעניים הואיל וסמכו עלי שאמרתי להביא להם וגמרתי בדעתי להביא להם, ועכשיו לא הוצרך לפרש מה נצטרך לפורעם משלו מאחר שהזכיר שבשעה שחילקם לעניים עשה המצוה במתכוין שידע שלא היה בכיס של צדקה כלום, ולוה אותם לעצמו וחילקם לעניים. אי נמי יש לומר שהיה בכיס של צדקה, ואעפ"כ הואיל וטעה ליקח של מגבת פורים פרעם משלו. ואל תתמה כיון שידע קודם שחילקם שהיו של מגבת פורים היאך שינה אותם, הא אמרינן (בערכין) [בכתובות ק"ו ע"ב] דאין משתכרין במעות של צדקה דאין לו להוציאם מתחת ידו שיהיו מצויים לחלקם לעניים, דאיכא למימר שהיה לו מעות מזומנות משלו ליתן תחתיהם אך לא רצה לעכב העניים מלחלק מיד אותם שהביא להם. והתם נמי (ערכין ו' ע"ב) ר' ינאי יזיף ופרע וכו' הואיל ולא היה הפסד עניים, כי אם צורך עניים כדקאמר התם, מ"ר. מעות של פורים נתחלפו לי וכו'. מפ"ר כגון אויב באיוב נתחלף שסבור ליקח אויב ולקח איוב, הכא נמי סבור ליקח מעות של צדקה ולקח מעות של פורים.
רבן של טרסיים אני. האי טרסי זהו גרדי, ולא כאותו דסוכה (נ"א ע"ב) גבי אלכסנדריא של מצרים טרסיים בפני עצמו [וגרדיים בפני עצמו], ויש טרסיים שם אומה כדאמר במגילה (י"ג ע"ב) [בגתן ותרש] שני טרסיים היו והיו מספרים בלשון טורסי, ויש טרסי צורף נחושת כדאמר בפ' אלו טריפות (חולין נ"ז ע"ב) והטיל עליה מטלת של טרסיים צורפי נחושת שיש להם מטלת של עור שלא יזהמו את בגדיהם והטילה על התרנגולת וגדלה כנפים, ובפ' בני העיר במגילה (כ"ו ע"א) מעשה בבית הכנסת של טרסיים שהיה בירושלים, וכן פי' הערוך ופי' דמסתבר שלכך היה להם בית הכנסת בפני עצמם מפני שבגדיהם מזוהמין, וכן יש לפרש גם ההיא דסוכה וגרדים זמנין דקרי להו גרדיים, וזמנין דקרי להו טרסיים כי הכא דטרסי נמי משמע לשון גרדי, מ"ר. לבי אבידן. מקום מינים כדאיתא בשבת (קט"ז ע"א) והיו כולם מתאספים שם.
<h2>דף יח.</h2>
אבל אתה למד להבין ולהורות. וה"נ אמרינן גבי מכשפות (סנהדרין ס"ח ע"א) וגבי לא תעשון אתי גבי צורות לבנה שהיו לר"ג בעלייתו. וצ"ע איזה דבר צריך להבין ולהורות ואיזה אסור.
אלא מאי טעמא איענש משום דהוגה ה' בפרהסיא הוה. דומה שזה לא היה כתוב בספר ר' שלמה שפי' טעמא דאיענש משום שיש לחוש לכבוד הרב, ולהתלמד בשאר מילי כגון צורת לבנה ונטיעת קישואין. פירש"י הוגה את השם באותיותיו דורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ. ודומה לי שמפרשים הוגה באותיותיו שמזכיר אותיות השם זו אחר זו. וגם העולם רגילים ליזהר מזה. וההיא דפסחים (נ' ע"א) לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו"ד ה"י ונקרא אני באל"ף דלי"ת, קשה בעיני ר' לקרות [כך] רק אני נכתב ביו"ד שהרי נזהרין מלהזכיר אותיות השם זו אחר זו, ושתים אותיות הראשונות מן השם המיוחד הם שם ואינם נמחקות. אי נמי גרסינן נכתב אני בי"ה ונקרא אני וכו'. ונראה לי דשמא גם נקרא אני באל"ף דלי"ת שמא אסור לקרות זו אחר זו אילו שתי האותיות כי לפי הענין דומה שא"ד לבדו הוא שם כמו י"ה, דהא גרסינן ברוב ספרים בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ה ע"ב ושם בע"א) וגם בפיר"ח, ת"ר כתב אל"ף דל"ת מאדנ' א"ל מאלהי' י"ה מהוי' הרי אלו אין נמחקין, ש"ד משדי צ"ב מצבאות הרי אלו נמחקין, ולמה מחמיר שלא למחוק א"ד יותר מש"ד, אלא משמע דא"ד הוי שם כמו י"ה, וצ"ע מנ"ל שהוא שם וצריך ליזהר בו שלא למחוק א"ד מן אדנ"י, ושמא אפי' אינו שם לבדו אסור למוחקו הואיל ואדנ"י הוי שם המיוחד יותר, ור' אומר דשמא הסופרים שכתבו בתלמוד נכתב אני ביו"ד ה"י וכו' דמשמע שכך היו גורסים חכמי התלמוד, וי"ל שהאדם הקורא אותיות הללו אין (מתכוונין) [מתכוון] לשם באותיות אלא אותיות בעלמא הוא מזכיר.
שנזדמנו להם שלש מקראות הללו וכו'. דדרכי בני אדם הוי על שם דיקדוק הפסיעות כדפירש"י, ובשאר קראי נמי יכול למצוא טעם דשייכי לצידוק הדין שלהם. מה אתה רואה. שהיה נראה בעיניהם שיש לו לראות שום דבר תימה או מלאכים או שום דבר. ור' אומר דשמא היו שומעין דבר במה שהיו האותיות [פורחות] ולא היו יודעין מהו.
מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו. ואו' רבי' יעקב דהיכי דחובל והורג את עצמו מחמת שמתיירא שלא יכפוהו הגוים על ידי (איסורים) [יסורים] ומכות ומיתה רעה יותר לעבור על דברי תורה וירא שלא יוכל לעמוד בהם מותר כגון קפצו כולם ונפלו לתוך הים דגיטין (נ"ז ע"ב), ואע"ג דמשם אין ראיה כל כך, שעל כרחם היו יכולים השבאים לנהוג בהם קלון כדאמר שנשבו לקלון, מ"מ סברא היא דשרי ומצוה היא.
פלגא פלח וכי שלמי מאי איעבד. פירש"י שבכל עת שיעלילו עליו על דבר האשה ישחדם בממון, ועל זה שאל וכי שלמי מאי איעבד. ועוד יש מפר' שהיה בשוק של זונות מס למלך שהיו נותנין הגוים למספר הזונות כך וכך לפי כל אחת ואחת, ועל כן אמר לו פלגא פלח ויהיו סבורים שאתה נותן המס העולה למספרה, ולכך שאלו וכי שלמי מאי איעבד, שאז איצטריך לומר שאינה אתי. וגם מפרש הך דריש פרקין (ב' ע"ב) שווקין להושיב בהן זונות, שהיו באותו שוק ריוח למלך כמו מס ואינגריא דמיירי בריוח המלך.
<h2>דף יח:</h2>
בוקיון מוקיון הגלורין והגללואן בלרין וליליריא. כך למד ר' הגירסא. שלא יתחשב עמהם. פירש"י לחזקם ולעשות מצור עמהם, ולי היה נראה לפרש לשון מתחשב שהוא בכלל חשבון מספר הגדוד אנשי המלחמה.
מקום שמזבלין. פירש"י לשון יזבלני אישי, (בראשית ל') ורבי' יעקב פירש מזבלין כמו מזבחין זיבול כמו זיבוח, וצ"ע אם הוא בשום מקום בירושלמי. מאי בינייהו. פי' מאי איכא בין מילתא בין מקום שמזבלין בין מקום שאין מזבלין כיון ששניהם אסורים, ורש"י פי' מאי בינייהו בין ר' מאיר ורבנן, ותימה דטובא איכא בינייהו דרבנן אסרי' מקום שאין מזבלין, ור' מאיר שרי, ואי בעי מאי בינייהו במקום שמזבלין, מניין לו דבמקום שמזבלין נמי פליגי. וי"ל דמדמהדר ותניא במילתא דרבנן מקום שמזבלין אסור מפני חשד ע"ז דלא הוה ליה למיתני רק מה שמוסיפין על ר' מאיר ולימא וחכמים אומרים אף במקום שאין מזבלין אסור וכו', נ"ל. ולפי' ר' הוי מאי בינייהו כמו מאי איכא בין מקום שמזבלין למקום שאין מזבלין, וקאמר נשא ונתן איכא בינייהו דהיכא דאיכא חשד ע"ז אסרינן נשא ונתן.
<h2>דף יט.</h2>
אשרי איש ירא ד' איש ולא אשה. האי דלא דריש ליה מאשרי האיש דלעיל, משום דאיש משמע טפי למעט אשה, ומתוך כך שקשה משמעותו צריך לדורשו, אבל אשרי האיש נמי משמע למעט איש אחר, ועוד דהאיש הוצרך לכתוב דבאברהם אוקימנא.
אל תהיו כעבדים המשמשים וכו'. וההוא דריש פ"ק דר"ה (ד' ע"א) האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיו בניי או על מנת שאזכה וכו' הרי זה צדיק גמור, אור"ת דאין זה על מנת לקבל פרס שאינו מתחרט אפי' לא אירעה לו תפילתו בכל רצונו ואפילו לא זכה בו לחיי העולם הבא בכל רצונו, מ"מ הועילה לו, אבל על מנת לקבל פרס זהו שעושה כאומות העולם כדקאמר התם גבי ומצלין לחיי מלכא ובנוהי שאם לא תבוא תפילתו כרצונו מתחרט לגמרי.
רבא רמי כתיב [משלי ט'] על גפי מרומי קרת וכתיב [שם] על כסא וכו'. פירש"י על גפי שאינו קבוע אלא הולך ללמוד לכאן ולכאן, ול"א פי' לשון בגפו יבוא יחידי ולבסוף על כסא ותלמידים לפניו. ותימה לר' דבפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ח ע"א) דריש ליה לגריעותא גבי אדם הראשון וקאמר רבה בר בר חנה רמי כתיב על גפי מרומי קרת וכו' כי הכא ובתרי' דריש [שם] מי פתי יסור הנה מי פתאו לזה אשה וכו', וכולא סוגיא דהתם על אדם הראשון שנתמעט לאחר שסרח, ועוד תימה דאין זו דרשה דהכא רבא רמי והתם רבה בר בר חנה רמי. ואו"ר דעל גפי כתיב באשה רעה ועל כסא באשה טובה, והלכך דרשינן גם על כסא באשה רעה ובאשה רעה הוה על כסא על שם (שנופלת מלשון) [שנשפלה מלכות] במרום קנה, ובאשה טובה הוי על כסא חשיבות לשון כסא מלכות, מ"ר.
אמר רבא אמר רב סחורא. או"ר דרבו מובהק היה שבריש פ' ד' מיתות [מ"ט ע"ב] וברוב מקומות מדבר רבא בשמו. ובסוף אלו מציאות (ב"מ ל"ג ע"א) גרס רבה גבי האיר עיניו במשנה אחת דקאמר רבה כגון רב סחורה דאסברן זוהמא ליסטרון, כי אין נראה לומר דגרס רבא והיה אומר אפי' לא האיר עיניו רק בזה דלא משמע הכי, מ"ר.
אמר רב נחמן אנא (עברתה) [עבידתה] ואיקיים בידאי. פירש"י קיימתיה, וכן נראה דלספרים דגרסי' עברתה ברי"ש תימה שאין זה נכון שיאמר האמורא על המימרא שעבר עליה והצליח, אלא ודאי לאסהודי עלה שיעשוה קאתי. ותימה קצת דלא קאמר קיימתיה ואיקיים בידאי ושמא קיימתי' שייך למימר יותר על קיום מצוה כגון גבי הדלקת הנר דקאמר [שבת ל"ד ע"א] צריך למימרינהו בניחותא, וקאמר דקיימתי' מסברא אבל הכא לא מיירי בקיום מצוה אלא עצה טובה קמ"ל שכך יש לעשות.
<h2>דף יט:</h2>
לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא וכו'. ורבי' יעקב פירש דהאי דלא עבדינן הכי השתא מפני שאנו עוסקים בתלמוד של בבל שהוא בלול במקרא ובמשנה ובתלמוד כדאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א), ואעפ"כ אנו קורין בבית הכנסת מקרא ומשנה ותלמוד לפני פסוקי דזמרה.
אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול. ונראה לי לפרש דמיירי בהוראה כמו בסמוך שבעתו במלאות לו מ' שנה ממהר להורות כמשפטו מיד(י) וקודם לכן נזהר מלהורות. ואם לאו. פי' שממהר להורות קודם זמנו, וגם על ידי כך טועה ומקלקל העולם בהוראתו, על הלמד ועל המלמד הוא אומר וכו', ורבי' שלמה פי' בעייא שיקבע עיתים לתורה, ולפי' זה לא אתי כל כך שפיר עונש שלו אם לאו וכו'. ול"א פי' שעושה פרי שמקיים מה שכתוב בתורה, וזהו תופס עיקר.
עד מ' שנה. הני מ' שנה לא שייכי למ' שנה דריש פירקין (ה' ע"ב) לא קאי איניש אדעתא דרביה עד מ' שנין, דהכא מיירי שהוא בן מ' שנה והתם מיירי שלמד לפניו מ' שנה.
וקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. אומר ר' דלא קשה מידי להא דאמר בפ' איזהו נשך (ס"ה ע"א) גבי מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו וכו' שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ומפיק לה רבא מקרא דשכיר שנה בשנה וגו' שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת. דודאי הכי דינא לכ"ע דאינה משתלמת אלא לבסוף לענין דין תשלומי השכירות שאינו חייב לשלם לו עד לבסוף כשאינו חוזר בו מן המלאכה ולענין דלא שייך ביה אגר נטר לי' כדקאמר בההיא דמרבין על השכר, ולא שייך ביה נמי בל תלין, וכמו כן מ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מודה הוא דיכול פועל לחזור בו אפי' בחצי היום שאז הוא חשוב סוף מלאכה. אלא לענין הך מילתא דהכא (יש) נפקא מינה. ובההיא דעשה לי שיריים נזמים וטבעות ואקדש אני לך דבפ' הגוזל קמא (צ"ט ע"א) ובפ"ק דקידושין (מ"ח ע"א) דפליגי תנאי התם לענין מקדש במלוה. דאי ישנה מתחילה ועד סוף שכרו מותר דחל חיוב השכירות קודם שנאסר הבניין, מ"ר. ומהאי טעמא לא תקשי נמי הכא היכי קאמר מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה הלא שוה הרבה שלא ישלם לו כלום עד לבסוף אם ירצה דהא אינה משתלמת אלא לבסוף (כדפי' ונראה לר' דהכי הלכתא) דמ"מ יכול הוא לחזור בו כשירצה ואז משתלמת השכירות דחשיב סוף כדפרי'. ונראה לר' דהכי הלכתא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ונפקא מינא לענין מקדש במלוה כדפרי' מדפסיק ר' אלע' הכי וליכא דפליגי עליה, ודומה לר' שר"ח הביא ראיה דהלכתא הכי מדקאמר בההיא סוגיא דעשה לי שירים ונזמים וטבעות דכ"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ואינה ראיה דלא הוי מצי למימר דכ"ע אינה כו', מ"ר. ומ"מ נראה שהיא ראיה דרבא מסיק לה התם דכי מפליג להו במוסיף לה נופך משלו, ולמה ליה לאוקמא כולהו דלא כהלכתא דאי לאו דהכי סבירא ליה.
וקסבר וכו'. וא"ת מה מועיל מה שמכוש אחרון אין בו שוה פרוטה, וכי מותר ליהנות בפחות משוה פרוטה משכר ע"ז, הא ודאי אסור הוא ונמצא שהוא מעורב בשכרו. וי"ל דהואיל ואין בו שוה פרוטה (ש)לא יתן לו הגוי פחות אפי' ימנע מלעשותו, אעפ"י שהגוי מקפיד על פחות משוה פרוטה בגזל, ונמצא שאין עליו שכר כלל, מ"ר.
יש ספרים דגרסי במשנה, אין עושין לע"ז (קלטאות) [קטלאות] נזמים וטבעות. ובספר ר"ת מוגה. ויש ספרים דגרסי נמי בתרא במשנה ר' אלעזר אומר בשכרו מותר. ואינו ברוב ספרים לא זה ולא זה, וסיפא נמי (כר') ר' אלעזר אומר וכו' לא אתיא שפיר, דמאי קאמר בשכרו מותר, אם רוצה לומר ששכרו מותר אם בנה זה או"ר אלעזר האמורא בגמרא. ואם רוצה לומר דשכר מותר לעשות לכתחילה משום איבה כדשרי לקמן [כ"ו ע"א] ליילד נכרית בשכר משום איבה, לא ניחא דהתם לא מציא לאישתמוטי אבל הכא מצי לאישתמוטי שפיר, שאסור לו לעשות תכשיטי ע"ז, וכל היכא דמצי לאישתמוטי מוכח בההיא סוגיא דאין מעמידין דלא שרינן בשכר משום איבה, מ"ר.
<h2>דף כ.</h2>
לא תתן להם חנייה בקרקע. ותימה לר' דמוקמי' דרשה זו בכל האומות, וכן אסור לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה משום לא תתן להם חן, וכן מתנת חנם, ואמאי הא עיקר פרשתא בז' אומות משתעי, דכתיב [דברים ז'] לא תתחתן בם דהיינו בגירות דבגיותן לית להו חתנות, וא"כ זהו בז' אומות דווקא, וכן [שם כ'] לא תחיה כל נשמה בז' אומות דווקא, וכן [שם ז'] בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, לרבנן דר' שמעון דלא מוקמי כי יסיר לרבות כל המסירין בפ' האומר בקידושין (ס"ח ע"ב) ולקמן בפ"ב (ל"ו ע"ב). ואו"ר דכל מה שמוכיח בפסוק דמשתעי בז' אומות דווקא יש לנו להעמיד בז' אומות, כגון לא תחי' כל נשמה וכגון לא תתחתן דהא גירי שאר אומות מותרין לבוא בקהל, וכגון [בתו] לא תקח לבנך כי יסיר בנך מאחרי דמשמע ז' אומות שהם בני הסרה יותר מדכתיב כי יסיר, ולר' שמעון דדריש טעמא דקרא הוה מוקמי' ליה בז' אומות דווקא אי לאו כי יסיר מסברא לפי שהם מסירים יותר, ואתא כי יסיר לרבות שאר מסירים, אבל בדברים דשייך למוקמי בכולהו מוקמינן בכולהו, וגם שמא יש שום ריבוי לשאר אומות, מ"ר. וקשה לר' לא תכרות להם ברית ולא תחונם, ומוקי הכא לא תחונם לכל האומות, ואילו לא תכרות להם ברית משמע בז' אומות דוקא דהכתיב [מ"א ה'] גבי שלמה וחירם מלך צור ויכרתו ברית שניהם. ור' אומר דשמא כריתת ברית דשייכי לע"ז קצת קאמר, כמו [שמות כ"ג] לא תכרות להן ולאלהיהם ברית, או שמא חירם מלך צור גר תושב היה, מ"ר. ומיהו אכתי קשה לי דכתיב בגבעונים [יהושע ט'] כרתו לנו ברית, וכתיב נמי אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית, משמע דלא קפיד אכריתת ברית כי אם בז' אומות. על כן נ"ל שבכל שאר אומות מותר לכרות לו ברית שלא יהרגנהו ולא יזיק לו דומיא דגבעונים, וכן בחירם שלא יזיק לו שלמה ולא יחריב את ארצו, אבל אכריתת ברית של שותפות וחיבה לכל דבר יכול להיות אסור בכל האומות, ולכאורה משמע דאינו אסור כלל רק בז' אומות דלא נימא ליה לקרא למרחק לאוקומי נפשיה באילו העניינים שפירשתי.
לא תתן להם מתנת חנם. וההיא דרבן גמליאל דעירובין (ס"ד ע"ב) דמשמע שנתן לגוי את הגלוסקין דקאמר מבגאי טול גלוסקין הללו מאילעאי ומשמע דנותנם לו היה. וי"ל דפליגא דהא תנאי היא בסמוך, ובירושלמי דהכא [ה"ט] מייתי לה. א"כ לימא קרא לא תחינם. ביו"ד אי אית לחן ולחנם ומדכתב לא תחנם ש"מ כולהו, וא"ת אימא דאתא לחן ולחנייה ולא לחנם, וי"ל א"כ לימא קרא לא תחנם חירק ורפא, להכי קרי לא תחנם ודגש דמשמע נמי חנם. וא"ת אימא דאתא לחנייה ולחנם ולא לחן, וי"ל א"כ נקרא לא תחינם רפא דמשמע חנם ומשמע גם חנייה מדלא קרי דגש, מ"ר. וא"ת (דאמאי) (לא) [ואמאי] דריש ליה בתלתא גוונא ושביק פשטא דקרא דהוי לשון חנינה ורחמים כמו [דברים ז'] לא תחוס עינך עליהם, וי"ל דהוה בכלל לשון חן לכך לא הוצרך לפרשו.
שפיר קאמר ר"מ. הכא מוכח דמודו כולהו דראוי לדרוש דקאי תתננה ואכלה ומכור לכאן ולכאן. וכן בריש איזהו נשך (ב"מ ס"א ע"ב) גבי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ובפ"ק דקידושין (ל"ב ע"ב) גבי מפני שיבה תקום וגו', איכא דלא מוקי קימה והידור אתרווייהו. וי"ל דשאני התם דלשון תקום לא אתי שפיר על לישנא דפני זקן, וכן והדרת אינו מיושב על מפני, מ"ר. ותימה לי דדריש בסוף פ"ק דתענית (ט"ו ע"א) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר [תהלים צ"ז] אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, נ"ל.
או למה לי ש"מ לדברים ככתבן הוא דאתא. ותימה לי למה לי לר' יהודה תרי קראי לאסור מתנת חנם לגוי האי קרא ולא תחנם, בשלמא לא תחנם אצטריך ללאו, אבל כיון דכתיב לא תחנם למה לי האי קרא. וי"ל דלא הוה מוקמינן ולא תחנם למתנת חנם כי אם לשאר דרשות דלעיל אי לאו האי קרא. ועוד היה נ"ל דלר' יהודה אצטריך האי קרא דנבילה לגופיה להתיר מכירה דגוי, דהוה ס"ד למיסר הנאת נבילה מדכתיב אותו בטריפה, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה כדדרשינן בריש פ' כל שעה (פסחים כ"ב ע"ב) ומנתינה דגר לא הוה שמעינן היתר הנאה דהא גזירת הכתוב היא.
ור' מאיר ההוא להקדים וכו'. וא"ת כי היכי דבפסחים [כ"א ע"ב] קאמר דלר' יהודה לא מצי מפקינן מהאי קרא דכל מקום שנאמר לא תאכל ולא תאכלו הוי איסור הנאה משום דלדברים ככתבן איצטריך, לר' מאיר נמי איצטריך להקדים, וי"ל דלר' מאיר נמי הוה ידעינן מסברא להקדים כמו לר' יהודה, אבל זה הפסוק הוצרך למידרש דבעלמא הוי לא תאכל איסור הנאה ואחר שנכתב לא הוה ידעינן להקדים דמשמע שאין הכתוב מקפיד איזה מהן יעשה. ותימה לי לכתוב מכירה לגוי ולישתוק ומדשרי ליה בהנאה שמעינן דלא תאכל דעלמא הוי איסור הנאה, ולהקדים נתינה דגר הוה ידעינן מסברא דנתינת גר קודמת למכירה דגוי, נראה לי. ור' תירץ דאי לא הוה כתב בגר נתינה הוה אמרינן דגרע מגוי, שיותר יש ליתן לגוי מליתן לו למעט את התפלה, שלעולם לא יתן לב להתגייר אם כל שעה יאכילוהו נבילות.
ור' יהודה כיון דגר אתה מצוה להחיותו וכו' סברא הוא וכו'. וא"ת מה סברא היא זו, וכי כל חפצו שימכור יתן לגר קודם שימכור לגוי, וי"ל דשאני נבילה דלגר שווה הרבה ולישראל אינה שווה כי אם דבר מועט שלא היו גוים מצויים ביניהם ומוכרה בדבר מועט, מ"ר. ותימה לריב"א דאסרינן הכא מתנת חנם לגוי לר' יהודה ובפ' כל שעה פסחים (כ"ב ע"א) מוקי ההיא דשולח אדם ירך לנכרי כר' יהודה ומשמע שלדורון שולחה לו. ותירץ ר' דבתוספתא [פ"ג ה"ה] תניא דסבר ר' יהודה דאם היה שכינו מותר מפני שהוא כמוכרו לו, ורבי' שמואל הביאה כאן. ותימה לי למאן דשרי ליתן להם מתנת חנם והא לקמן (כ"ו ע"א) [תני] דגוים לא מעלין ולא מורידין, וכיון דאין מעלין מן הבור היאך יתן להם מתנה ויפרנסם. וי"ל דאע"ג דכשהוא בבור אין להעלותו יכולין ליתן להם מתנת חנם.
הרואה בריות טובות וכו'. ובירושלמי קאמר הכא [ה"ט] שכן אפילו ראה סוס נאה גמל נאה חמור נאה אומר ברוך שככה לו בעולמו.
<h2>דף כ:</h2>
שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר וכו'. ותימה לי כיון דממקרא נפקא מאי רבותיה דיחזקאל דקאמר (חולין ל"ז ע"ב) הנה נפשי לא מטמאה שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה, והכי פרכינן גבי מסוכנת, ואין לומר דאסמכתא היא, דהא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ו ע"א) מוכח דעיקר דרשה היא דאיכא דמפיק התם מהכא אזהרה למוציא שם רע וקאמר ואידך מיבעי ליה לכדר' פנחס בן יאיר. ואו"ר דמ"מ כיון שאין העולם יכולים ליזהר מזה כדאמר בפ' גט פשוט (ב"ב קס"ד ע"ב) דאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה, רבותא גדולה היא. זהירות מביאה לידי זריזות. זריז עדיף מזהיר כדפירש"י כדקאמר בפ' כל הבשר (חולין ק"ז ע"ב). אומר ר' דבפ"ק דשבת [ה"ג] ובשקלים (ו)בירושלמי [פ"ג ה"ג] מפיק להו כולהו מקראי אך אינו שם בזה הסדר.
אלא לבשר ענוים. וא"ת נימא נמי לחסידך ולא לענויך, וי"ל שיש לפרשו וכל שכן לענויך אבל לבשר ענוים שהיא בשורת הגאולה אית לן למימר שהזכירה הכתוב על ענוים משום דעדיפי שחשיבות הגאולה יש לו להזכיר על החשוב יותר, ואין נראה לו לפרשו בלשון כל שכן. ואי אשמעינן הני תרתי דלא ידיע שבחייהו וכו'. ותימה לי לתני שחת דמשבח וקמה דפסדא ושמעי' אילן. ואו"ר דזו אף זו קתני.
<h2>דף כא.</h2>
אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס וכו'. ותמהני על מה סומכים העולם עכשיו להשכיר בתיהם לגוים לבית דירה דמתני' אסרא ליה לדירה וליכא מאן דפליג, וגם עכשיו רגילים להביא ע"ז בבתיהם כשהם חולים וגם פעמים אחרות, [ו]שמא הואיל ואינו מצוי עכשיו כל כך לא אסרינן משום דזימנין דמיתרמי. וצ"ע אי הוי לא תביא תועבה אל ביתך כי האי גוונא דאורייתא או דרבנן כשהגוי מכניסו שם שלא ברצון הישראל ושלא מדעתו. ונ"ל שיש קצת היתר שכירות של משכירי בתים לגוים שלא לאסור עליהם, מדתניא בתוספתא (פ"ב ה"ג) כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכו ע"ז אבל משכירין להם אורוות ואוצרות ופונדקאות אעפ"י שמכניס לתוכן ע"ז, ויש לפרש הטעם דבכי האי גוונא ליכא איסורא דאורייתא משום לא תביא תועבה אל ביתך כיון דישראל אינו מביאה ולא ניחא ליה נמי בהבאתה, ולכך לא החמירו אלא בבית דירה שרגיל הגוי לקבוע שם ע"ז לעובדה בתדירות. ואי נמי אסור מן התורה להשכיר לו לבית דירה מפני שמכניס שם לתוכו ע"ז, וי"ל דלא אסרה תורה אלא הבאה של קביעות ולכך מותר אורוות ואוצרות ופונדקאות אעפ"י שבידוע שמכניס בתוכו ע"ז, ועכשיו כיון שאין דרכן של גוים שבמקומות הללו לקבוע ע"ז בבתי דירות הוו להו לענין דבר זה כאורוות ואוצרות ופונדקאות כי שם מותר אעפ"י שבידוע שמכניס לתוכן ע"ז, וכ"ש בבתיהם של אילו שאינו בידוע שיכניס, שאין דרכם להכניס אלא כשיש להם חולה נטוי למיתה. ויש לדחות טעם זה להיתר, ולומר הטעם דהיתר אורוות משום דביתך היינו ביתו של ישראל של דירתו, אבל אותו שאינו לו בית דירה מותר, ואותו דוקא שעשוי לדירתו של ישראל אסור להכניס בו ע"ז אבל אורוות ואוצרות ופונדקאות מותר, ובית דירה של ישראל קאמר ולא לבית דירה אבל הנך שרו, וזה כתב גליון.
ועוד נ"ל טעם להיתר של ירושלמי [ה"י] דלא תביא תועבה אל ביתך אינו כאן מן התורה כי אם בביתך שאתה דר בו כמו גבי מזוזה. ומהאי טעמא מחלקת התוספתא אפי' מדרבנן בין בית דירה לאינו בית דירה, אבל מן התורה בעינן שהישראל דר בו כבמזוזה, והואיל ומדרבנן הוא הקלו בחוצה לארץ, ע"כ. ובשם הר"ר חיים נאמר לי טעם להיתר דגרסינן הכא בירושלמי [שם] בגמרא של משנה זו אף במקום שאמרו להשכיר הא מקום שנהגו למכור מוכר לו אפי' לבית דירה ומשכיר לו אפי' לבית דירה, והטעם אמרו לי משמו משום דלא מיקרי ביתך אלא בארץ. וטעם זה לא נכון בעיני כי למה לא יחשב ביתך בחוצה לארץ נהי דאיכא מאן דאית לי' אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, לישראל יש קנין בחוצה לארץ כמו לגוי כי למה [יגרע], ואעפ"י שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, מ"מ בכך לא יגרע מליחשב ביתו, ואין נראה לומר דהויא מצות בית לענין זה ולענין מזוזה מצוה התלויה בארץ שלא לנהוג אלא בארץ, ואי נמי הוי כמו שיש חיוב מזוזה בחוצה לארץ מדרבנן לכל הפחות ה"ה לענין דבר זה שיהא ראוי ליאסר מדרבנן, וגם קשה לי על הירושלמי מאותה ברייתא דתוספתא שהבאתי כי כך שנוייה בתוספתא דע"ז אין משכירין להם בתים שדות וכרמים ואין נותנין להם ערביות וקבלות בהמה אחד הגוי ואחד הכותי בד"א בארץ ישראל ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכו ע"ז, אלמא אפי' במקום שמותר למכור אסור להשכיר. ומיהו אם היה לנו טעם ברור על הירושלמי היינו יכולים לתרץ התוספתא שלא תיקשי עליו ולומר שמה ששנוי' בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר כו' לא קאי אדלעיל מיני', אלא אתנא [קמא] דר' יוסי דמתני' וקאי כאן וכאן אארץ ישראל וסוריא שאסור שם למכור לת"ק דר' יוסי, אבל מאחר שטעם הירושלמי אינו ידוע קשה להורות הלכה מתוכו להתיר, ועוד שקשה עליו מן התוספתא לכאורה. ושמא הירושלמי שמתיר להשכיר במקום שמותר למכור זהו דוקא בתלמיד חכם שיודע שאסור להשכיר וגמר ומקני לזה הגוי לפירות לכל זמן השכירות, ולמכר זה דלפירות נפיק ליה מרשותו ולא מיקרי תו ביתו של ישראל וכמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי, דלמ"ד לאו כקנין הגוף דמי אכתי מיקרי ביתו כיון דלדידיה עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש כדמוכח בהחובל (ב"ק פ"ט ע"ב) אי נמי אין המוכר תלמיד חכם, סתם שכירות בית לגוי עד הזמן שקובע לו בדיניהן חשוב מכר בלשון שכירות כמו בלשון מכר, ובזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן צריך הישראל המשכיר לדון ביניהן הוי שכירות דידיה מכר עד הזמן שקבעו ביניהן, והאי דאמרן לעיל [ט"ו ע"א] גזירה משום שכירות, היינו כמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דלדידי' אפי' פירש בהדיא בלשון מכר עד זמן הנקבע אכתי הויא בהמתו של ישראל, אי נמי אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אתי שפיר בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם. וא"ת מה בין מכר לזמן לשכירות לזמן למה יהא קנוי לגוי בתורת מכר יותר מבתורת שכירות מה לי הכי ומה לי הכי כיון שדינן שוה, וי"ל שאפילו דינו שוה קנוי יותר בלשון מכר מבלשון שכירות, ועוד שיש דברים שיש בהם חילוק ביניהם כגון שוכר בהמה חייב על שמירתו כמו שומר חנם או כשומר שכר לר' יהודה כדאית ליה ולר' מאיר כדאית ליה ובמכר לזמן [כ"ע מודו] שאין הלוקח חייב על שמירתו, ושוכר בית אי נפל ליה ביתיה דמשכיר מצי א"ל לא עדיפת מנאי ומוציא את השוכר מביתו, ובמכר לזמן לא יוכל להוציאו, ושמא יש למצוא ענינים אחרים שהם חלוקים בהם. ולפי' זה שפירשתי שיש להעמיד הירושלמי כמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אין להתיר מתוך הירושלמי דהא קיימא לן כריש לקיש (ב"ק פ"ח ע"ב) גבי מכר הבן בחיי האב דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ואיכא למימר דה"ה לענין דבר זה שפירשתי דלאו כקנין הגוף דמי.
האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא. ואו"ר דאין לפרש דמזוזה לא מפקע משום דחובת הדר היא, ואם יעמוד בה ישראל חייב במזוזה אעפ"י שהיא של גוי, שהרי שואל בית או שוכר אפי' מישראל פטור ממזוזה כדקאמר במנחות בפ' התכלת (מנחות מ"ד ע"א) השוכר בית בארץ והקונה בית בחוצה לארץ ל' יום פטור מן המזוזה ומכאן ואילך חייב במזוזה, ומפ"ר דהיינו משום דמן התורה פטור כשאינו שלו דכתיב ביתך ואחר ל' [יום] חייבוהו חכמים מפני שנראה שלו כמו טלית שאולה דפטר התם כל ל' יום מן הציצית ולא יותר ומן התורה היא פטורה לעולם דדרשינן כסותך ולא של אחרים. ומיהו קשה לר' דבחולין בפ' ראשית הגז (קל"ו ע"א) אלא ביתך למה לי לכדרבא ביתך דרך ביאתך, ואמאי לא קאמר ביתך ולא של אחרים כדקאמר התם גבי טלית כסותך ולא של אחרים. ואו"ר דחדא נקט ותרי ביתך כתיבי דמינייהו שמעינן שתי הדרשות. ועוד נ"ל דלא רצה לומר ולא של אחרים, משום דהך דרשה הוה פשיטא ליה כמו גבי כסותך, ומביתך שני קבעי אלא ביתך למה לי, לכך מתרץ לכדרבא. אלא כך יש לפרש חובת הדר היא ואפי' לא היה מוכרו לגוי הי' פטור ממזוזה כל זמן שאינו דר בו, והילכך אעפ"י שבטל הבית ההוא מצות מזוזה יותר משאם היה מוכרו לישראל שאז כשהיו דרים בו בעליו מיהא היה חייב במזוזה, אבל עכשיו אין בה דין מזוזה לא בדירת הגוי ולא בדירת ישראל שישכירוהו כדפרישית, מ"מ אין כאן הפקעה כדפרישית דאפילו היתה בידו והיתה כמו שהיא עכשיו שאינו דר בה לעולם לא היה בה חיוב מזוזה, ועוד דמה שאין בה מצות מזוזה כשהגוי דר בה אין זה הפטור מחמת הבית אלא מחמת הגוי שהוא פטור, אבל במכירת שדה יש בה הפקעה ממעשר [ד]כל זמן שהיא ברשות ישראל כל מי שיזרע בה חייב במעשר, וכשיצתה מרשות ישראל ובאת לרשות גוי כל מי שיזרע בה פטור ממעשר, וקסבר האי תנא יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר (עיין גיטין מ"ז ע"א) דאם לא כן מה הפקעה יש בשדה יותר מבית. ועוד כי גם בלא פי' זה שפירשתי שמעינן מהכא דיש קנין, דאי אין קנין לא היה לנו לחשוב הפקעה מכירת שדה לגוי במה שהגוי אינו מעשר מאחר שהשדה מ"מ בת חיוב מעשר. ומכאן מתרץ ר' הא דקשה ליה בפ' ר' ישמעאל במנחות (ס"ו ע"ב) דמוקי פלוגתא דר' מאיר וחביריו במירוח הגוי גבי תורמין משל כל על של כל, מנא ליה דפליגי במירוח הגוי, דלמא ביש קנין לגוי פליגי, ור' מאיר דאמר תורמין משל גוים על של ישראל דסבר אין קנין לגוי. ונראה לי שיכולין היינו לומר דקסבר אין קנין, והיינו אפקעתא דשדה שהיא חייבת במעשר ואין מקיימין בה מצות המוטלת לעשות בה, אבל בבית אין הפקעה כיון שאין חייב כלום כשאין ישראל דר בו. זה אינו נראה לי, דא"כ מה אנו צריכין לר' יוסי באיסור שכירות שדה בארץ ישראל דמשום דאית בה תרתי גזרו ביה רבנן פי' גזרו שכירות אטו מכירה, תיפוק לי דבשכירות גופא איכא הפקעה ממעשר לפי פי' זה, דמה לי הפקעה בשכירות ומה לי במכירה, כי אע"פ שמכירה היא לעולם ושכירות אינה לעולם מ"מ יש הפקעה בשכירות בשעתה לפי פי' זה כמו במכירה לעולם. ועוד דלשון הפקעה משמע שמפקיע החיוב כמו יש קנין לגוי להפקיע מיד מעשר. ולמאי דפרישית דסבר יש קנין אתי שפיר, דבמכירה איכא הפקעה שכל מי שיזרע בה אפי' ישראל בחכירות פטורה, ובשכירות ליכא הפקעה שגם אז חייבת תבואתו של גוי במעשר כיון שהשדה עדיין של ישראל. ולי נראה דהאי מיקרי שפיר הפקעה מה שמונעה ממצות מעשר ותרומה ואעפ"י שחייבת כמו מפקע ליה ממצות גבי מוכר עבדו לגוים (גיטין מ"ד ע"א). דהשתא ניחא דהכא מוכח דר' מאיר סבירא ליה יש קנין כדפי' כר' מאיר קאמר הך משנה הכא, ובירושלמי [דמאי פ"ה ה"ח] דמוקי פלוגתייהו דתנאי דמנחות ביש קנין לגוי, ירושלמי לטעמא דלא מוקי טעמא דמתני' דהכא בהפקעה ממעשר אלא תולה הטעם דבית אין הגוי עשוי להתברך מתוכה.
ועוד יש לפרש גמרא דמנחות הכי, פשיטא לי [ד]מירוח [הקדש] פוטר [וכו'] מירוח הגוי איכא למימר דתנאי היא דאיכא לאוקמא פלוגתא דתנאי במירוח כמו בקנין, ומיהו טפי מסתבר טעמא דת"ק, דהא משמע ליה דפשיטא דתנאי היא. וכמו שהבאתי ראיה משמעתי' דהכא דר' מאיר ור' יהודה דמנחות ליכא למיתלי טעמא באין קנין, כך יש להביא ראיה ממסקנא דבבא מציעא בפרק השואל (ק"א ע"א) לפי' רבי' יעקב שמפרש שם דלא מצי סבר ר' יהודה במסקנא אין קנין, ודלא כפי' רש"י שפי' שם ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי, וגם לפי פירושי שפירשתי שם סובר ר' יהודה יש קנין במסקנא דהשואל, ופתרוני כתוב בקונטרס קטן שפירשתי בו ההיא דריש בית שמאי בזבחים (ל"ז ע"א) ודסוף פסחים (כ"א ע"א) דזריקה בכלל שפיכה ודפ' האשה (שם פ"ט ע"א). ובירושלמי דדמאי פ"ג [ה"ד] ברייתא דקאמר התם ר' יהודה ור' שמעון אומרים יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, וקאמר עלה מודה שמפריש מעשרותיו מהלכה, פי' מדרבנן, וכן בפ"ה דדמאי [ה"ח] קאמר התם על משנה דתנא התם מעשרין משל ישראל על של גוי וכו' מתני' ר' מאיר היא דאמר אין קנין לגוי וכו' ור' יהודה ור' שמעון אומרים יש קנין וכו'. ור' יוסי אינו מוזכר שם כלל, מ"ר. ותימה דבסוף פ' השולח (גיטין מ"ז ע"א) דמייתי כמה משניות וברייתות דיש קנין ואין קנין, לייתי הך משנה למיפרך למ"ד אין קנין דהא יש קנין סבירא ליה לפי' ר' כדפי', ולפי' ר"ת דהתם לא קשיא מידי דמוקי כולה שמעתא דהתם בתבואה שגדלה קצת ברשות ישראל, ומפ"ר דלהכי לא שייך לאתויי מכל שאר מקומות דמיירי בתלמוד דיש קנין ואין קנין, מ"ר.
כיבוש יחיד שמיה כיבוש. תימה לי אמאי לא חשיב הך מילתא גבי ג' דברים שוות סוריא לארץ ישראל וג' לחוצה לארץ (גיטין ח' ע"א), וההוא תנא נמי סבירא ליה כיבוש יחיד שמיה כיבוש כדקאמר התם. ואע"ג דהכא חלוקה סוריא בהך מילתא גופא דפלגא כארץ ישראל ופלגא כחוצה לארץ, ה"נ קתני התם מילי דמפליג בהו בחדא מילתא בסוריא דקתני עפרא טמא כחוצה לארץ ונכנס לתוכה טהור כארץ ישראל. ואו"ר דתנא ושייר, ואע"ג דתני מניינא, וכן ר' רגיל לפרש דאפי' היכא דתני מניינא תני ושייר כמו בסוטה (ט"ז ע"א) גבי בג' מקומות הלכה עוקבת המקרא, ולא קשיא מידי מההיא דקידושין (ט"ז ע"ב) תנא קתני ארבעה מעניקים להם ואת אמרת תנא ושייר, דהתם דייק מדתנא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן. ובההיא (דמכות כ"א ע"ב) יש חורש תלם אחד ופריך תנא תני שמונה ואת אמרת תנא ושייר, דהתם דייק משום לטפויי לאוי אתא ואין לו לשייר כלום תנא תני שמונה ואת אמרת תני ושייר שהרי אם יש כמו שמונה ט' לאוין האיך שונה ח' ומדלג האחד. והא דפריך התם כמה פירכי ולתני נמי וכו', ולא משני תנא ושייר, על זה צריך לומר מה שפירשתי דכיון דאתא לטפויי לאוין בחורש תלם אחד אין לו לשייר כלום. ועוד צריך לדקדק בההיא דפ' ג' מינין בנזיר (ל"ד ע"ב) גבי בין הבינים. ועוד יש ליתן טעם אחר דלא שייכא הך דהכא למתני' דגיטין (ח' ע"ב).
כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש. מפרש הטעם בספרי בסוף פ' והיה עקב דדוד עשה שלא כתורה, ולכך אין מצוות נוהגות שם בארם נהרים ובארם צובה, שסמוך לפלטירין שלו לא הוריש והיה מכבש חוצה לארץ. ומוכח נמי התם דארם נהרים נמי סוריא, והכא לא הזכיר רק ארם צובה, מ"ר.
אלפני דלפני וכו'. סימנא בעלמא קאמר דכולי האי לא חיישינן, א"נ כיון (שיאסור) [שאיסור] עשיית שכונה אסורה מחמת שכשיש גוים הרבה דרים ביחד ניקל לבוא היזק לישראל על ידי כך קרי ליה נתינת מכשול לפני עור.
<h2>דף כא:</h2>
[שאלו את ר"ת אם] מותרים לבנות בשבת [בקבלנות]. והשיב ר"ת כי נראה בעיניו להתיר, דהא קבלנים גוים הם בפ"ק דשבת (י"ז ע"ב) שרו בית הלל ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי עם השמש, ולא תימה דווקא כי האי גוונא דהוי מילי דצינעא ולא מינכר שרי אבל מילתא דבפרהסיא אסיר כמו שתירץ בפירושי מועד קטן בסוגיא דקיבולת (י"ב ע"א), דהא ליכא למימר, דהא ברייתא דאין נותנין חיטין לתוך הריחים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מוקי במסקנא בפ"ק דשבת (י"ח ע"א) כב"ש אבל לבית הלל שרי, אע"ג דאיכא פרהסיא טובא והשמעת קול, דמתחילה היה רוצה התלמוד לומר דאסיר לכ"ע מפני שמשמעת את הקול ואפי' הכי שרי במסקנא לבית הלל. ועוד מביא ראיה מהך שמעתא דשרי לעיל להשכיר שדהו לגוי משום דאמרי אריסותיה קעביד, והשתא ומה אריסות שחלק הישראל משביח על ידי מלאכת שבת שרינן הואיל ויודעין העולם שהגוי עושה מעצמו ולא על פי ישראל, כל שכן קבלנות שאין מלאכת הישראל משבחת רק שממהר לעשות דאית לן למישרי דאמרינן קבלנותיה קעביד ואינו ברשות הישראל כלל שיש לנו להתיר, ואע"ג דר' שמעון בן אלעזר פליג הכא ולית ליה טעמא דאריסותיה קעביד, מ"מ הלכה כרשב"ג וכסתם מתני' דאסרא להשכיר מרחץ לגוי מפני שנקראת על שמו אבל שדה לגוי שרי כדדייקינן על רשב"ג משום [דאריסותי'] קעביד. ואמרינן נמי גבי ספינה בפ"ק (דשבת י"ט ע"א) פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת ואליבא דרבי, ואבוה [רשב"ג] דפליג עליה דאינו צריך, משמע דאין (בגוי) [הגוי] מניח לעשות קבלנותו בשביל הישראל. וא"ת והא במו"ק פ' מי שהפך (י"ב ע"א) משמע בהדיא דאסור ליתן קבלנות לגוי בתוך התחום דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, ונראה לר"ת דכולה ההיא שמעתא מיירא באבל דאיירי ביה בכולה סוגיא דלעיל וגם בדין קיבולת דאבל מיירי לעיל ועלה קאי שמואל וקאמר מקבלי קיבולת של אבל (שיקבלוה) [שקיבלוה] קודם האבילות בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. ולפי זה אפרש הסוגיא, אמר רב פפא אפילו חוץ לתחום נמי לא אמרו אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור, שיראו בני אותה העיר את מלאכתו כשיבואו שם ויאמרו שמסר מלאכתו בתחילה באבילותו, אמר רב משרשיא וכי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא, כי מה שהתרנו מקבלי קיבולת חוץ לתחום בימי אבלו כגון קבלנים גוים שקיבלו מלאכתו קודם אבלו ומותרים לעשות בתוך אבלו בשבתות וימים טובים שאין העולם הולכים מעיר לעיר ולא יראו אותם, מ"מ אי הוה מתא דמקרבא להתם היה אסור כגון בתוך תחומם שיכולין ללכת שם בשבת או אפי' חוץ לתחום יבואו וידעו שעושה מלאכתו של ישראל בימי אבלו, אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי התם מדוכתא לדוכתא אסיר, ולפי' זה צריך לפרש דלאו דווקא נקט חולו של מועד דה"ה חול כיון דמשום אבילות הוא דאסרינן, אבל אי הוה מיירי באיסור וקיבולת דמשום שבת ויו"ט וחול המועד אתי שפיר בפשיטות דלא שייך להזכיר חול כלל, וי"ל דלרבותא נקט חולו של מועד דאע"ג דבחולו של מועד לא אזלי מדוכתא לדוכתא כל כך כמו בחול שאין עושין כל כך מלאכה בשדות אפי' הכי אסור וכל שכן בחול דאזלי אינשי טובא. ולפי פי' זה שפירשנו מילתא דשמואל באבל יש להתיר קיבולת ביד גוי בשבתות וימים טובים אפי' בתוך התחום, דבאבילות החמירו יותר כדקאמר רב שישא בריה דרב אידי בריש פירקין [שם י"א ע"ב] זאת אומרת דברים המותרין בחולו של מועד אסורין [באבל], ואע"ג דרב אשי פליג עליה התם ואמר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא אבילות דאסיר' מלאכה מדרבנן וכו', הא תניא כוותי' דרב שישא בריה דרב אידי, ועוד אע"ג דרב אשי מיישב המשנה בלשון לא מיבעיא מ"מ יכול הוא להורות דבשבתות התירו קיבולת ביד גוי יותר מאבילות. ומעשה דבתר הכי דמר זוטרא ברי' דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום, מיירי בימי אבלו ובנו ליה כענין שהתרנו למעלה בשבתות וימים טובים שאין אדם רואה אותם, וקאמר דלא עייל לגווה, ופריך והאמר שמואל מקבלי קיבולת חוץ לתחום מותר פי' בשבתות וימים טובים כדאקימנא ותלמודא ידע דהאי מעשה נמי בכי האי גוונא הוה, ומשני אדם חשוב שאני, איכא דאמרי סיועי סייע בתיבנא בהדייהו, שהיה מספיק להם תבן ולא (רצה) היתה קיבולת גמורה. וגם בפי' מועד קטן מצא אחר כך רבי' יעקב פי' אחר דמפרש מילתא דשמואל באבל והקשו לאותו פירוש אמאי נקט חולו של מועד, ותירצו דאגב דנקט שבתות וימים טובים נקט נמי חולו של מועד, ולאו דווקא דהוא הדין חול. והואיל ואתאי לידן אסיק שמעתא דהתם. דת"ר מקבלין קיבולת במועד לעשות אחר המועד ובמועד לא יעשה, כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה כל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, ופי' (דפי') [רש"י] בפירושיו מקבלין קיבולת דבגוי המקבל מיירי. וקשה לר"ת דהוה ליה למימר נותנין קיבולת לגוי או מותר ליתן קיבולת לגוי, ומדקתני מקבלין משמע דבהיתר מקבלין עצמו שהם ישראל מיירי, ואע"ג דסיומא דברייתא מיירי באמירה לגוי, יש לפרש כך מקבלין קיבולת במועד בין ישראל בין גוי לעשות אחר המועד, ובישראל אשמעינן היתר הקבלה ובגוי אשמעינן היתר הנתינה לידו, ובמועד לא יעשה אפי' גוי דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.
ור"ת ור' אומרים מדההיא דעורות לעבדן וכלים לכובס דשרו בית הלל עם השמש (שבת י"ז ע"ב) אין ראיה להיתר קיבולת בית של ישראל בשבת יותר מבאבילות, שהרי אפי' באבילות שרי התם מלאכתו של אבל ביד אחרים, וטעמא משום שיש חילוק בין דבר תלוש המוליכו המקבל בביתו לבית של ישראל, וכיוצא בו שהוא עושה ברשות בעל הבית עצמו. ועתה אפרש אותה ברייתא דקתני התם (מו"ק י"א ע"ב) גבי אבל, אם היה ספר לרבים והגיעה שעת הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה, האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו, פי' יעשו על ידי אחרים ומשום פסידא דאחריני בעלי השדה שרי, החמרים והגמלים והספנים הרי אלו לא יעשו ואם הי' מוחכרין או מושכרין ביד אחרים הרי אילו יעשו, פי' על ידי אחר ומשום פסידא דאותם אחרים התירו וכדקאמר בסמוך התם על מר בריה דרב אחא ברי' דרבא דלא שדר גמליה שהיתה בשותפות עם [מריון] ברי' דרבין, וקאמר רב אשי ולאו גברא רבה הוא נהי דאפסידא דידיה לא חייש אפסידא דאחריני מי לא חייש והתניא אם היו מוחכרין הרי אילו יעשו, [והוא סבר] אדם חשוב שאני. ובתר הכי קתני היתה מלאכה אחרת בידו בין קיבולת ובין שאינה קיבולת לא יעשה, היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה בבית אחרים יעשה. אלמא שרי בהדיא גבי אבל מלאכתו ביד אחרים בבית אחר, אע"ג דאסר בביתו ואסר לבנות לו אפדנא וכיוצא בו. ומרחיים של מים נמי אין ראיה לקבלנות של גוי, דהתם המלאכה נעשית ממילא ומותר ליתן הישראל עצמו החיטין מבעוד יום, אבל מה שהוא על ידי גוי בשבת יש לאסור יותר כאילו מצוה לו לגוי לעשות בשבת. ומהאי שמעתא נמי דשרינן להשכיר שדהו לגוי משום דאמרינן אריסותיה קעביד, אין להוכיח היתר קבלנות בנין הבית, דגבי שדה רגילין לעשות אריסות וחכירות אבל בנין בית דבר מצוי ורגילות הוא לשכור פועלים שכיר יום, והילכך לא ידעי עלמא דקבלנותא הוא לתלות ולומר קבלנותי' קעביד.
ועוד אומר ר' דבירושלמי משמע בהדיא דאסור לבנות בית לישראל בשבת בקיבולת גוי, ומשמע דאיסור קיבולת הוי בין באבל בין בשבת, דקאמר בריש פירקין [ה"א] תני אומנין ישראל וגוי שהיו עושין עם הגוי ביום אידו לתוך ביתו אסור לתוך בתיהן מותר ר' שמעון בן אלעזר אומר בד"א בקיבולת אבל בשכר אסור, בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור, בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר, (ומיהו) [ומהו] בין כך ובין כך בין בתלוש בין במחובר לקרקע בין בשכר בין בקיבולת. א"ר אילא לא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת, ר' שמעון בר ביסנא בשם ר' אחא בשבת ובאבל (ובע) [ובע"ז] הלכה כר' שמעון בן אלעזר, והאי לישנא גופי' איתא נמי בירושלמי לענין שבת במס' שבת בפ"ק [ה"ח] תני האומנין גוים שהיו עושין בביתו של ישראל לתוך ביתו אסור וכו'. עוד נראה שיש לדחות כדי לקיים פסק ר"ת, דהאי דאסר התם קיבולת במחובר לקרקע בשבת על ידי גוי היינו דוקא לר' שמעון בן אלעזר דמיירי התם ור' שמעון בן אלעזר לטעמי' דלית ליה בשמעתין טעמא דאריסותי' קעביד והכי נמי לית ליה קבלנותי' קעביד ולכך אוסר בקיבולת במחובר, אבל רבנן דאמרי הכא אריסותי' קעביד יכול להיות שכמו כן יתירו בקיבולת מהאי טעמא, ואעפ"י שפוסק הירושלמי כר' שמעון בן אלעזר, זה אינו כתלמוד שלנו, דהא רשב"ג וסתם מתני' פליגי עליה כדפרישית לעיל. ומיהו אין לסמוך על דיחוי זה אחרי שפוסק שם בהדיא כר' שמעון בן אלעזר בקיבולת, וגם יש לחלק בין אריסות לקבלנות של בית כדפרי' לעיל, שרגילין לשכור שכיר יום, ומיהו הירושלמי לאו מהאי טעמא אסר דהא מיירי בכל קיבולת של מחובר באותה העיר אפי' כגון שדה שרגילין לעשות אריסין וקבלנים יותר משכירי יום. ובתוספתא דפ"ק דע"ז [ה"א] ראיתי הך ברייתא דירושלמי ובמקום ר' שמעון בן אלעזר כתב בה רשב"ג. ולפי זה אין לומר ר' שמעון בן אלעזר לטעמי' דהא רשב"ג פליג עליה הכא בטעמא דאריסותא לית ליה, נראה לי. ואו"ר דיש להחמיר מכל הטעמים שפירשתי לאיסור, וגם כשבנה ר"ת את ביתו לא רצה להניח על פסק שלו והחמיר לעצמו, מ"ר. אבל אותן יריעות שנותנין לאורג לפני השבת ואורג בשבת בביתו מותר כמו כלים לכובס ועורות לעבדן דשרו בית הלל עם השמש.
אבל לגוי מאי שרי. וא"ת והלא נקט כותי לרבותא וכ"ש גוי, וי"ל דמדשביק גוי דאיירי ביה רשב"ג ומתני' ונקט כותי, ועוד דלא שכיח כותי כל כך ונקטי' ש"מ דווקא קתני כותי אבל לגוי שרי. אי נמי טפי הוה ליה למינקט גוי דלית ביה טעמא אלא דנקראת על שמו, מלמינקט כותי דבלאו האי טעמא אית ביה טעמא דלפני עור. ועוד נראה לי דלא קשה מידי, דלא דייק ממילתיה דלגוי שרי אלא ממתני' דשרינן להשכיר להם שדות וליכא מאן דפליג, ואעפ"י שאומר מאי שרי אינו מאי מפני שמדקדק אותו מדבריו, ומהאי טעמא ניחא נמי לעיל דקאמר אבל שדהו לגוי שרי דממתני' קים ליה הכי ולא ממילתי' דנקט מרחץ, דבהא מציא למימר דנקטי' משום דדווקא מרחץ אבל שדה אפי' לכותי אסור לפי שעושה בו מלאכה בחולו של מועד. אי הכי כותי נמי. וא"ת הא בסמוך פריך דאסור משום לפני עור והיכי פריך הכא דלשתרי, וי"ל דמ"מ פריך שפיר כותי נמי לא ליתסר מטעמא דנקראת על שמו.
<h2>דף כב.</h2>
אי הכי מאי איריא וכו' תיפוק לי' משום לפני עור וכו'. ותימה לר' מאי אי הכי דקאי על המתרץ הא אגופא דמילתא כר' שמעון בן אלעזר אתיא הך קושיא דתיפוק לי' משום לפני עור וכו'. נראה לי, שמכאן יש לי ראיה דאמרינן אפי' באיסורא דרבנן איסורא דלפני עור, לפי מה שמפרש ר"ת במועד קטן דכל מלאכה האסורה בחולו של מועד מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, דהכא אסר משום לפני עור לפי שהכותי עושה בו מלאכה בחולו של מועד, והכי נמי (פריך) [פרישית] לעיל דלהכי אסרינן למכור לישראל החשוד למכור לגוי כל מה שאסור למכור לגוי לפי שעל ידי שימכרו לו יעבור על דברי חכמים וימכור לגוי. ועל מה שמפרש ר"ת קשה לי מהא דקאמר בריש פ' מי שהפך (מו"ק י"א ע"ב) פתח באבל וסיים בחולו של מועד וכו' עד לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בימי אבלו דמלאכה דרבנן היא ושרי אלא אפי' חולו של מועד דאסיר' מלאכה מדאורייתא במקום פסידא שרו רבנן, אלמא משמע דמן התורה היא, דאי משום דאסמכוה אקרא קרי לה דאורייתא אבילות נמי אסמכוה אקרא בפ' בתרא דהתם (ט"ו ע"ב) והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור וכו'. וי"ל דמשום דיש לו עיקר מן התורה יותר מאבילות דגזרו חולו של מועד אטו יום טוב גופיה אם הוא עדיין מועד קרי ליה דאורייתא, נ"ל. ועוד קשה לי מהא דאמר בחגיגה בפ' אין דורשין (י"ח ע"א) ריש לקיש אומר חג הקציר וכו' מתקיף לה ר' יוחנן אלא מעתה דכתיב [שמות כ"ג] וחג האסיף בצאת השנה הכי נמי איזהו חג שאתה חוגג ואוסף בו הוי אומר זה חג הסוכות אילימא ביו"ט אסיפה ביו"ט מי שרי אלא לאו בחולו של מועד ובחולו של מועד מי שרי אלא חג הבא בזמן האסיפה וכו' מכלל דתרווייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, משמע בהדיא מדאורייתא קאמר, ועוד מאי קאמר מכלל וכו', פשיטא דכמה משניות שלימות יש דחולו של מועד אסור במלאכה, אלא משמע דמן התורה קאמר.
תיפוק לי' משום לפני עור. וא"ת דילמא סבירא ליה כותים גירי אריות ואין כאן לפני עור. וי"ל דניחא ליה לתלמודא לתרץ אפי' סבירא ליה דכותים גירי אמת הם. חדא משום לפני עור. ומהאי טעמא אסור כמו כן למכור שדה לכותי שיעשה בו מלאכה ועובר על לפני עור, ועוד יכולה להיות אסורה מכירה לכותי משום דאתי למכור לגוי כדאמר לעיל [ט"ו ע"ב] גבי כותי וישראל חשוד, ומיהו שמא יש חילוק בין מכירת שדה דלא שכיח' כל כך כמו מכירת מטלטלין כגון בהמות וכלי זיין דלעיל.
ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות. ותימה לי תיקשי מהכא לאבוה [דשמואל] דאמר (סנהדרין ס"ג ע"ב) אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי וכו', ובפ' הזרוע והלחיים (חולין קל"ד ע"א) קתני נמי והמשתתף עם הגוי צריך שירשום, ובהא י"ל דאסור ולא קתני כדקאמר בפ"ק דבכורות בריש פירקין (ב' ע"ב) וליטעמיך המשתתף דלא קתני אעפ"י שאינו רשאי הכי נמי דשרי והאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה וכו' אלא תנא אעפ"י שאינו רשאי במכירה וה"ה לשותפות, והכא נמי י"ל דלא חש למיתני אעפ"י שאינו רשאי בחולין הואיל ותנא בבכורות אעפ"י שאינו רשאי וקתני בתרי' שותפות דקאי עלה נמי אעפ"י שאינו רשאי כדקאמר בבכורות, ומיהו אין טעם זה פשוט. ועוד י"ל דאין לחוש לשנות בכל מקום אעפ"י שאינו רשאי אלא בבכורות שייך טפי למיתנייה משום דקמ"ל דאע"ג דעבד איסורא אפי' הכי פטור מן הבכורה ולא קנסינן ליה דומיא דהא דקאמר התם בריש פירקין אבל מוכר דקא מפקע ליה מקדושה אימא ליקנסי', ומיהו שם מפ"ר דבקדושת בכורות מיירי כדפרישית התם, ואין לחוש להאריך כאן בזה. ועוד י"ל שיש חילוק בשותפות ובקבלת בהמה ושדה דהתם בריש מס' בכורות משמע דמקבל בהמה מן הגוי או נותן לו בקבלה לא שייכא ליה חששא דשמא יתחייב לו שבועה כדמפ"ר התם, מדדייק התם גבי הנותן לו בקבלה דלא קתני אעפ"י שאינו רשאי, וליטעמיך המשתתף לו דלא קתני הכי נמי דשרי ליה והאמר אבוה דשמואל וכו', אבל על הנותן לו בקבלה גופיה לא קשיא ליה מידי מאבוה דשמואל, נ"ל.
לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול. שאלו את ר' על תנור אחד שגבה יהודי חציו או יותר בחובו מגוי אחד והגוי האופה היה לו חלק בשכר התנור ויש ליהודי ליטול כך וכך ימים ולגוי כך וכך, אם יוכל הישראל לומר לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול, היכא דלא התנו מתחילה ויום השבת יהא שלך ואני אקח תחתיו אחד מימי החול. והיה אומר ר' שיש למצוא טעם להיתר, דאע"ג דהכא אסר לומר כך גבי ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, הני מילי שדה שכל השדה משבחת [מ]המלאכה שעושה הגוי בשבת, ואם לא היה עושה מלאכה בשום פעם לא היה חלק הישראל שוה כל כך, אבל הכא אין חלק הישראל נפחת כלום בחול אפי' לא יעשה הגוי מלאכה בשבת ואם יעשה אין חלק הישראל משביח כלל בכך, והלכך שמא יכול לומר לו טול אתה חלקך בשבת וכו'. ור"ת השיבו שאין חילוק בין תנור לשדה ובכל ענין אסרינן דהוי כאילו מעמיד בידים פועל בשבת ואומר לו עשה מלאכה בשבת, ואמירה לגוי שבות. ולי נראה דיש לאסור משום דנמצא שהישראל משכיר תנורו בשבת שאומר לו לגוי עשה בתנורי לעצמך ותטרח היום להיות אופה שלי בימות החול תחת מה שתרויח בשבת במלאכה שאני אומר לך לעשות בו לעצמך, שהרי התנור ברשות הישראל הוא ביום השבת בשותפות כיון שלא התנו מתחילה, ונמצא שמוכר לו מלאכת השבת בתנור שלו לעובדו בימות החול תחתיה, ומודה ר'. ולפי מה שפירשתי דאסור בתנור מפני שנוטל שכר שבת מתנורו, נ"ל שיש לאסור אפי' התנו מתחילה, כיון שאין לגוי חלק בתנור, ולא שייך למימר ביה שהוא קנוי לגוי בשבת ולישראל ביום אחר כנגדו בחול, ולא מישתרי אם לא יקנה לגוי חלק בתנור שיהא לעולם שלו בשבת, ואז מועיל אם התנו מתחילה. ורבי' יעקב צוה לבעל אותו התנור להחזיר אותו המלוה ולקבל חובו מן הגוי ולחזור ולהלוות לו ולהתנות מתחילה, מ"ר. ושוב מצא ר' ראיה לאיסור ואין חילוק בין שדה לדבר שאינו משביח כגון תנור או מרחץ דבהדיא בתוספתא דדמאי (פ"ו ה"ג) תניא פ' המקבל שדה, גר וגוי שירשו את אביהן וכו', וקתני ישראל וגוי שלקחו מרחץ בשותפות לא יאמר ישראל לגוי חלקך שבת וחלקי חול וכו', מ"ר.
גוי אכל שני ערלה וישראל אכל שני היתירא. דהכא יש להתיר אפי' לא התנו מתחילה, שכל אחד אוכל פירות שהוא טורח בהם, ואינו דומה כלום שיהא הישראל נהנה מפירות הערלה שכל שנות הערלה אינו עוסק בה כלל. וקשה לי מ"מ כיון שקיבלו שניהם השדה ולא התנו מתחילה הרי גדלו פירות הערלה גם ברשות ישראל ובני שריפה נינהו כדתנ' בסוף מס' תמורה (ל"ג ע"ב) דחשיב באילו הן הנשרפין ערלה וכלאי הכרם, ומוכח התם דדווקא שריפה דקאמר התם ההיא משנה ר' יהודא היא דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה משום דתני ביה במשנה שריפה, וא"כ היאך יכול הישראל להניח לגוי לאוכלן בלאו טעמא דהנאה היה לנו לאסור. וי"ל דהכא בחוצה לארץ הוה, ובחוצה לארץ י"ל שאין צריך לשרוף דהא ספיקא מותר כדאמר בקידושין בפ"ק (ל"ט ע"א) ומאי דקאמר נמי התם (אבר ודהוה) [אבד ודאה] לא בעי שריפה דלא החמירו בה כל כך. נראה לי הקושיא אינה קשיא דכיון שהישראל לא עסק כלום בתיקון האילנות בשני ערלה אין לו בפירות כלום אלא לגוי.
ת"ש אם התנו מעיקרא מותר הא סתמא אסור. ותימה אמאי לא מייתי רישא לא יאמר ישראל לגוי וכו' הא סתמא שרי. וי"ל דהוה אמינא דתני רישא לא יאמר וכו' משום דבעי למיתני ואם התנו מתחילה מותר ואעפ"י שבפירוש אמר לו כך. ואם באו לחשבון אסור הא סתמא שרי וכו'. וא"ת לימא דהכי קאמר ואם באו לחשבון אפילו התנו מתחילה אסור, וי"ל דהתנו מתחילה ודאי שרי לגמרי.
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים. ויש תימה היאך אנו מעמידין בהמה בבתיהם דבשלמא להאי דאמר רב לעיל [י"ד ע"ב] מקום שהתירו למכור התירו לייחד הוה אתי שפיר שאנו יכולים להיות במקום שהתירו למכור, מיהו רב הדר ביה כדאי' לעיל [ט"ו ע"א]. ואי הוה מוקמי' רבינא ור' (אחא) [פדת] דבגמרא דסברי כשינויא דרב לעיל, כמו שאפרש בגמ' על מילתא דרבינא [כ"ג ע"א] דהוה מסתבר לאוקמינהו כוותיה, לפי זה הוה מצי' למימר דסברינן כוותייהו, אבל [אין] נראה לומר כן דמשמע שאותו תירוץ דרב אפי' במקום שנהגו למכור כמו אין מעמידין. ואו"ר בשם רבי יעקב דאנן סבירא לן כרבנן דלא חיישינן לרביעה והוו שרו נמי להעמיד ולמסור לרועה, ואע"ג דרבינא בתרא הוא דמשני הא לכתחילה והא בדיעבד, מסתבר שאין התלמוד חושב דבריו עיקר כל כך שדוחה ראיה שלו מהאשה שנחבשה וקאמר תדע דקתני סיפא וכו', (ואם) [וגם] קבע דברי ר' פדת לבסוף, ואע"ג דרבינא הוה בתראה והיה ראוי לקבוע דבריו לבסוף, משום דדברי ר' פדת הם עיקר יותר, מ"ר. ותימה לי מ"מ הרי יש סתם משנה כר' אליעזר ומניין לנו לחלוק עליו, וי"ל דסתם ואח"כ מחלוקת הוא, דמחלוקת במס' (נדה) [פרה פ"ב מ"א], ועוד הא סתם לן כרבנן דמשנה דלעיל (י"ד ע"ב) דמקום שנהגו למכור מוכרין (כר' אליעזר) [כרבנן] אתיא לר' פדת, נראה לי.
<h2>דף כב:</h2>
ורמינהי לוקחין מהן בהמה לקרבן וכו'. ותימה לי אמאי פריך מברייתא ליפרוך ממתני' דלעיל [י"ד ע"ב] דמקום שנהגו למכור מוכרין ולא חיישינן לרביעה, ואי משום דכבר הקשה ממנה לעיל ותירץ בה רב תחילה מקום שהתירו למכור התירו לייחד, כמו כן כאן היה יכול לתרץ. גם חס על בהמתו זה היה יכול לומר על קושיא דמתני' דלעיל. ונראה לי דלא חזר בו רב אלא מכח קושיא דהך ברייתא, דהכא לא מסתבר לתרץ דמקום שאסרו למכור אסרו ליקח מהן בהמה לקרבן, דא"כ תיקשי כל הני קראי דאותבוה רבנן לר' אליעזר לקמן בשמעתין דמקבלים מהן בהמה לקרבן בכל מקום, נראה לי.
אי איתא דאקצייה אי איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה. ותימה מה לי לומר טעם זה דמשמע דאי לאו האי טעמא הוה חיישינן שמא יעבוד אותו, ועוד תימה דהא לקמן (כ"ד ע"ב) דפריך לר' אליעזר דחייש לרביעה ואוסר ליקח מהן בהמה לקרבן מקרא דויאמר שאול מעמלקי הביאום וגו', ומוכח מיניה דלא חיישינן לרביעה לענין קרבן, לרבנן נמי תיקשי ליה דמשום חשש נעבד היה לנו לאסור לקרבן כדמשמע הכא, דהתם לא חייש להתיר בטעמי' דהכא דאי איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה. ואו"ר דהכי קאמר בשלמא למוקצה ונעבד אין לי לחוש אפי' במקום שידוע לנו שרגילין הרבה להקצות לע"ז ולעבוד משום דאי אקצייה או פלחיה לא הוה מזבין ליה.
גוי חס על בהמתו שלא תעקר. וזה התירוץ יתרץ רב גם על המשנה דלעיל דבמקום שנהגו למכור מוכרין כדקאמר התם. וא"ת מ"מ תיקשי מקום שנהגו שלא למכור משום חשש רביעה היאך מותר ליקח מהן בהמה לקרבן, ולקמן פריך על ר' אליעזר מכמה פסוקים דמצרים וכנען דשרו ליקח מהם בהמה לקרבן, ומשמע דהיינו בכל מקום אפי' במקום שחשודין על רביעה דלא מסתבר שכל אותן מקומות חשובין יותר ממקום שנהגו שלא למכור, ואמאי פרכינן מנייהו לר' אליעזר, לרבנן נמי תיקשי ממקום שנהגו שלא למכור (הוא) [היאך] מותר שם ליקח. וי"ל דמקום שנהגו שלא למכור אין זה רק מנהג בעלמא ולא איסורא וכדקאמר לעיל בפ"ק [י"ד ע"ב] דאיסורא ליכא מנהגא איכא, והלכך אין תימה בזה אם מותר ליקח בהמה לקרבן בכל מקום דלענין זה לא נהגו איסור, אעפ"י שלכתחילה הורגלו ליזהר מלמכור להם, אותם שלהם [מותר לקנות לקרבן] כי צורך גדול הוא להיות בהמות מצויות לקרבן מרוב מקומות, דלדידן פסילי אפי' בדוקין שבעין ובעי ל' יום לחזר לצורך קרבנות לרגל, ועוד שלא היו יכולין ליזהר מלקנות לקרבן מבהמות שלהם שהרי ישראל שבשאר מקומות שנהגו למכור לגוים אין נזהרין מלקנות מהן לקרבן, ומעורבות בהמותיהן עם של אלו על ידי משא ומתן שביניהן, הלכך אעפ"י שנהגו הפרשה וחומרא שלא למכור להם [לא] החמירו מליקח מהן בהמה לקרבן, כיון דאינו גזירה מדרבנן שלא למכור להם כי אם מנהגא בעלמא, וכן יש לפרש גם לר' פדת דאמר בסמוך הא ר' אליעזר והא רבנן דלא תיקשי ממקום שנהגו שלא למכור היאך לוקחין מהן בהמה לקרבן אפי' לרבנן, דאיכא למימר כדפרישית, מ"ר.
רגלא בחברי' ידע. רש"י גורס רגלא ברי"ש כמו [תהלים ט"ו] לא רגל על לשונו. ור"ת גורס דגלא בדלי"ת וכן בערוך, כלומר אדם המכחש ומשקר מכיר בחבירו, תרגום של קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו (משלי ט"ז י') הוא בדינא לא ידגול פומיה. וכן בשבת (ס"ג ע"א) דאמרינן שני ת"ח המדגילין זה לזה בהלכה הק[ב"ה] אוהבן, גרס נמי מדגילין בדלי"ת, ולא מרגילין לשון רגילות כדפירש"י, וה"פ שמתווכחין יחד זה עם זה ומכחישים זה את זה בדברי תורה הקב"ה אוהבן ואעפ"י שאינן יכולין לעמוד יפה על האמת שנא' [שה"ש ב'] ודגלו עלי אהבה, והיינו דצריך לומר אחר כך והוא דידעי בצורתא דשמעתא והוא דלית להו רבה למיגמר מיניה ועושין בין שניהם מה שיכולין ומדגלו עלי אהבה נפיק. ועוד ראיה דאמר במדרש [שהש"ר ב' ד'] מניין לקורא בתורה שאם קרא לאהרן הַרֹן, פי' שהבליע האלף ולא קרא, שיצא ידי חובתו שנא' ודגלו עלי אהבה, רבי' יעקב.
דאמר מר חביבין עליהן בהמתן של ישראל וכו'. לא ידע ר' היכא הוי עיקרא דהאי אמר מר, וכאן שייך להיות עיקרו, אבל דאמר מר משמע שעל דבר אחר נאמר, ובפ' השולח (ל"ח ע"א) נמי מייתי ליה גבי ההיא תרמודאה דפרקה לההיא שפחה שנשבית לשום אנתותא ושם מוכיח דאפי' שפחה דאינה גיורת גמורה פסקה זוהמתן כמו גרים, וטעמי' דגרים כדמפרש בשבת [קמ"ו ע"א] דאע"ג דאינהו לא הוו על הר סיני מזלייהו הוה.
<h2>דף כג.</h2>
רבינא אמר לא קשי' הא לכתחילה הא דיעבד וכו'. ותימה לר' רבינא מה יתרץ ממתני' דלעיל פ"ק [י"ד ע"ב] דמקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין, דפרכינן מיניה לעיל אמתני' דהכא דאין מעמידין ואסיקנא לעיל דגוי חס על בהמתו שלא תיעקר ולכך מוכרין, ורבינא לית ליה האי טעמא, דאי אית ליה מה צריך להתיר גבי קרבן משום טעמא דדיעבד. ודוחק הוא לומר דרבינא יאמר תירוצא דאמר רב מתחלה לעיל מקום שהתירו למכור התירו לייחד וכו', וכאן הוצרך לומר תירוץ אחר משום דלא מצי למימר מקום שהתירו למכור (דווקא) [מותר] ליקח קרבן כדפרי' לעיל בריש פירקין, דהא אין סברא לתרץ כן, דמסיק לעיל ואף רב הדר בי', משמע דליכא (דלית) [דאית] ליה ההוא טעמא, ואי איכא דאית ליה היה לו לתלמודא לפרש בהדיא אליבא דמאן צריך לומר. ואו"ר דשמא הואיל ורבינא מיקל להתיר על ידי דיעבד, אין לחוש אם לא החמירו אפי' לכתחילה במקום שהתירו למכור, דשמא יהיה שם איבה או הפסד מרובה שלא היו יכולין למכור שם כל כך לישראל, ולדיעבד מדמינן ליה וצ"ע, מ"ר. ומ"מ לר' פדת קשה עדיין אם לא יסבור דטעמא דרב מיקמי דהדר ביה.
ולי היה נראה דשמא רבינא אית ליה שפיר טעמא דגוי חס על בהמתו שלא תיעקר לענין קושיא דפ"ק, ולכך לא הוצרך התלמוד לחזור ולהקשותה ולתרצה אליבא דרבינא, אבל מ"מ לענין קרבן היה ראוי להחמיר משום חומרא דקרבן ולאסור הואיל וחשודין על הרביעה אפי' במקום שנהגו למכור אי לאו משום דחסים על בהמתם דהא בכל מקום אסרינן ליחד, ולכך אין סברא להתיר ליקח מהם לקרבן אפי' במקום שנהגו למכור על ידי טעם דגוי חס על בהמתו, אי לאו דאיכא טעמא דהוי דיעבד, ולהכי משני הא לכתחילה והא דיעבד, דאסרינן גבי חולין ליחד אפי' במקום שנהגו למכור היינו לכתחילה, והא דשרינן גבי קרבן אפי' במקום שנהגו שלא למכור דהוי דיעבד ומטעם שפי' טעמא דגוי חס על בהמתו. [ואין לומר דאיצטריך לחלק דבדיעבד שרי על פחות מבת ג'] אלא שבא להוסיף דאפי' בת שלש דאינה נעקרת על ידי רביעה כדקאמר ר' יוחנן בסוף שמעתי' (כ"ד ע"ב) לוקחין מהן בהמה לקרבן אע"ג דלא שייך ביה טעמא דגוי חס על בהמתו, שהרי אם תפרש כן דרבינא סביר' [ליה] מבת שלש אינה נעקרת כלל והיה לנו (לחושבה) [לאוסרה] לענין קרבן אי לאו טעמא דדיעבד, תינח קרבן אבל מתני' דמקום שנהגו למכור מוכרין תיקשי למה מוכרין כשהיא בת ג' כיון דאינה נעקרת ואין כאן טעם דגוי חס על בהמתו. וזה היה דוחק גדול לומר דמתני' דמקום שנהגו מוכרין לא מיירי בבת שלש כי אם בפחותה מבת שלש, ועוד דפחותה מבת ג' נמי היה לנו לאסור למכור, משום חשש רביעה דאחר שלש, הלכך יש לפרש לרבינא כדפי', מ"ר. ומהאי טעמא דפרישית דאין לתרץ זה לרבינא, יש להקשות נמי לר' יוחנן דקאמר (לקמן כ"ד ע"ב) בת שלש אינה נעקרת, ומוקי משנה דלוקחין מהן בהמה לקרבן בפחותה מבת ג', היאך יתרץ המשנה דמקום שנהגו למכור מוכרין, הא יש לחוש לרביעה בבת שלש, ואפי' בפחותה מבת שלש יש לחוש שירבענה אחר שלש כדפי', ודוחק הוא לומר דילמא ר' יוחנן מקום שהתירו [למכור] התירו לייחד ולא נחשדו על הרביעה כלל במקום שנהגו למכור בלאו טעמא דחס על בהמתו, דאף רב הדר ביה לעיל ולא משמע שום אמורא אותו תירוץ לפי המסקנא כיון דלא פריש ליה תלמודא. ויש לתרץ דר' יוחנן סובר דבת ג' נמי פעמים שהיא נעקרת, והלכך מקום שנהגו למכור מוכרין דגוי חס על בהמתו אפי' לאחר ג' שנים משום דפעמים שהיא נעקרת. ומה שאמר ר' יוחנן גבול יש לה פחותה מבת שלש נעקרת בת שלש אינה נעקרת, זהו בת שלש אינה נעקרת בודאי כמו פחותה מבת ג', והאי דאתא ר' יוחנן לאשמועי' דפחותה מבת ג' לוקחין מהן לקרבן דוקא ולא בת שלש, לאו במקום שנהגו למכור קאמר, דהתם אפי' יתירה [מ]בת שלש לוקחין מהן לקרבן וגם מוכרין להם מטעמא דגוי חס על בהמתו שפעמים שהיא נעקרת כדפרי', אלא אתא לאשמועי' דאפי' במקום שנהגו שלא למכור לוקחין מהן (אפי') פחותה מבת ג' דכיון שאותה נעקרת בודאי חסים עליה בכל מקום, וכי פריך לר' יוחנן מכל הנהו קראי דמכשרי בהמות גוים לקרבן ושני להו בפחותה מבת שלש שנים, לא הוה מצי לשנויי דהנהו קראי כולהו במקום שנהגו למכור ואתי שפיר אפי' בבת שלש הוא, דמצרים וכנען וקדר חשובים ודאי במקום שנהגו [שלא] למכור, ועוד זה היה דוחק שיצטרך להוכיח לפי דבריו דכל אותם מקומות שמתיר הפסוק בהמות שלהן לקרבן יהא מקום שנהגו למכור. ועוד שאפי' באותם מקומות הוו מקום שנהגו למכור יש לאסור בהמות שלהן לקרבן לפי שמשאר מקומות מביאין שם בהמות הרבה ממקומות החשודין, אבל לענין מכירה אין לאסור למכור להם משום שיוליכום לשאר מקומות (והוי) [דהוי] לפני דלפני, מ"ר.
ורמינהי האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה שמע מינה דשני לן וכו'. ותימה לר' היכי מוכח מהכא דשני לן בין לכתחילה לדיעבד, דילמא באשת ישראל מיירי, וקאמר דמותרת לבעלה משום דאע"ג דנבעלה אין לי לתלות דנתרצית לו ובאונס שריא, ואו"ר דפשיטא ליה דמיירי אפי' באשת כהן, דקאמר (כתובות כ"ו ע"ב) מעשה באשה אחת שהורהנה באשקלון וכו' ורחקוה בני משפחתה, וקאמר דה"ה נחבשה ע"י ממון וטעמא דידן תקיפה על עצמן הא יד ישראל תקיפה על אומות העולם היתה מותרת משום דמתיירא משום הפסד ממונו, ובני משפחתה היינו כהנים אלמא אפי' באשת כהן. [ועוד מן המשנה עצמה יש לדקדק כן] מדקתני על ידי ממון מותרת דמשמע דדווקא משום דמתיירא מפני הפסד ממונו שרי, ובסיפא אסר על ידי נפשות דווקא, הא בלא ממון ובלא נפשות שריא אע"ג דליכא פסידא דממונא, אלא ודאי בתרווייהו באשת כהן ובאשת ישראל, ונקט בסיפא על ידי נפשות למיסר אפי' באשת ישראל דמחמת פחד מיתה שמא נתרצית לו, ולהכי נקיט איסורא לבעלה ולא נקיט איסורא לכהונה, וברישא תנא על ידי ממון למישרי אפי' באשת כהן דמשום דמתיירא מפני הפסד ממונו, ואגב דאצטריך סיפא למיתני לבעלה תנא רישא נמי לבעלה, ואע"ג דמיירי אפי' בכהנת להתירה לכהונה. אבל היכא דלא הוי לא ידי ממון ולא ידי נפשות אז היתה מותרת לבעלה ואסורה לכהן כמו שבויה דאסורה לכהן ומותרת לבעלה ישראל, ולהכי הוצרך לשנות על ידי ממון להתיר אף לכהן ועל ידי נפשות לאסור אף לישראל. ובאשת כהן מוכח שפיר דמקילינן בדיעבד ולא חיישינן שמא נבעלה כלל אפי' באונס, מ"ר. ומיהו קשה לי על זה הדקדוק שפירשתי דמכח גוף המשנה יש להוכיח דמיירי בין אשת ישראל בין באיסור כהונה, דהא על כרחיה רבינא לית ליה האי דיוקא, דמדמייתי ראיה מהך משנה לענין קרבן דשני לן בין לכתחילה [לדיעבד] א"כ משמע דסבירא ליה דדיעבד אין לאסור בשום מקום כי אם בעל ידי נפשות אפי' באשת ישראל אסרינן שיש לחוש שמא נתרצית לו מפחד הנפשות, דאי היכא דליכא לא ממון ולא נפשות אסרינן בדיעבד, א"כ מאי ראיה מייתי רבינא מעל ידי ממון דמקילינן בדיעבד, הא על כרחך דווקא משום הפסד ממונו דהא כי ליכא ממון אסרינן בדיעבד לכהן, אע"ג דליכא נפשות וחיישינן שמא נבעלה, ובבהמה נמי שרינן ברועה כי איכא למימר דחייש להפסד שכרו, להכי [לא] משמע לרבינא האי דיוקא. ומ"מ לא קשיא רישא לסיפא, דהכא משמע הא סתמא דליכא לא ממון ולא נפשות אסורה והכא מותרת, דאיכא למימר דלעולם רגיל להיות שנחבשה או על ידי ממון או על ידי נפשות ואין לו לתנא לחזור ולשנות בענין אחר, או היה סובר רבינא דכל שלא על ידי נפשות כעל ידי ממון דמי, נראה לי והודה ר'. ומיהו תלמודא דדחי דילמא שאני התם דמתיירא משום הפסד ממונו, משמע שרוצה לומר לפי זה הדיחוי דהיכא דלא חייש להפסד ממונו שאין לו על ישראל כלום אלא חבשה בחנם או להרויח ממון על ידי שיפדוה ממנו, היתה אסורה לכהן בדיעבד אעפ"י שאינה שבויה, כיון דליכא למימר דמתירא משום הפסד ממונו, מ"ר. וא"ת כיון דידע רבינא דעל ידי ממון ראוי להתיר יותר משום טעמא דהפסד ממונו, היכי מוכח בייחוד בעלמא דליכא הפסד ממון שמותרת דיעבד, אימא דשאני על ידי ממון משום הפסד ממונו כמו שדוחה התלמוד שגם רבינא היה יודע זה. וי"ל דקסבר רבינא דהאי דלא שרינן הכא אלא מטעם דהפסד ממונו היינו כשנחבשה שהיא בידו קצת, אבל ביחוד דבעלמא בלאו טעמא דהפסד ממון שריא, דאי ביחוד בעלמא אסרינן דיעבד כל שכן בנחבשה שהיה לנו לאסור, אע"ג דאיכא טעמא דהפסד ממון, ותלמודא דחי דלא דמי דמשום הפסד ממונו ראוי להתיר יותר, ולא דמי למתני' דגם מפליג בה רבינא בין כתחילה לדיעבד. ואין להקשות אכתי היכי מוכח רבינא דשרינן במתני' דיעבד מההיא דכתובות, דילמא שאני התם דקאמרה ברי לי כמו בראוה מדברת עם אחד דמכשיר ר"ג על ידי טענת ברי שלה, דלא דמי כלל דהתם יש להאמינה שבדקה וזינתה לכשר לה והואיל ואומרת לכשר נבעלתי אבל בנחבשה אין מועיל ברי שלה כלום, ועוד דאם נבעלה ודאי לפסול נבעלה.
דלמא לעולם אימא לך בדיעבד נמי לא וכו' ותדע דקתני סיפא וכו', עד ותו לא מידי. יש לתמוה דמשמע השתא שרוצה לקיים לפי המסקנא דביחוד מתני' אסרי' דיעבד הואיל וליכא הפסד ממון, וזהו תימה דא"כ כל כהנות שמתייחדות עכשיו באקראי בעלמא עם גוי אסורות לבעליהן, וכן כל אשה שנתיחדה עם גוי כל דהו אסורה לינשא לכהונה. ואו"ר דדיחויא בעלמא הוא, ואינו אלא סותר ראיה של רבינא דלעולם אימא לך הכי. ונ"ל דלא קשי מידי, דתלמודא לא קאי כלל לאסור אשת כהן על ידי יחוד, וגם רבינא לא הוצרך כלל להביא ראיה דורמינהי וכו' על זה, דהא פשיטא דמשום שנתייחדה עם הגוי אין לי לתלות שנבעלה, שאין הדבר תלוי בדעת הגוי שהיא אינה מתרצת לו, ואין לי לחוש ביחוד בעלמא שבעל באונס שהרי אינה ברשותו כלל, ודוקא כשנחבשה שייך לחוש דנבעלה באונס דומיא דבהמה דבעי תלמודא לאסור ליקח לקרבן ולחוש דיעבד שמא נרבעה דבדעת הגוי לבדו תליא מילתא, ורבינא מייתי ראיה מנחבשה שהיא ברשות גוי והוי דומיא דבהמה ואפי' הכי שרינן דיעבד, וה"ה בהמה נתיר בה דיעבד, ועל זה דוחה התלמוד דילמא לעולם אימא לך בבהמה דיעבד נמי לא דחיישינן גם בדיעבד, וגם באשה שנחבשה בלא על ידי ממון, ושאני הכא וכו', אבל ביחוד בעלמא בלא נחבשה דבר פשוט הוא דלא חיישינן לדיעבד כלל, נראה לי והודה ר'.
ובעגלה עד שתמשוך. בפ' בתרא דסוטה (מ"ו ע"א) איכא פלוגתא אי ילפי' עול עול לגזירה שוה מהדדי אי לא. התם יצרו תוקפו. וא"ת הא לעיל שרי רב ליקח מהן בהמה לקרבן על ידי טעם דגוי חס על בהמתו שלא תיעקר, כל שכן פרה דדמיה יקרים דחס שלא יפסיד ממון גדול, כל שכן הוא אעפ"י שעדיין לא בא לידו. וי"ל דנעקרת הוא הפסד ידוע וכופה את יצרו משום הפסד ממונו, אבל לענין פרה סבור הוא שלא ידע, ואין מעמיד עצמו כיון שאין לו הפסד ידוע דכל שעה מחשב שיוכל להעלים מהן, מ"ר.
לא ס"ד דקתני סיפא וכן היה ר' אליעזר וכו'. ל"ג דקתני סיפא כי אינו באותה משנה דמס' פרה, אלא גרסי' לא ס"ד דתניא, ואי גרסינן דקתני סיפא יש לפרש דבברייתא דתוספתא קאמר דבתר מילתא דאינה ניקחת מן הגוים קתני סיפא וכן היה ר' אליעזר וכו'. ודלמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בפרה וכו'. ותימה לי מאי קשי' ליה לר' פדת דשני הא ר' אליעזר והא רבנן, לכולהו אמוראי דלעיל תיקשי, שרב התיר על ידי טעם דגוי חס על בהמתו, ורבינא על ידי טעמא דדיעבד לא חיישינן, ותיקשי להו אי רבנן פסלי בשאר קרבנות דיעבד כר' אליעזר בפרה שלא יקחו מן הגוים א"כ הך ברייתא (דאינה) [ד]ניקחת כמאן. ונראה לי דהך פירכא איתא לשאר אמוראים דלעיל כמו לר' פדת וכדפרישית, נראה לי.
<h2>דף כג:</h2>
ועוד תניא וכו'. ולהך מסקנא אית ליה לר' אליעזר בפרה תרי טעמא משום יקיחו כדתני שילא, ומשום חשש רביעה, והא דאיפליגו עיקר דבריהם בפרה לאשמועי' דפליגי בהנך תרי טעמי, וקמ"ל נמי דאפי' פרה דדמיה יקרים חייש ר' אליעזר לרביעה משום דיצרו תוקפו. ותרי טעמי דפרישית בפרה לר' אליעזר צריכי תרווייהו, טעמא דיקיחו להצריך תגרי ישראל, וטעמא דרביעה להצריך שישמרו אותה כדלקמן בשמעתין.
אבל היכא דודאי רבעה פסלה ש"מ קדשי מזבח היא וכו'. והקשה ה"ר יצחק ב"ר מרדכי מנליה דמשום פסול רביעה הוא דילמא משום עול הוא דפסולה, כדתנן (פרה פ"ב מ"ד) עלה עליה זכר פסולה. והר' אפרים תירץ שעלה על הספסל ורבעה שלא הכביד עליה או כיוצא בו. ואין נראה לר' דסוף סוף היכי מוכח דודאי רבעה פסלה משום רבעה, דילמא היכא דהכביד עליה דווקא פסלינן ומשום עול, ובספק פליגי דמר חייש לרביעה על ידי הכבדה, משום דכל שעה אין לו ספסל, ומר לא חייש. ובזה י"ל דהוה ספק ספיקה, דשמא לא רבעה כלל ואפילו רבעה שמא לא הכביד עליה, וכולי האי לא הוה חיישינן לפסול. ועוד י"ל דעלה עליה זכר שאינה בקומה זקופה שייך לפסול עול יותר מבאדם. ור' פירש דפשיטא ליה לתלמודא דמטעם פסול רביעה מדקתני וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן, ואמרן נמי מאי אותבוה חבריה לר' אליעזר וכו', ש"מ דמשום פסול של רביעה פסיל בה דומיא דשאר קרבנות, והיינו וכן. ועל ההיא תימה לר' מהא דתנן במס' פרה (פרק ב') פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין, לרבנן תיפוק לי דעלה עליה זכר. וי"ל דמיירי שעלה עליה בענין שלא הכביד עליה ולא נפסלה משום עול. ואת"ל דלא מיפסלא על ידי עלה עליה זכר אלא כגון שירצו הבעלים בשעה שעלה עליה, הא הוה אתי שפיר בפרה מעוברת כגון שלא ידעו אז הבעלים, מ"ר.
אבל היכא דודאי רבעה פסלה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא, עד שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא אלא מעתה תפסל ביוצא דופן. אפי' לר' שמעון דבהך דרשא מסתמא לא פליגי, אבל אי הוה אמרת דטעמא משום דקדשי מזבח היא, בזה לא היה תימה אי הוה פליג ר' שמעון למימר דקדשי בדק הבית היא. וכי תימא ר' שמעון לטעמיה וכו' והא אמר ר' יוחנן וכו' אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה וכו'. ולפי זה משמע השתא שסותר במסקנא דחטאת קרייה רחמנא, ומקיים דלר' שמעון כשר יוצא דופן משום דהויא קדשי בדק הבית, ופסול רביעה הויא מטעם דמקרא דמשחתם בהם, ולרבנן דפסלי אפי' יוצא דופן הוי קדשי מזבח. ותימה לר' לפי שיטה זו דמשמע למסקנא דהכא דקדשי מזבח היא לרבנן. דבכל מקום שיטת התלמוד דפרה קדשי בדק הבית בפ"ק דזבחים (י"ד ע"ב) בפ"ק דמנחות (ו' ע"ב) ובפ"ג דבכורות גמרא ר' יוסי בן המשולם (כ"ה ע"א) ובפ' אלו קדשים בתמורה (כ' ע"ב) ובפ' טרף בקלפי ביומא (מ"ב ע"א) בכולהו הני קאמר תלמודא שאני פרה דפרה קדשי בדק הבית היא. ועוד דסוף פ"ק דשבועות (י"א ע"ב) קאמר על ברייתא דכת' שאני פרה דכקדשי בדק הבית היא מיקמי דלוקמי כר' שמעון, ובתר הכי פריך אלא מעתה נשחטה תפדה וכו' ומשני הא מני ר' שמעון היא דאמר וכו', שמעינן שדבר פשוט הוא לתלמוד בכל מקום דפרה קדשי בדק הבית היא וליכא מאן דפליג. ואע"ג דמתרומת הלשכה אתיא כדתנן בשקלים [פ"ד מ"ב], מ"מ דינה כקדשי בדק הבית דהא לאו קרבן היא שהרי כל מעשיה בחוץ. ונראה לי דה"פ הכא, אלא מעתה כיון דפסלה בה רביעה בין לר' אליעזר ובין לרבנן תיפסל ביוצא דופן מאיזה טעם שירצה פסול רביעה או מטעם דקדשי מזבח או מטעם דחטאת קרייה רחמנא אלמה תניא דר' שמעון מכשיר, ואין סברא שר' שמעון יחלוק על כל רבותיו על ר' אליעזר ורבנן ויכשירנה ברביעה. אלא הואיל ומום פוסל בה וכו', להכי פסלינן בה רביעה לר' שמעון, ורבנן סברי חטאת קרייה רחמנא ולכך פסלא בה רביעה ויוצא דופן. ומהאי טעמא ניחא נמי הא דקאמר בפ"ק דחולין (י"א ע"א) גבי מנלן דאזלינן בתר רובא חטאת קרייה רחמנא, דהא קאי שפיר האי טעמא לרבנן דר' שמעון במסקנא דהכא, ומיהו בההוא דהתם מצי מודה אפי' ר' שמעון. ובספרי [פיסקא קכ"ד] דריש ליה נמי גבי פסול שלא לשמה וכיוצא בו דהוי כעין פסול גמור מגופה, מ"ר. ומיהו יש ספרים שכתוב בהן כאן גירסא אחרת דמשמע מינה כפי' ראשון שפירשתי, וגריס הכי אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא וכו' עד שאינו קדוש, ואלא מאי קדשי מזבח היא תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא וכו' ור' שמעון מכשיר, האי מאי אי אמרת בשלמא קדשי מזבח היינו דפליגי ר' שמעון ורבנן אלא אי אמרת קדשי בדק הבית היא מי פסלא בה רביעה, פי' כדדרשינן דחטאת קרייה רחמנא לא משמע דפליגי. לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפי' ר' שמעון מודה דפסלה דכתיב [ויקרא כ"ב] כי משחתם בהם וגו', וזאת הגירסא משמע מינה כדפרישית לעיל שלפי המסקנא הויא לרבנן קדשי מזבח ולר' שמעון קדשי בדק הבית. וגם כתוב בהם בשבועות פ"ק בסוגיא שהבאתי בתר האי דמסיק אלא שאני פרה הואיל ודמיה יקרים, והאי תנא דסבירא ליה דקדשי מזבח היא מני רבנן דפליגי עליה דר"ש באין מעמידין. ופי' הוא שהוגה בספרים, ואו"ר שלא יתכן אותו פי', שהרי אין הברייתא דהתם מוכחא כלום שתהא סוברת קדשי מזבח היא, ומה שהוא צריך לומר טעמא דדמיה יקרים, לאו משום דהויא קדשי מזבח ולא שייך בה פדיון כי אם על ידי לב ב"ד מתנה, כמו שהיה סובר תחילה כשהקשה והרי פרה דלא שכיחא וכו', אלא מצי סבר שפיר במסקנא דפרה קדשי בדק הבית, ומ"מ צריך שיהא לב ב"ד מתנה עליהם משום דקדשי בדק הבית היה בכלל העמדה והערכה.
דכתיב [ויקרא כ"ב] משחתם מום בם כל שהמום וכו'. ותימה דהכא דריש משחתם לר' שמעון לפסול רובע ונרבע, ובפ' שור שנגח ד' וה' (מ' ע"ב) משמע דדריש ליה מקרא דמן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן, דקתני בסוף הברייתא ומן הצאן להוציא את הנוגח, אמר ר' שמעון אם נאמר נוגח למה נאמר רובע וכו', וכן בריש פ' יוצא דופן במס' נדה (מ"א ע"א) מייתי לה אליבא דר' שמעון, ובפ' כל האסורין (תמורה כ"ח ע"ב) מוכח דמאן דדריש הא לית ליה הא, ובפ"ק דזבחים פריך ליה בסופו גבי שאני פרה דקדשי בדק הבית היא.
אבנים לאפוד. הכא משמע שהי' שמיר בבית שני, דהאי מעשה בבית שני הוה מדקאמר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה וכו', ובית ראשון לא היה רק פרה שעשה משה, ושמיר הוצרך לאבני אפוד כדאמר בפר' מי שאחזו (גיטין ס"ח ע"א) ובסוטה בפר' (ואילו נאמרין) [עגלה ערופה, מ"ח ע"ב], ומשחרב בית המקדש בטל השמיר. ויש לפרש דהיינו מקדש שני, והא דלקמן (נ"ב ע"ב) קאמר גבי אבני מזבח ששיקצו מלכי יון היכי נעביד נתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא, וכן בפ' קדשי קדשים ובפ' איזהו מקומן בזבחים (נ"ד ע"ב) גבי מלבן של מזבח ולא משני על ידי שמיר. ואו"ר דהיינו משום דלא הוה חלקות כצפורן על ידי שמיר ובפ"ק דחולין (י"ח ע"א) אמר דפגימה כצפורן פוסלת מזבח, מ"ר. ובגיטין פי' כמו כן וגם בליקוטין.
<h2>דף כד.</h2>
ואתי [ואבני] הדר ערביה. פירש"י דואבני מלואים שלאחריו הדר ערבי'. ותימה היכי ערביה במה שכתוב אחר כך ואבני מלואים, וכי יש לו לכתוב הכל מכאן ואילך בלא ווי"ן. ונראה לר' כפר"ח ואבני הדר ערביה כי בפרשה ויקהל [שמות ל"ה] כת' ואבני שהם בוא"ו. ואין לתמוה סוף [סוף] תיקשי שמן למאור דכתיב לעיל מיניה בלא וא"ו והפסיק הענין, דההוא נמי הוי בוא"ו בויקהל ושמן למאור, נראה לר'. ועוד קשה לי על פירש"י מהא דפ"ק דשבועות (י' ע"א) גמרא ר"מ אומר אמרינן דכולהו שעירי רגלים מראש חודש גמרי על ידי היקישא דשעיר ושעיר ופריך תינח כל היכא דכתיב ושעיר עצרת ויום הכיפורים דלא כתיב ושעיר מאי איכא למימר אלא אמר ר' יונה וכו', אלמא לא אמרינן ושעיר דבתר עצרת הדר ערביה ויהיה כאילו כתוב בו בוא"ו כדאמר הכא לפי פירש"י דעל ידי ואבני מלואים אמרינן והדר ערביה אף לאבני שהם שכתוב למעלה ממנו בלא וא"ו, אין נראה לי לדחות (אלא) דלא אמרינן הכא הדר ערביה אלא מאבני מילואים לחוד שכתוב בו בוא"ו ולא מאבני שוהם, דא"כ מאי פריך מאבנים לאפוד דבן דמא על ידי קשיא דואבני הדר ערביה, דילמא מעשה דבן דמא באבני שהם הוה דלא ערבי' קרא. ואע"ג דבירושלמי דמס' פאה [פ"א ה"א] קאמר על האי מעשה פעם אחת אבדה ישפה מבנימין, לא מיסתבר דמכח זה פריך, דא"כ הוה ליה לפרש בהדיא דאותו מעשה לאו באבני שהם הוה, ואיהו לא פריש מידי אלא סתמא קאמר דבקשו ממנו אבנים לאפוד, ועוד דאין סברא כלל שיהא התלמוד תופס חילוק בין אבני שהם לאבני מלואים, נראה לי.
ור' אליעזר לא חייש לרביעה והתניא אמרו לו מעשה היה וכו'. וא"ת אמאי לא פריך מברייתא לעיל [כ"ג ע"א] וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולם, דמינה מוכח לעיל דר' אליעזר חייש לרביעה, ולמה עושה כאן הוכחה חדשה, והוה מצי למימר דממעשה דדמא בן נתינה גופי' דאייתי לעיל ניחא ליה למיפרך, ואין צריך, אלא נראה לר' דאי הוה פריך מברייתא הוה ניחא לשנויי עלה ר' אליעזר תרתי אית ליה, אבל בהך ברייתא דמייתי משמע דלית ליה כי אם טעם של רביעה, שהשיב לחכמים רק ישראל היו משמרין אותה משעה שנולדה משמע שלא היה קשה לו כלום קשיא דבני ישראל יקיחו כי אם קושיא דלא חיישינן לרביעה ומדלא הוצרך להשיב להם כמו כן על ידי תגרי ישראל לקחוה, להכי ניחא ליה למיפרך מהך ברייתא, ומשני דמ"מ תרתי אית [ליה], ותירוץ דעל ידי תגרי ישראל היה פשוט לו ולא הוצרך לאומרו, וגם הם לא הקשו לו מזה שאותו תירוץ היה פשוט לאומרו, אבל לענין [דלעיל] לא הוצרך להאריך להביא ברייתא דהכא, והקשו מוכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולם, מ"ר. ועוד שכתוב בספרים לעיל לא ס"ד דקתני סיפא ופירושו כדפי' לעיל, דאע"ג דבמשנה לא קתני ליה [אלא] בסיפא בברייתא דתוספתא קאמר תלמודא דקתני סיפא וכן היה ר' אליעזר פוסל וכו', וניחא ליה לתלמודא למיפרך לעיל מסיפא.
דאמר רבא וולד נוגחת אסור וכו'. אליבא דרבא דאית ליה עובר ירך אמו הוא קפריך. ותימה לרבנן נמי תיקשי ניחוש שמא עלה עליה עול כי מיעברא נפסלה בעול דהיא וולדה עלה עליהן עול, ושמא יש שום מיעוט בפסול דאין לנו לפוסלה על ידי עלה עול על אמה כשהיא מעוברת כמו ברביעה ונגיחה, או שמא לא שייך היא וולדה לומר בכבידות העול כמו בהנאת הרביעה והיזק הנגיחה וצ"ע, מ"ר.
אימא ישראל היו משמרים לאמה משעה שנוצרה. וא"ת וגם אביה יצטרכו לשמור למ"ד זה וזה גורם אסור, ור' אליעזר אית ליה הכי התם בסוף תמורה [ל' ע"ב], והוה מצי למימר דנהי דזה וזה גורם אסור, זהו כשהאם גורמת האיסור אבל כשהאב גורמו אין חוששין לזרע האב. ועוד י"ל דבנרבעו חולין לא אסרינן אפילו אמה אלא משום דבזיא מילתא ובאב לא בזיא מילתא דלא מינכר ואינו ידוע לעולם, מ"ר.
הניחא לרבא אמר רב נחמן וכו' אלא לרב הונא בר חיננא אמר רב נחמן דאמר מחלוקת שנרבעו כשהן חולין וכו'. גירסת האמוראים הפוכה בסוף מס' תמורה [ל' ע"ב] והוי כלישנא אחרינא כהרבה גירסאות הפוכות שבתלמוד שהבאתי בכתובות בסוף פ' המדיר, וגירסא דשמעתין דומה שנראית, משום דלגירסא דהתם משמע צריך לומר דפליג רב הונא בר חיננא דלישנא קמא ארב הונא בר חיננא דלישנא בתרא כמו שאפרש. מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין אבל כשהן חולין דברי הכל מותרין. בסוף תמורה [שם] מפרש טעמא דברי הכל מותרין משום דאישתני, ותימה לי דנרבעו כשהן מוקדשין נמי הוי שינוי כשילדה, כדאמר בפ' כל הצלמים (מ"ו ע"ב) יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד גבי חיטין ועשאתו קמח ומייתי ראיה לאיכא דאמר דלקמן [מ"ז ע"א] מהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורים, והני נמי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי, פי' דהוי שינוי כשעשאתן קמח כמו שילדו, ומשני התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דדשה הוא דאחיד באפה והכא מעיקרא חיטי והשתא קמח, ואמאי לא פשיט איפכא דחשיב שינוי על ידי הך דהכא דנרבעו כשהן חולין וכו', כיון דמטעם שינוי שרינן ליה. וכן ללישנא קמא דלקמן דקאמר לאו איתמר עלה אמר רב נחמן וכו' אבל עיברו ולבסוף נרבעו לא, פי' וכמו כן יש לאסור חיטין ועשאתו קמח, היכי פשיטא ליה לדמויי שינוי חיטין ועשאתו קמח לשינוי דעיברו ולבסוף נרבעו וילדו לידמייה לשינוי דנרבעו כשהן חולין, כיון דמטעם שינוי שרינן. וי"ל דפשיטא לי' דנרבעו כשהן חולין הוא שינוי גמור ביותר שלא היו עדיין קדושים כלל בשעת הרביעה. ועוד או"ר דמסתבר דאישתני דקאמר התם לאו מטעם שינוי קאמר, אלא ה"פ אישתני ולא בזיא מילתא, שבשעת רביעה היה עדיין חולין וגם לא היתה מעוברת עדיין, דקאמר התם [תמורה שם] לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין דר' אליעזר סבר בזיא מילתא ורבנן סברי לא אמרינן אבל נרבעו כשהן חולין הואיל ואישתני דברי הכל מותרין, פי' ולא בזיא מילתא ואין לנו לאסור משום בזיון קדשים כמו בנרבעו כשהן מוקדשין ולא דמי לשינוי דלקמן כלל. ולפי גירסא דהתם צריך לומר דר' הונא בר חיננא דלישנא קמא [פליג אלישנא בתרא] דקאמר לעיל אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא וכו', וא"כ כיון דטעמא דר' אליעזר משום דעובר ירך אמו, אפי' נרבעו כשהן חולין יש לנו לאסור מטעמא דעובר ירך אמו גופי' דהיא וולדה נרבעו, אבל אי גרס התם כגירסא דשמעתין דרב הונא בר חיננא מוקי פלוגתייהו בנרבעו כשהן חולין, אתי שפיר טפי, דלא פליג רב הונא בר חיננא דלישנא קמא אלישנא בתרא מידי, אלא שלשון אחר קאמר, אבל האחד מן הלשונות אינו חולק על חבירו, ובהך דגרס לקמן בפרק כל הצלמים אמר רב נחמן אמר רבה בר אהבה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו גרס התם רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן.
<h2>דף כד:</h2>
יתרו (נמי קודם) [לאחר] מ"ת הוה. ותימה לי על הא דאמר ביבמות (ס"ב ע"א) ובשבת (פ"ז ע"א) שלשה דברים עשה משה מדעתו פירש מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום שנא' [דברים ה'] שובו לכם לאהליכם, ומפרש התם שנשא ק"ו בעצמו ומה ישראל שקבע להם זמן ושעה אחת אמרה תורה [שמות י"ט] אל תגשו אל אשה וגו', ואז היאך פירש מן האשה והלא היתה במדין. ואו"ר שמאז נתן דעתו לפרוש ממנה. ושם פי' רבי' יעקב שקבע לה אהל לעצמה, משום הקושיא התם ממה שפירש הוא יותר מן אחרים, ועל מה הקפידה מרים עליו, כיון שאחר מתן תורה כשהותרו אחרים אמר לו הקב"ה [דברים שם] ואתה פה עמוד עמדי כדפי' התם, ועתה צריך לומר שאעפ"י שלא היתה שם פירש לגמרי מאהל שלה וקבע לו מקום לעצמו אעפ"י שלא היתה שם. ויש תימה על כן בני משה רבינו לא היו בשעת מתן תורה למ"ד לאחר מתן תורה בא יתרו.
ר' יוחנן אמר גבול יש לה. ר' יוחנן בא לפרש הא דתניא לעיל לוקחין מהן בהמה לקרבן דהיינו דוקא פחותה מבת שלש, אבל בבת שלש יש לחוש לרביעה אפי' לרבנן, אבל אין לפרש דאליבא דר' אליעזר מיירי, וקאמר דפחותה מבת שלש אין לחוש לרביעה אפי' לר' אליעזר, דהא ר"א פוסל לעיל [כ"ג ע"א] בכל הקרבנות כולן אפי' אותן שהם בני שנה בכולהו חייש לרביעה אע"ג דפחותים מבת ג', וכן פרה פסיל לעיל אי לאו דמשמרין אותה משעה שנוצרה או משעה שנולדה, וטעמא משום דלית ליה לר' אליעזר טעמא דגוי חס על בהמתו. וא"ת לרבנן נמי היאך יכול להכשיר פחותה מבת ג' ניחוש דילמא רבעוה לאמה כי מעברא בה, ואמר רבא וולד נרבעת אסור היא וולדה נרבעו כדאמרן לעיל, ובתמורה מוכח בפ' כל האסורין (ל' ע"ב) דלרבנן דר' אליעזר נמי אית ליה לרבא, תריץ דרבא סבר עובר ירך אמו הוא ולהכי קאמר דאפי' לרבנן דהיא וולדה נרבעו אבל ר' יוחנן סבר עובר לאו ירך אמו הוא, ור' יוחנן לטעמי' דאית ליה נמי בפ' הערל (ע"ח ע"א) ובתמורה בפ' כל האסורין [כיצד מערימין, כ"ה ע"א] דלרבנן דר' אליעזר דעובר לאו ירך אמו הוא, גבי הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה בולדה מתכפר דאם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו הוא, ואע"ג דבמנחות בפ' התודה (פ"א ע"א) דחי תלמודא עלה מאן לימא לן דטעמי' דר' יוחנן משום דאם שיירו משוייר דלמא אם שיירו אינו משוייר וטעמא דר' יוחנן משום דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש, דיחוייא בעלמא הוא, אבל עיקר הטעם משום דעובר לאו ירך אמו הוא. ותימה לי א"כ תיקשי מה שמקשה התלמוד עליה שם אמאי קאמר התודה שנתערבה בתמורת[ה] (חברתה) אין לה תקנה, אמאי אין לה תקנה לייתי בהמה וולדה וכו' כדפרישית התם. ונראה לי דהא לא קשה מידי אעפ"י שלא תירצו התלמוד, דהא איכא למימר דההיא ברייתא דקתני אין לה תקנה סבירא ליה הכי דעובר ירך אמו הוא, ותדע (דאיירי) [דהרי] התם [פ' ע"ב] אמרו למדין לפני ר' וכו', סבירא ליה הכי דעובר ירך אמו הוא כדקאמר בכיצד מערימין (שם) ובפ"ב דגיטין (כ"ג ע"ב) גבי אותה ששנינו אם היתה עוברה זכתה לו, דקאמר התם מאי טעמא דרבי עובר ירך אמו הוא נעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה, ול"ג בה מאי טעמא דר' יוחנן, דהא לא שייך לפרש שם כלל טעם של ר' יוחנן כי אם טעם של רבי לפרש הברייתא, ועוד א"כ קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא סבירא ליה עובר לאו ירך אמו הוא כדפרישית, והתלמוד לא רצה להאריך התירוץ במנחות, משום דאליבא דר' יוחנן גופי' ניחא ליה לתירוצה, ועוד שגם המקשה לא שאל לייתי בהמה וולדה וכו', כי אם לר' יוחנן ליישב הברייתא דאין לה תקנה אפי' אליביה. וא"ת ליפשוט (בהתודה) [בכיצד מערימין] (שם) דר' יוחנן סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וי"ל דהוה מצי למידחי בהך נמי דהכא דאפי' יסבור עובר ירך אמו הוא לא יאסור על ידי היא וולדה נרבעו, אלא יאמר דהואיל ואישתני על ידי לידה שרי, אי נמי יעמיד שמתירין ליקח מהן בהמה לקרבן כמאן דסבר עובר לאו ירך אמו הוא בברייתא בתמורה. מיהו איהו גופיה מצי סבר שפיר עובר ירך אמו, ומיהו לפי האמת אין נראה לדחוק כן שיחלוק בסברא זו על רבא, אלא כמו שפי' דר' יוחנן לטעמי' דאמר עובר לאו ירך אמו הוא, מ"ר. והא דגריס בכיצד מערימין [שם ע"ב] תיובתא דר' יוחנן תיובתא, או"ר דלאו תיובתא גמורה היא דהא מצי סביר כתנאי דמייתי בתר הכי, אלא הכי קאמר הך ברייתא הויא תיובתא. ורבי יעקב מחק מספרו שם תיובתא, וכתב בתשובה אחת שם בספרים שנכתבו קודם תשפ"ח ל"ג תיובתא, ואמנם בספר.
פרה וחמור בת שלש ודאי לכהן. ואו"ר שכמדומה לו שעכשיו יש שיולדות בתוך שתי שנים ללידתן, ומצינו בתלמוד דהרי שנשתנו עכשיו מכמו שהיו רגילין כמו עינוניתא דוורדא שהיא בכל הבהמות שלנו ובבהמות שלהם לא היתה נמצאת כי אם בברייתא כדקאמר התם בחולין (מ"ז ע"א).
<h2>דף כה.</h2>
אזל שית וקם שית אזל שית וקם שית. דמשמע ליה מקרא שפעמים עמד פעם אחת בחצי שמים ופעם שנית סמוך לשקיעתו, מדכתב [יהושע י'] ולא אץ לבוא דמשמע כשקרב זמנו לבוא לא אץ לבוא. הך מילתא גם שאר מילי דבסמוך מייתי הכא אגב אמורי דלעיל דאיירו נמי הכא ובמילי דבסמוך ר' יוחנן ור' אליעזר ור' שמעון בר נחמני.
למשה ולנקדימון. יעקב אבינו לא קחשיב, דשמש שזרחה בעבורו באה בעבורו כדאמר בגיד הנשה (צ"א ע"ב) ומיהר לזרוח תשלומי השקיעה שמיהר לשקוע פעם אחת, וזה הטעם י"ל נמי דלא חשיב חזקיה ששב הצל אחורנית עשר מעלות אעפ"י שנס גדול היה שגם אותה עמידה השלימה יום קצר שהיה של שתי שעות כשמת אחז כדי שלא להאריך בהספידן, אי נמי של חזקיה אות בעלמא היה ולא היה צריך לאותה הארכת היום כי אם לסימן בעלמא, שהרבה פעמים יכול להיות שהקב"ה מעמיד גלגל חמה בשביל אות כדאמר בסנהדרין [צ"א ע"א] גבי ונתן אליך אות או מופת שאפי' מעמיד לך גלגל חמה אל תשמע לו. וגבי וישם ד' לקין אות, איכא דדריש בבראשית רבא [כ"ב כ"ז] שהעמיד גלגל חמה. ושל יעקב לא היה פירסום נס לעולם כל כך כמו בהני דחשיב תלמודא ולא ניכר לעולם מה שמיהר לזרוח גם לא נודע לכל שבעבורו היה, מ"ר.
<h2>דף כה:</h2>
איכא בינייהו אשה חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים. פירש"י אינה חשובה אינה יפה, לרב ירמיה מותרת להתיחד דמשום שפיכות דמים [ליכא] דמסתפו מינה, ומשום עריות ליכא דאינה יפה, ולרב אידי דכולן כלי זיינן עליהם ודעת גוי לביאה אפי' אינה יפה בכולהו איכא חשש עריות. וקשה דאינה חשובה בין הנשים לא משמע דאינה יפה, וגם תימה שהרי בספרים כתוב ושאינה חשובה בשי"ן, ולפירש"י צריך לגרוס ואינה חשובה בין הנשים ולא ושאינה. ויש מפרשים דכלי זיינה עליה זהו שמרחמין עליה לפי שהיא תשות כח ואינה בת תחבולות ומריבה ומלחמה כאיש, וגורסים ושאינה חשובה בין הנשים בשי"ן, ומפרשים איכא בינייהו אשה חשובה לענין ייחוד בין הנשים. ונראה לי ליישב כך לפי פירושם, איכא בינייהו אשה חשובה לענין ייחוד בין האנשים, דבין הנשים ודאי מותרת להתייחד לכולי עלמא דמשום עריות ליכא, ואע"ג דגוים מצויים אצל נשי חבריהן כדאמר לעיל [כ"ב ע"ב], אין לחוש בזה כי כשיבואו גוים תלך לה, וכל זמן דליכא גוים כי אם נשים מותרת להתייחד דמשום עריות ליכא, ומשום שפיכת דמים נמי ליכא כיון שהיא אשה [חשובה] ומרתתי מינה, אבל בין האנשים איכא בינייהו אם מותרת להתייחד אם לאו, למ"ד באשה חשובה עסקינן דמרתתי מינה לענין שפיכת דמים אבל לענין עריות חייש (שאיסורא) [אסורה] להתייחד בין האנשים דחייש לעריות, למ"ד אשה כלי זיינה עליה אבל באשה חשובה סובר דמרתתי מינה לענין עריות כמו לענין שפיכת דמים, מותרת להתייחד בין האנשים. וא"ת מנלן דלרב אידי מירתתי באשה חשובה אפי' לענין עריות, וי"ל דהכי משמע ליה מדלא קאמר רב אידי אמר אפי' תימה באשה שאינה חשובה והוה משמע דבכל נשים מיירי לרב אידי, אי נמי לימא אפי' תימה בכל הנשים אשה כלי זיינה עליה, מדלא קאמר הכי משמע ליה לתלמודא דדווקא באינה חשובה הוא דמוקי למתני', אבל בחשובה לא מוקי לה משום דקסבר דכי היכי דמירתתי מינה לענין שפיכת דמים, מירתתי מינה גם לענין עריות. ואי (אימא) [נמי] איכא בינייהו אשה שאינה חשובה אם מותרת להתייחד בין הנשים, דבין האנשים ודאי אסירא לכולי עלמא משום עריות, אבל בין הנשים איכא בינייהו דלמ"ד באשה חשובה עסקינן אבל אינה חשובה יש לחוש בה לשפיכות דמים, אסורה להתייחד עם הנשים משום שפיכות דמים, שגם בין הנשים יש חשש שפיכות דמים, למ"ד אשה כלי זיינה עליה שמרחמין עליה מותרת להתייחד עם הנשים וליכא לא משום שפיכות דמים ולא משום עריות, והשתא ניחא גירסת הספרים דגרסי ושאינה חשובה, ואמנם רבי' שלמה לא כתב הגיר'. ולפי זה תימה דבהדיא מסתבר לשון כלי זיינה עליה דמיירי בביאה. ובפרק האשה שהלכה ביבמות (קט"ו ע"א) מייתי תלמודא הך מילתא דרב אידי גבי נפלו עלינו גוים נפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני ניצלתי דנאמנת, ובעי למפשט מינה דהחזיקה היא מלחמה בעולם נאמנת לומר מת בעלי, ודחי התם כדרב אידי דאמר אשה כלי זיינה עליה. ושני הפירושים יש ליישב התם כי הכא, מ"ר. ומיהו תימה לי לרב ירמיה מיהא דלית ליה אשה כלי זיינה עליה, תפשוט לן מהא דהחזיקה היא מלחמה בעולם נאמנת לומר מת בעלי, והתם משמע דלא פשיט לה כלל לשום אמורא, וי"ל אע"ג דלענין היתר ייחוד לית ליה לרב ירמיה אשה כלי זיינה עליה, מ"מ שתהא נאמנת לומר מת בעלי אע"ג דהחזיקה היא מלחמה בעולם, מועיל אותו טעם דאשה כלי זיינה עליה מ"מ שתהא נאמנת ואינה יריאה כל כך מלהמתין עד שימות ולא אמרה בדדמי, נראה לי. ובירושלמי [ה"א] ראיתי דקאמר הכא ואין האשה בכלל שפיכות דמים, א"ר מנא תיפתר בבריאה פי' אשה חשובה, א"ר בון ואפי' בתשה יכולה להטמין את עצמה ולומר גויה אני ואין האיש יכול להטמין את עצמו ולומר גוי אני. פי' יכולה לומר גויה אני כגון במקום שאין מכירין אותה, אבל איש ניכר יותר או בשביל המילה או בשביל תגלחתו ומלבושיו וערקתא דמסאנא וציצית ותפילין. ופי' אחר של כלי זיינה שפירשתי אפשר ליישב כפי הירושלמי ולא מטעם שמרחמין עליה אלא מטעם הירושלמי.
<h2>דף כו.</h2>
גירדנא ולא טייזן. פירש"י עניו, כלומר הגירדן הזה לפי שהוא חצוף ואין לו בושת פנים. שתא משניה בצרא. וכן פי' בערוך. ועוד פי' לשון אחר בערוך גירדנא דלייט, כלומר דלייט מזליה, שתא משניה בצרא, כמו בתר עניא אזלא עניותא, וכן פי' ר"ח.
אבל לא בינה לבינה. והלכך יש ליזהר שלא להניק בן ישראל בבית נכרי, ואפי' בבית ישראל אסור להניחו אם אינו נכנס ויוצא דהוי כאחרות עומדות על גביו, דאין נראה לומר דאחרות עומדות על גבה [היינו דוקא ברשות הגוי, אבל ברשות ישראל שרי בלאו הכי] כדקתני במתני' אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה, ולא מפליג במתני' בין עומדות על גבה לאין עומדות, דהא גבי מילדת את בת ישראל רוצה לומר ודאי בבית הישראלית, דאפי' התם בעי עומדות על גבה, והכי נמי בעי למימר גבי הנקה. וכן תינוק ותינוקת שצריכין שום רפואה מגוי, נראה מכאן שאין להניחם בבית גוי יחידים בלא שום ישראל או חודש או חדשיים ואע"ג דלא שייך בהו שייפא ליה לדד סם, הרי הם חשודים על ש"ד בכמה ענינים, ותנן נמי לעיל [כ"ב ע"א] דאין מתיחדין עמהן מפני חשד שפיכות דמים.
ורמינהו יהודית מילדת ארמית בשכר אבל לא בחנם. ויש להקשות מאי קושיא לאוקמא למתני' נמי בחנם, ואי משום דמשמע דמיירי אפי' בשכר מדלא מפלגא מידי, מזה אינו מתרץ כלום, שהרי גם לפי תירוצו מעמיד משנתנו בחנם אע"ג דלא מפלגא מידי, ואי קשיא ליה כמו שבשכר מותר גם בחנם יהא מותר, א"כ בלאו מתני' תיקשי ליה באנפיה נפשיה. וי"ל דמשום דמפרש במתני' טעמא לפי שמילדת בן לע"ז להכי קשה ליה כיון שמחמת טעם איסור זה אסור למה מותר בשכר, אבל אם לא היה מפורש טעם זה במשנה, טעם הברייתא היינו יכולים לפרש דבחנם אסור משום מתנת חנם, ומשני אע"ג דאסור משום דמיילדת בן לע"ז אפי' הכי יש להתיר בשכר משום איבה.
סבר רב יוסף למימר אולודי [בשבתא] בשכר שרי משום איבה. וכגון שיושבת על המשבר שאז נעקר הולד כבר לצאת כדאיתא בסוף פ"ק דערכין (ז' ע"א), דתו ליכא בהכי עוקר דבר מגידולו כמו בהושיט ידו למעי בהמה ומקלקל עובר שבמעיה דחייב משום גוזז לפי שתולש מבעלי חיים ועוקר דבר מגידולו כדאיתא בפ' ח' שרצים (שבת ק"ז ע"ב), וליכא הכא אלא איסורא דרבנן כיון שנעקר לצאת.
הגוים לא מעלין ולא מורידין. ואו"ר דבירושלמי דקדושין [פ"ד הי"א] אמרינן דההיא דכשר שבגוים הרוג זהו בשעת מלחמה, ומביא ראיה מויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים מהיכן היו מהירא את דבר ד', מ"ר. ואעפ"י שסתם גוים עובדי ע"ז ועוברים על ז' מצות, מ"מ אין מורידין אותן, דבשאר אומות כתיב [דברים כ'] והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך, מ"ר.
ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. ותימה מה ראו חכמים להחמיר ברועי בהמה דקה כל כך, והלא הם כשרים לעדות מן התורה וכשרים לעדות אשה, ואילו בגזלן דפסול לעדות הוי רשע מן התורה לא החמירו חכמים, וגם משומד אוכל נבלות לתיאבון איתרבי בין להשבת ממונו בין להשבת גופו כדקאמר בסמוך. ואו"ר דהיא הנותנת שלפי שפסולין מדרבנן הם חושבין שאיסורן קל ואין נותנין לשוב והחמירו חכמים עליהם כדי שיתרחקו העולם מעשות כמעשיהם שלא ירעו בהמה דקה שלהן בישוב, וב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה. הני רועין מיירי בשל עצמן, אבל רועה בהמות של אחרים לא דאין אדם חוטא ולא לו כדאמר בב"מ (ה' ע"א) גבי ההוא רעיא. ותימה לי דהכא אמרינן בגוים לא מעלין, ותנן (גיטין ס"א ע"א) מפרנסין עניי גוים, ועוד שרי לעיל (כ' ע"א) ליתן להם מתנת חנם ואפי' מדרבנן כמו שהוכחתי ממעשה דמגבאי דעירובין [ס"ד ע"ב] דמייתי בירושלמי לעיל [פ"א ה"ט], ומיירי אפי' בגוי שאינו מכירו, דאילו מכירו אפי' ר' יהודה שרי מפני שהוא כמוכרו לו כדתניא בתוספתא [פ"ג ה"ה] כדפרישית לעיל. וי"ל דהתם אפי' לא יתנו לו כלום לא ימות, אבל כשקרוב למות ועוסק בפיקוח נפשו אז הוא כמגדל בן לע"ז, ולכך לא מעלין.
<h2>דף כו:</h2>
אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומדין ואת אמרת מורידין. ותימה לי הא גבי מסור איכא מ"ד בפ' הגוזל בתרא (קי"ט ע"א) דאסור לאבד ממונו ביד, ולית ליה ק"ו דגופו מותר ממונו לא כל שכן, משום דלמא נפיק מיניה זרע מעליא וכתיב [איוב כ"ז] יכין רשע וילבש צדיק, והכא נמי אע"ג דמורידין אתי שפיר דממונו צריך להחזיר משום דנפיק מיניה זרע מעליא. ואו"ר דשפיר פריך דמקרא [ד]מפקי' השבת ממונו נפיק מיניה נמי אבידת גופו, דמקרא דהשבת אבידה נפיק כדדריש בפרק מרובה (פ"א ע"ב) וכן בפרק בן סורר (ע"ג ע"א) (אבידה) [השבת גופו] מניין ת"ל והשבותו לו, והלכך ודאי כיון דאבידת ממונו מתרביא מקרא ה"ה אבידת גופו וכל שכן דאין מורידין, אבל מסור גרע מיניה ובכל מקום חשיב ליה בהדי מין, ואפי' מאן דאית ליה ממון מסור אסור לאבדו ביד מודה הוא דאין חייבין בהשבת אבידתו, מ"ר. ונר' לי להביא ראיה דאפי' להעלותו מן הבור יש לנו, מהא דאמר בפ' השולח (מ"ז ע"א) גבי ההוא דמזבין נפשי' ללודאי, שאם לא היה אוכל נבלות כי אם לתיאבון היו חייבין לפדותו, וכי הוי להכעיס דשביק היתירא ואכיל איסורא קאמר ולא שבקי ליה דאיפרוקינך, ש"מ דלתיאבון מצוה לפדותו, מ"ר.
סמי מכאן משומד. ותימה לי דבכמה דוכתי קתני משומד בהדיא כגון בפ"ק דר"ה (י"ז ע"א) אבל המינין והמסורין והמשומדין והאפיקורסין יורדין לגיהנום ונידונים לדורי דורות וכו', וכן בפ' השולח (גיטין מ"ה ע"ב) ספר תורה שכתבו מין ומסור ומשומד וכו', היאך יתרץ ר' יוחנן משומד אוכל נבילות לתיאבון הא לאו סברא היא להחמיר כמו מין, ואי להכעיס מין הוא, ואכתי א"כ בעלמא כי האי גוונא שמזכיר מין ומשומד יחד. ואו"ר דשמא ר' יוחנן יאמר בכולהו סמי מכאן משומד. ועוד נראה לי דשמא בהנך שהבאתי יכול ר' יוחנן לתרץ משומד דהיינו אוכל נבלות להכעיס, ואע"פ (דתנא) [דהכא] מסיק דקסבר ר' יוחנן דהוי מין והוי בכלל מין, ונראה דהיינו דווקא לענין מורידין דלענין הכי פשיטא ליה דהוי בכלל מין, אבל יש מינין בתלמוד שהם אדוקין בע"ז הרבה כמו שאפרש בסמוך, ובהדייהו שייך למיתני משומד ובאוכל נבלות להכעיס או משומד לע"ז, וצ"ע. אבל תימה מאי קאמר בסמוך דקסבר משומד להכעיס מין הוי, והלא יש מין שאדוק בע"ז וחלוק ממין סתם לענין דברים הרבה כמו לענין שחיטה מין לע"ז כמו שאפרש, ובאותו מין שייך למיקרי האי משומד להכעיס משומד, והלכך נראה דכל היכא דתני מין ומשומד לית ליה למיקרי משומד להכעיס משומד, כיון שגם הוא ראוי לקרותו (משומד) [מין]. וגם תימה בההיא דר"ה אי מיירי במשומד להכעיס, או מסמית מיניה משומד משום דהוי בכלל מין, אם הוא חמור כל כך שנידון לדורי דורות בגיהנום כיון ששמר כל שאר מצוות, וכמדומה היה לומר דבמשומד לע"ז איירי התם ומין זהו שאדוק בע"ז או שאינו מאמין בדברי חכמים. קסבר אוכל נבלות להכעיס מין הוא. וסבירא ליה כאביי [סנהדרין כ"ז ע"א] [ד]פסיל ליה לעדות וכוותיה הלכתא, דלרבא דאמר כשר לעדות דרשע דחמס בעינן, אין סברא שיחמיר בו כל כך כאן שיקרא מין, או שנאמר מורידין, דהא כי לא קרי ליה נמי הכא מין סבירא ליה מ"מ דמורידין מדפריך ולישני ליה במשומד להכעיס, מ"ר. ואו"ר דכי פשיטא לן דמורידין במשומד להכעיס, בין אי הוי בכלל מין כדמסיק בין אי לא הוי בכלל מין כמו שהיה סובר המקשה דפריך ולישני ליה וכו', וצ"ע לענין מה יש לחוש בו חומרא דמין למאי דמשני קסבר מין הוי, דלענין מורידין לא נפקא מינה מידי, ולענין שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי דבפ"ק דחולין (י"ג ע"א) אין מין באומות, וקאמר לענין מאי אילימא לענין שחיטת מין לע"ז, דמין ישראל הוי לע"ז דגוים מיבעיא, אלא לענין מורידין השתא דישראל מורידין דגוים מיבעיא, משמע דמין דהורדה לבור דהכא ושחיטת מין לע"ז חדא גוונא הוו. ואו"ר דלעולם תרי גוונא נינהו ואע"ג דמייתי להו כי הדדי. ועוד תימה לי כיון דבמשומד אוכל נבלות להכעיס אמרינן הכא מורידין, מה ק"ו עושה שם דישראל מורידין דגוים מיבעיא, הא וודאי ישראל חמור יותר דאפי' במשומד אוכל נבלות להכעיס אמרינן מורידין ואפי' מאן דלא חשיב ליה מין. וי"ל דמ"מ עושה מזה ק"ו כיון דמין דישראל מורידין ואפי' אינו מין כגון אוכל נבלות להכעיס למאן דלא חשיב ליה מין כל שכן שסברא הוא שבמיני אומות שאדוקי' בע"ז ומרשיעים לעשות יותר מסתם גוים דמורידין.
וחד אמר להכעיס נמי משומד. וא"ת דבהוריות בפרק בתרא (י"א ע"א) מפרש תלמודא שהברייתא דהתם סוברת מין הוא, דקתני התם אכל חלב הרי זה משומד ואיזהו משומד אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, ובעי התם הרי זה משומד ואיזהו משומד מאי קאמר, ה"ק אכל חלב לתיאבון הרי זה משומד, להכעיס הרי זה מין, ואיזהו משומד דבסתמיה הוי מין אוכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים, אלמא דסברא ברייתא דהתם דלהכעיס הוי מין, ולא קשה מידי דתלמודא הוא דפריש התם הכי למ"ד דלהכעיס הוי מין, אבל למ"ד דלהכעיס נמי הוי משומד יש לפרש כך, אכל חלב לתיאבון הרי זה משומד, פי' הואיל ותאב וטוב לאכול וחייבין להשיב אבידתו, להכעיס הרי זה כמין ולענין שלא להשיב אבידתו ולענין כדקאמר הכא, ואיזהו משומד דחשיב כמין אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים שמאוסין לאכול וחשיב כמין לענין מורידין ולענין אבידתו כדקאמר הכא, נראה לי. והני נבילות וטריפות דהתם מיירי כגון (שנתעכלה) [שנתנבלה] ומתה מעצמה, וכן טריפה כענין זה כגון שמאוסין לאכול דומיא דשקצים ורמשים, דאילו נבילה שנתנבלה בשחיטה וכן בשר נחירה זהו כמו חלב כדאמר אוכל נבילות לתיאבון, דכל היכא דלא חזינן דשביק היתירא ואכיל איסורא הוי סתמיה משומד לתיאבון כדאמר בגיטין בפ' השולח (מ"ז ע"א) גבי ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי.
אלא איזהו מין זה העובד ע"ז. וא"ת והאמרי' בפ"ק דחולין (י"ג ע"ב) שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי וכו', ואלו ישראל משומד לע"ז אין סתם שחיטתו לע"ז דהא לרב ענן אמרינן בפ"ק דחולין [ד' ע"ב] דמותר לאכול משחיטתו, ואע"ג דאיתותב רב ענן, לענין איסור אכילה דאיתותב, אבל לענין שחיטתו סתמא לע"ז לא אמרינן. ועוד קשה לר' דהא משמע בהרבה מקומות דישראל שעבד ע"ז ושחט מותר לאכול משחיטתו אליבא דהלכתא כל זמן שלא הוחזק לעבוד ע"ז ברגילות אבל בפעם אחת אין שחיטתו נפסלת אפי' מאכילה, דהכי משמע (בפ"ק) [בפ"ב] דחולין [מ"א ע"א] שנים אוחזין בסכין ושוחטין דמוקי לה התם בישראל משומד, ואפי' הכי אין שחיטתו נפסלת אלא משום דשחט [ל]אחד מכל אילו. ועוד נראה לי להביא ראיה מרישא [ל"ט ע"ב] השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' שחיטתו פסולה, משמע הא עבד ע"ז פעם אחרת ושחט סתם שחיטתו כשירה, דהא פסולה מפר"ש התם איסור אכילה כדדייק התם פסולה אין זבחי מתים לא, ולא משמע דנקט זבחי מתים משום טומאה לחוד, וא"כ אם שחט סתם כשירה באכילה אעפ"י שעבד ע"ז קודם לכן. ועוד מביא ראיה מההיא דאותו ואת בנו [פ"א ע"ב], דשוחט ראשון לע"ז ושני לשולחנו, והכל פי' בפ"ק דזבחים. ונראה לר' דתלת גוונא איכא דעובד ע"ז פעם אחת או שתים שחיטתו כשירה כגון ישראל משומד שעבד כבר ע"ז ועכשיו שחט לשם אחד מכל אילו דאי לאו דהך בהמה גופה שחט לשם אחד מכל אילו משמע שהיתה שחיטתו כשירה אפי' בכיוצא בו כי האיש שעבד כבר פעם אחת ושנייה לע"ז, אבל שנה ושילש שהורגל בעבודת ע"ז בגילוי פנים הוי שחיטתו אסורה באכילה כדאיתותב רב ענן בפ"ק דחולין, והיכא דהוי אדוק בע"ז טובא כעין מומר לע"ז התם דווקא אמרינן שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי וכו', דע"כ רב ענן הוה מוקי לה הכי דהא לא מותבינן ליה מינה, והלכך משמע דגם אנו לפי האמת דאיתותב רב ענן נעמידנה כן, דאע"ג [דאיתותב] רב ענן היינו לאסור שחיטתו באכילה, אבל באיסור הנאה לא פלגינן על רב ענן, מ"ר. ועוד פירשתי יותר באורך בפ"ק דזבחים [י' ע"א] גבי פלוגתא דר"י ור"ל דהשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז דמייתי גם לקמן בפירקין [ל"ד ע"ב] גבי גבינה בית אוניקי.
התם דקבעי למיטעם טעמא דאיסורא. וא"ת השתא משמע דלא חשיב ליה מין על ידי אכילת פרעוש, והא בפ' בתרא דהוריות [י"א ע"א] מפרש תלמודא בברייתא שהבאתי ואיזהו משומד להכעיס דבסתמא הוי מין אכל נבילות שקצים ורמשים אלמא בסתמא חשיב ליה מין כשקצים ורמשים ולא אמרינן דבעי למיטעם טעמא דאיסורא, וי"ל דהכא מיירי כגון שהוא אומר בפירוש שהוא טעם לטעום טעמא דאיסורא, ותלמודא פריך נמי התם פירכא דהכא, ויש ספרים דגרסי בשינויא התם דאמר בעינא למיטעם טעמא דאיסורא, אבל משם ואילך אחר שטעם כבר תלינן ליה בסתמא להכעיס, ודוקא נקט הכא פרעוש אחד או יתוש אחד שעדיין לא הכיר הטעם, אבל בברייתא דהוריות קתני שקצים ורמשים דמשמע שאוכל הרבה מהם בזה אחר זה.
אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת לא נצרכה שאם היתה מעלה בבור מגררה אמר כי היכי דלא תיחות חיה עילויה. תימה לי דהא רב יוסף בעי למימר דהא דתניא הגוים והרועים לא מעלין וכו' אסוקי בשכר שרי משום איבה עד דסתר ליה אביי מסברא, והכא קאמר רב ששת שאפי' יש מעלה בבור שיסירו אותה, ועוד תימה לי מה טעם הוא נותן דלא תיחות חיה עילויה משמע שלהנצל מאיבה הוא אומר טעם זה, והא מורידין קאמר ובמורידין איכא איבה ודאי. ואו"ר דה"ק מורידין כשידנו תקיפה (שיש לשמור עצמו מאיבה אין מעלין ומגררין המעלה) דליכא הכא למיחש לאיבה כלל, אבל לא מעלין כשאין ידינו תקיפה שיש לשמור עצמו מאיבה אין מעלין, ומגררין המעלה דליכא הכא איבה כשיאמר דעבד הכי דלא תיחות חיה עילויה. ואע"ג דלא מעלין השתא מיירי היכא דאין ידינו תקיפה דיש לחוש לאיבה, מ"מ פריך אחותי מחתינן אסוקי מסקינן, דהא פשיטא כיון דמורידין כשידינו תקיפה, דאפי' אין ידינו תקיפה לא הוה שרי להעלות משום איבה, דמצי שפיר לאישתמוטי שאין לו פנאי להעלותו.
לאפוקי לשם מורנא דלא. פי' תולעת להסירו, ופירש"י דהא אסור לרפאותן בחנם כדאמר לא מעלין ולא מורידין. וקש' לי על מה שפי' דאסור לרפאותן חנם, דהא אפי' בשכר יש לאסור (הכא) [היכא] דליכא איבה כגון דשאין ידוע שהוא יודע אותה רפואה ורגיל בה דהכי אמרן לעיל אסוקי בשכר אסור היכא דליכא איבה. ויש לפרש דודאי היכא (דאיכא) [דליכא] איבה אם בא לסלק את עצמו מן הרפואה אסור לרפאותן אפי' בשכר. ותימה לי דהא אמר בגיטין רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא גוי לדבר אחר ואיתסי בפ' מי שאחזו (ע' ע"א), והתם משמע שלא היה יודע שהיה בקי באותה רפואה, שהרי לא ניסה אותה עדיין לשום ישראל מדנקט תלמודא דעבדה לההוא גוי. ועוד תימה דהוה לן למיסר מפני שהוא כמגדל בן לע"ז כדאמר לעיל גבי מילדת ומניקה, ומיהו אוניקי בשכר שרי לעיל משום איבה, אבל הכא קשיא דליכא איבה כדפרי'. ואו"ר דשמא להתחכם ברפואות מותר לעשות להכיר החלאים והרפואות.
<h2>דף כז.</h2>
התם ברופא מומחה. שאעפ"י שאינו מומחה במילה לא מרע נפשי' [בכל דבר] שיתעסק בו, ועוד הוה מצי' למימר דמומחה הוא במילה כמו שהורגל בה לגוים לשם מורנא, אבל אין צריך דבאפילו במילה דלא שייכא לשאר רפואות לא מרע נפשיה, כיון שעוסק בה ואומר שיסמכו עליו, ועוד דשייכא שפיר לשאר רפואות שפעמים שיצטרך לה או לכיוצא בה לשם מורנא.
וכי היכן מצינו מילה לשמה. והקשה ר' דמוכח השתא דר' יהודה בעי לשמה ולכך פוסל מילת כותי ואפי' [הכי] מכשיר מילת ארמאי, כדמסיק הכא לעולם כדאפכינן מעיקרא דר' יהודה סבר ארמאי ולא כותי, ומאי שנא מגט דפסלינן נכרי לכתוב גט בפ"ב דגיטין (כ"ג ע"א) אפי' ישראל עומד על גביו משום דאדעתא דנפשיה קעביד ולא הוי לשמה. ותירץ ר' דלא דמי דסתם מילה היא לשמה כל זמן שאינו עושה בוודאי לשם הר גריזים, הילכך מילת גוי הוה ליה סתמא שאינו מתכוין לא לשמה ולא שלא לשמה וסתמא כשר, אבל גט לאו לשמו קאי דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, ונכרי דעביד אדעתא דנפשיה הוה ליה סתמא וסתמא פסול. ומביא ר' ראיה דבפ"ק דזבחים (ב' ע"ב) משני בהדיא כי האי גוונא דרמא רבא מילי מעלייתא, ופריך מדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו וכו', אבל סתמא כשירין לגמרי, ותנן כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול, והתם מוכח מנא ליה, ומשני סתם אשה לאו לגירושין קיימא וסתמא לאו לשמן קאי, אבל סתם זבח לשמו קאי ולהכי הוי סתמא כשר, מ"ר.
וכי האי גוונא נראה לי שיש להקשות ולתרץ בציצית, דאמר בפ' התכלת (מ"ב ע"ב) לחד לישנא דהתם דרב מכשיר עשיית הציצית בגוי דדריש [במדבר ט"ו] ועשו להם ציצית יעשו להם אחרים, וקשה לי דפליגי התם רב ושמואל בתר הכי דרב לא בעי טויה לשמה ושמואל בעי טויה לשמה, וקאמר התם כתנאי דפליגי בעיבוד אי בעי עיבוד לשמה אי לא, דרב כרבנן דלא בעו עיבוד לשמה ושמואל כרשב"ג, והיכי הוו כתנאי אפי' רב [ד]לא בעי טויה לשמה יכול להצריך עיבוד לשמה בתפילין, ושאני ציצית דלא בעי לשמה כלל, דהא כשירה בגוי כל עיקר כדדרשינן יעשו להם אחרים, וכיון דכשירים בגוי לא בעי לשמה דהא נכרי אדעתא דנפשיה קעביד כדאמר בגיטין (כ"ג ע"א). וי"ל דהכא נמי כפי' ר' דסתם עשיית ציצית בטלית לשמו קאי והלכך כשר בנכרי, ולפי זה חומרא בטויה יותר לשמן מהטלת ציצית בבגד, אע"ג דתרווייהו בעי לשמה, דטויה פסולה בגוי דהא בטויה לא מוכחא מילתא שהיא לשם ציצית, ולא שייך בה למימר דסתמא לשמא קיימא כמו בהטלת ציצית בבגד, וכולי עלמא מודו בין לרב ושמואל דעיקר עשיית ציצית בעי לשמה. ותימה לי למה הוצרך רב לדרוש יעשו להם אחרים כיון דעשיית גוי הוי שפיר לשמה, ודומה דאינו (דומה) [דורש] ייתור הפסוק אלא משמע ליה קרא דאחרים יעשו להם ואתא לאפוקי שלא תדרוש בני ישראל יעשו ולא גוים כדלעיל התם וה"פ מנין לציצית בגוי שהיא כשירה אע"ג דכתיב בני ישראל שנאמר ועשו להם וכו', נראה לי.
והא דתניא בפר' השולח בגיטין (מ"ה ע"ב) גמרא אין לוקחין תפילין ספר תורה ומזוזות שכתבו מין ומסור וגוי ועבד ואשה וכותי וקטן וישראל משומד פסולין שנא' [דברים י"א] וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, ולא תיקשי למה לי קרא גבי גוי תיפוק לי' דבעי בפירוש לשמה כדאמר בהנזיקין (נ"ד ע"ב) אזכרות שבו לא כתבתים לשמן, ולא [אמר] כתבתים שלא לשמן אלמא סתמא לאו לשמה קאי, (דא"כ) [וא"כ] פסול בגוי, דהא לאו קושיא היא כלל, דהא על כרחיך הכי נמי תני כותי שעושה ודאי לשם הר גריזים, א"כ נקט קרא דוקשרתם משום אחריני ולא משום כותי, והכי נמי י"ל בגוי, ואין נראה לומר דהתם מיירי בקודם שחזרו לעבוד ע"ז, ומ"מ אינו בקשירה משום דקסבר ההוא תנא כותים גירי אריות הן, וזה אין נראה. ועוד דהא קתני מין והתם מיירי בזמן שכותב לשם ע"ז כדאמר התם כתבו מין ישרף, אלא ודאי משום אחריני מייתי קרא דוקשרתם כדפרי'. אי נמי יש לפרש דההוא תנא סבר דלא בעינן כתיבה לשמה, ואין זה תימה דהא ארשב"ג פריך התם עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי, בתמיה, מכלל דאי לאו דבעי עיבוד לשמה היה יכול להיות דלא בעי כתיבה לשמה, והאי תנא מצי סבר הכי. ועוד היה נראה לי שיכול להיות דספר תורה סתמו לשמו קאי דסברא הוא, ולא כתבתים לשמן זהו שכתבם שלא לשמן, והכי נמי הוי כל הגט שנכתב שלא לשם אשה (גיטין כ"ד ע"א) כאילו היה שונה שלא נכתב לשם אשה, והכי נמי יש לפרשו כאן לא כתבתים לשמן כמו כתבתים שלא לשמן, וסברא הוא דספר תורה סתמא לשמו קאי. אבל נראה לר' דסתמא לאו לשמו קאי מדפסיל כתיבת גוי, דאי סתמא לשמן קאי מאי שנא ממילה, ולפי זה יש לומר דבעי דיבור בפיו שכותב לשמו, וצ"ע אם צריך לומר בפירוש בכתיבת ספר תורה ותפילין ומזוזות שעושה לשמן, דהא בשלא לשמן דזבחים מפרש ר' דבעי דיבור לשנותו מלשמו כדפרי' בהניזקין, וכן פירש"י בריש מנחות, וא"כ יצטרך דיבור בכתיבת ספר תורה כשכותב לשמו כיון דסתמא לאו לשמו קאי, מיהו אין זה תימה כל כך שבתחילה יוכל לומר שהוא עושה הכל לשמו, מ"ר.
דברה תורה בלשון בני אדם. או"ר דאפי' למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם פעמים דדרשינן להו כגון השב תשיב וכל הנהו דסוף פ' אלו מציאות (ל"א ע"א) דדרשינן התם לכולי עלמא, ועשר תעשר דדריש ר' שמעון בר"ה (ח' ע"א) וטובא איכא. ועוד מביא ראיה מדאמר במס' מכות (י"ב ע"א) מסתברא (לא אמר) כמ"ד דברה תורה [בלשון בני אדם] שלא יהא סופו חמור מתחילתו מה תחילתו במזיד נהרג בשוגג גולה וכו', ולא מסתבר שבא אביי להוכיח משם דבשום מקום לא אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם כי אם בההוא מילתא דהתם לבדה, מ"ר. ועוד הארכתי כאן בליקוטין בדברה תורה בלשון בני אדם.
והתנן קונם שאיני נהנה לערלים. משנה היא בפ"ד נדרים (ל"א ע"ב), ובכתובות פירשנו אי גריס שאני או שאיני ביו"ד, ופירשנו דגרסי' שאני וכן גורס רבי' יעקב. ואין לתמוה היכי פריך הכא מברייתא (לקרא) [למ"ד] (ד)המול ימול, והאמרינן בכמה דוכתי בנדרים [ל' ע"ב] הלך אחר לשון בני אדם, וכן בריש פסחים (ב' ע"א) גבי הנודר מן האור (מותר) [אסור] באורן של כוכבים כי הכא דשמעתין מקרא דכוכבי אור דאור כוכבים נמי אור הוא לענין נודר מן האור, וטובא איכא, דהא לאו מילתא היא דהך דנדרים נמי אקרא קסמיך דקתני סיפא שאין הערלה קרויה אלא על שם הגוים שנאמר [ירמיה ט'] כי כל הגוים ערלים וגו'. אבל בההיא גופא יש לתמוה היכי פשיט נדרים מקרא והאמרינן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וי"ל הני מילי כשאנו יודעים שהוא חלוק מלשון הפסוק, אבל דלא חזינן שהוא חלוק ילפינן נדרים מקרא, שהרבה דברים יש שאינן מבוררין לנו בהם לשון בני אדם אלא מקרא ילפינן משמעות הלשון, מ"ר.
אלא איכא בינייהו אשה וכו'. תימה לי דהא באותו ענין שהתחיל לומר איכא בינייהו הוה מצי למימר ולימא איכא בינייהו משומד לערלות, ולימא איפכא ממה שהיה אומר במתו אחיו מחמת מילה, דלמ"ד המול ימול איכא דמיקרי מהול במתני' דנדרים (ל"א ע"א) ולמ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא שאינו שומרו, והכי נמי מצי למימר איכא בינייהו ישראל משומד למאן דמכשיר מילה שלא לשמה לכל הפחות דאפי' יעשה לשם ע"ז אין לחוש. ואו"ר דמשומד לערילות וישראל משומד לא מימעטי מואתה את בריתי תשמור, דבר שמירת ברית הוא אלא שאינו רוצה. וקשה לי דהא ממעטינן מין ומסור וישראל משומד בפ' השולח בגיטין [מ"ה ע"ב] מכתיבת ספר תורה משום דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, ולא אמרינן בר קשירה הוא אלא שאינו רוצה, ולפי' ר' צריך לחלק ביניהם ולומר דהתם קרי אינו בקשירה אותו שאינו קושר תפילין שאינו מקיים וקשרתם. ולי נראה דבישראל משומד או במשומד לערלות הוו מודו כולהו דמימעיט מואתה את בריתי תשמור מאחר דבר שמירת ברית הוא ומחוייב בדבר ואינו חפץ כמו כל שאינו בקשירה, אבל בגוי פליגי משום דאינו מחוייב לשומרו.
למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא. מכאן היה נראה לי דאשה אינה בת מילה, דאע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ור' יוחנן מכשיר לה הכא, הרי הברייתא דר' יהודא הנשיא דדריש בהדיא ואתה את בריתי תשמור (ד)מסייעא ליה, דכל היכא דאמרינן תניא כוותיה פסקינן כוותיה, כיון דליכא סייעתא לאידך. ובהלכות גדולות פירש דכשירה למילה, וצ"ע מנ' להו. וקשיא לי דאמר בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) שאין האשה חייבת למול את בנה דכתיב [בראשית כ"א] אותו ולא אותה, ולמה לי קרא למאן דפסיל הכא למילה אשה תיפוק ליה דאינה יכולה למולו, ואי הוה מפרש סייעתא היא דרשה דהתם למאן דמכשיר אשה למילה הוה ניחא טפי לפסוק כמותו מדמפרש תלמודא הך דרשא התם סתמא. ומיהו י"ל דאפילו לדידך אתי שפיר דאיצטריך אותו ולא אותה דה"א שחייבת לו לבקש מוהל, ואע"ג דקאמר בקידושין [שם] והיכא דלא מהליה אבוה, דבי דינא מיחייבי למימהליה, דמשמע דכי לא מהיל ליה איהו גופיה אין הדבר מוטל עוד כי אם על הבית דין, וא"כ משמע דאשה נמי כיון דלא מציא למימהליה שאין הדבר מוטל עליה בלאו קרא דאותו. הא לאו ראיה הוא, דהיכא דלא מהליה אבוה רוצה לומר שלא נמהל על ידי אביו שלא מלו הוא וגם לא ביקש מי שימול אותו, דאפי' אינו מל אותו מחוייב הוא לבקש מוהל כדאמר בפ"ק דפסחים (ז' ע"ב) לא סגי דלא איהו מהיל, ומזה החיוב הוא ממעט אשה. וא"ת ובלאו אותו ולא אותה ידעינן מסברא דכל היכא דקרינן ביה שהוא חייב למולו קרינן ביה נמי שחייב לבקש לו מוהל כדדרשינן התם גבי תפדה תפדה, דלא דרשינן הכא כי האי גוונא, נראה לי.
<h2>דף כז:</h2>
לחיי שעה לא חיישינן. תימה לי דאמר בפ' בתרא דיומא (פ"ה ע"א) דמחללין שבת משום חיי שעה דמהו דתימה לחיי שעה לא חיישינן קמ"ל. ור' מפרש דלא קשה מידי, דודאי חיי שעה חשובה לחלל שבת בעבור חיי שעה, אבל אם ידוע שלא יחיה כי אם חיי שעה אם לא יתרפא מהן טוב להכניסו בספק של אותה חיי שעה, משום דשמא יתרפא לגמרי ברפואה זו, ובין הכא ובין ביומא התירו חכמים כדי לחוס על חייו.
לא ישא אדם ויתן עם המינין. או"ר דמיירי במשא ומתן של דברים, שלא להאריך דברים עמהן שלא ימשיכוהו. ואין מתרפאין מהן. ותימה לר' דהא ר' אבהו קיבל רפואה מיעקב מינאה לקמן בשמעתין [כ"ח ע"א], ואמאי לא אסרינן משום דשאני מינות דמשכא. פירש ר' דלא אסרינן להתרפאות מהן אלא כענין שדומה שהע"ז גורמת הרפואה, והכי אמרינן בהדיא בירושלמי פרק ח' שרצים [ה"ד] [ו]הכא [בפרקין, ה"ב] מעשה בר' אלעזר בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו משמו של ישו בן פנדירא ולא הניחו ר' ישמעאל. והא דאמר נמי בפרק כל שעה (כ"ה ע"א) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, ונראה לר' כמו כן דהיינו כשאומרים שהעצי ע"ז גורמין, וגם פעמים שהוא מנהג יש להם רשות להטעותם אפי' הוא שקר מ"מ כיון שהגוי אומר לו דעצי ע"ז גורמין אסור. והכי קאמר בירושלמי דהכא ודפרק ח' שרצים בכל מתרפאין חוץ מע"ז וכו' עד כגון שאמר לו הבא לי עלין מע"ז והביא, אבל אמר לו הבא לי עלין סתם (והביא) [מביא] לו עלין של ע"ז. וכמו כן או"ר דאם צריך להתחמם ומסוכן בינינה, שיכול להתחמם בעצי אשירה אם אין לו עצים אחרים, שידוע שכך מועילים שאר עצים. והא דקאמר התם בירושלמי ר' יונה הוה ליה צמר מורין ואייתו ליה מן זכרות' דרורי ושתה, אייתון לר' אחא ולא שתה, א"ר מנא אילו הוה ר' יונה מן הן הוון לא הוה מישתי, א"ר הונא מתני' אמרת כן שאין מתרפאין מגילוי עריות וכו', מיירי כגון שהרופאין אומרין דוקא אותו הדבר היה מועיל, מ"ר. ואי לאו פי' ר' (דפריך כל) [דפרישית] (ד)הוה מציא לשנויי דמעשה דר' אבהו דלקמן היה בצינעא, וסבר ר' אבהו כר' ישמעאל דאיהו הוה שרי שפיר לבן דמא אי לאו דפרהסיא הוה כדאמר בסמוך, אבל אין צריך דניחא לי לפי' ר' בלאו הכי כדפרישית, וגם אם היתה מתורצת קושיא דר' אבהו כדפרישית, מ"מ צריכין אנו לפרש כדמשמע בירושלמי גם מתוך התלמוד שלנו דפסחים, דאם לא כן למה יהא אסור להתרפאות מעצי אשירה במקום שיש סכנה, במה הוא נראה בכך כמודה לע"ז, אלא ודאי הכי כדפרישית.
חויא דרבנן טרקיה ולית ליה אסותא. פירש"י שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ותימה איהו נמי לא הוה אסותא, ויכול לפרש דעונש חיוב מיתה חמיר טפי. ור' מפרש דחויא דרבנן לית ליה אסותא כלל, שאפי' אם רפואה קרובה לבוא ומזדמנת לו לא תצליח, כי ההיא דפ"ח שרצים [שבת ק"י ע"א] ההוא בר קשא דפומבדיתא דטרקיא חיויא הוה תליסר חמרי חיורתי בפומבדיתא קרעינהו לכולהו ואישתכחו טריפה הוה חדא בחד גיסא דפומבדיתא עד דאזלי ומייתי לה אכלה אריה, אמר להו אביי חיויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא וכו', מ"ר. ובפירושים ראיתי מוגה איהו נמי חיויא טרקיה, כלומר מה יפסיד אדם אם ישכנו נחש בפריצת הגדר, איהו נמי חיויא טרקי' והיה מתרפא אם היה מניחו ר' ישמעאל, וגם כשישכנו נחש פעם אחרת יתרפא, ומשני חיויא דרבנן דלית ליה אסותא, אדם הפורץ גדרן של חכמים כשנשכו נחש אין לו רפואה, וטוב היה שלא יתרפא עכשיו באיסור פריצת גדר משאם היה מתרפא ויחזור וילקה בנשיכת נחש שאין לו רפואה, כי טוב שימות בלא עבירה משימות בעבירה כיון שלא ירויח ברפואה אלא חיי שעה, אבל אם היה יכול להתרפאות מחיויא דרבנן, לא היה אומר אשריו על מה שמת בחסידותו, כיון שהיה יכול להחיות חיים שלמים רק שהיה לוקה בנשיכת חיויא דרבנן, והיה אחר כך מתרפא, וגם נפטר מן העבירה בעונש נשיכת חיויא דרבנן, ומ"מ יש לפרש כדפרישית דאין לו רפואה אפי' כשמזומנת לו לא תוכל לבוא. ובירושלמי דפירקין [ה"ב] ובפ"ח שרצים [ה"ד] פריך ולא נחש נשכו אלא ישכנו לעתיד לבא.
ור' ישמעאל הני מילי בצינעה אבל בפרהסיא לא. וא"ת מאי איריא מילתא דע"ז דאסורא כדאמר [פסחים כ"ה ע"א] בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה שהבאתי בסמוך, והלא בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור כדאמר בסוף בן סורר (ע"ד ע"א), וא"כ בשאר איסורין נמי אין מתרפאין בפרהסיא, וי"ל דלרבנן דר' ישמעאל דנמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד [סנהדרין שם] כל מצות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור אפי' בצינעה, לדידהו ודאי יש חילוק בין ע"ז לשאר מצות, ובשאר מצות גופייהו יש חילוק לדידהו בין צינעה לפרהסיא, אבל לר' ישמעאל דאמר דאפי' בע"ז יעבור ואל יהרג בצינעה, לדידיה אין חילוק בין ע"ז לשאר מצות כלל. ובן דמא היה סובר בזה כר' ישמעאל, דאילו לרבנן אפי' בצינעה יהרג ואל יעבור במלתא דע"ז ולא היה טועה להתיר, או היה סובר דלאו כע"ז ממש הוי אלא שדומה מודה בע"ז, והיה סבור שלא להחמיר בו כל כך. דתניא היה ר' ישמעאל אומר וכו'. לקמן משמע בפרק ר"י [נ"ד ע"א] דרבא סבר כוותיה גבי בימוסאות, דקאמר אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו', לא קשיא הא בצינעה והא בפרהסיא, ותימה דבפ"ב דכתובות (י"ט ע"א) אמר רבא גופיה מי איכא מידי דאילו אתו עדים קמן אמרינן להו חתמי שקר ואל תהרגו דהא אין לך דבר [שעומד] בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, ובמאי מיירי התם אי בצינעה אפי' (כר"י) [בע"ז] נמי ואי בפרהסיא אפי שאר מצות נמי לא, אלא ודאי כרבנן דנמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד סבירא ליה. ואין צריך להגיה רבה, אלא י"ל דלקמן איירי אליבא דר' ישמעאל ואיהו סבר כרבנן ההילכתא, אבל [אין] להביא ראיה מההוא דאתא לקמי' דרבא [פסחים כ"ה ע"ב] [ואמר ליה] אמר לי מרי דוראי קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך, א"ל ליקטלך ולא תקטול דמאי חזית דדמך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי, משמע דדוקא הוצרך רבא לומר אותו הטעם כדקאמר התם שפיכות דמים סברא הוא, הא לאו הכי היה אסור, דבהא איכא למימר דהיינו בצינעה דאפי' בצינעה יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים מהאי סברא דרבא וחמיר מע"ז אפי' לר' ישמעאל. ובשאלתות דרב אחאי אומר ר' שפוסק כרבנן דר' ישמעאל, ועל שפיכות דמים מפרש בירושלמי הכא [ה"ב] לא סוף דבר שאמר לו הרוג את פל' אלא אפי' אמר לו חמוס את פלוני.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן. פירש"י ופליגא אדרב יהודא דאמר אפי' ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו. ויש תימה שהתלמוד הקשה לעיל מרב יהודה ולאיכא דאמרי והיינו דרב יהודה ולא הזכיר כלל דר' יוחנן משמע דלא פליגי. ונראה לר"ת דלא פליגי ור' יוחנן מיירי הכא בחולה דבדבר (שאין) [שיש] בו סכנה אין מתרפאין דאתי לאישתמוטי אי מייתי שיאמר אני לא גרמתי לו, אין בו סכנה מתרפאין מהן, דלא מרע נפשי' ואע"ג דאינו מומחה שאם ימות ידעי שעל ידו הוא, אבל באדם בריא שחושש בגופו בדבר מועט כגון ריבדא דכוסילתא וכיוצא בהא קאמר רב יהודא דלא מיתסינן מינייהו דלא מירתת, שאפי' יזיק אינו ירא כלום דלא מרע נפשי' בהכי שידעו שבמתכוין הזיקו ולא מחמת שאינו בקי, ויאמרו דמיסניא הוה סני ליה ולא יחושו לומר שאינו בקי. וא"ת א"כ מאי פריך לעיל מדרב יהודה אי הוה מפרש מתני' ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה וריפוי ממון דבר שאין בו סכנה, לוקמה בחולה וכדרב יוחנן, דהא רב יהודא נמי לא פליג עליה, וי"ל דהוה מיסתבר ליה לאוקומי היתירא דמתני' בכל אדם בין בבריא בין בחולה, ואע"ג דכי מפרק ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו, לא מיירי אין מתרפאין מהן בכל ענין, דהא בחולה שאין בו סכנה מותר, מ"מ מיירי בכל אדם בין בבריא ובין בחולה, ועוד דאי איסורא דמתני' לא הוה בכל ענין בזה לא חש התנא אי אתי למיטעי למיסר בכל ענין, אבל ההיתר דמרפאהו רפואת ממון אין לו לשנויי סתמא אי לא מיירי בכל ענין, ועוד דלישנא דמרפאהו רפואת ממון לא משמע דבר שאין בו סכנה אפי' בלא קשיא דרב יהודה, הלכך תירצה בענין אחר, מ"ר. וגם נראה לי דניחא ליה לשנויי ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו כדאמר בפ' אין בין המודר (ל"ח ע"ב) דתנן התם ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון, ומפרש לה התם [מ"א ע"ב] הכי ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו. ותימה לי לישני התם ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, הא לא קשיא, דפשיטא ליה לתלמודא דדבר שאין בו סכנה נמי חייב לרפאותו ולהכי לא ממעט אלא רפואת בהמתו. ותימה לי רפואת בהמתו נמי ליחייב לעשות משום השבת אבידה כמו שחייב לרפאותו אפי' מחולי שאין בו סכנה, ואו"ר דהשבת אבידה לא מיקרי אפי' אם לא ירפאנה. וצ"ע איך יוכל אדם ליקח שכר ממה שירפא חבירו, הלא חייב לרפאותו בחנם כדקאמר התם שלכך מרפאהו רפואת נפש גופו דאין זו הנאה מה שמרפאהו בחנם שחייב הוא לרפאותו בחנם. וגם צ"ע במודר הנאה מחבירו כשאין לו מה יאכל, למה צריך ליתן על גבי סלע הלא חייב ליתן לו כשאין לו מה יאכל, ואי משום דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות גבי רפואה נמי, י"ל דרפואת גופו שמרפאו בחנם אינו חשוב הנאה כמו נותן לו מתנה. והשתא דפרישית לפיר"ת דר' יוחנן לא פליג אדשמואל ולפי זה אתי שפיר לכולי עלמא דבחולה שאין בו סכנה מתרפאין מהן אפי' ברופא שאינו מומחה, אבל יש להחמיר יותר מלפרש"י באדם בריא דאפי' ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו לשום אמורא דר' יוחנן לא פליג אדרב יהודה אמר שמואל. ותימה היאך אנו מקיזין מהן דם, ואיתסויי דריבדא דכוסילתא פירש"י אי כייבא ליה ריבדא דכוסילתא שהקיז לי אומן ישראל לא אמינא ליה לגוי לאסויי להעביר הכאב דאסור למסור גופו ביד גוי, והשתא אפי' למיעבר כאב הריבדא אסור לאיתסוי מינייהו כל שכן גוף ההקזה שאסור, וי"ל דאין אנו מקיזין אלא מן המומחה וכדאמר ר' יוחנן [לעיל ע"א] אם היה מומחה לרבים מותר, וכן הרבה רפואות שרגילין עכשיו להתרפאות מהן י"ל דמומחה לרבים הוו, מ"ר.
<h2>דף כח.</h2>
גב היד וגב הרגל הרי זה כמכה של חלל. לא מיירי הכא במכת חרב דבלאו גב היד וגב הרגל נמי כדאמר לקמן בשמעתין אמר שמואל האי פירעתא סכנתא היא ומחללין עליה את השבת, ופרש"י פצע מכת חרב. ומכה של [חלל] זה חלל הגוף כדפירש"י, ובירושלמי [ה"ב] קאמר כל שהוא מן החלל ולפנים. ותימה דקאמר איכא בינייהו גב היד וגב הרגל אכתי איכא בינייהו דברים הרבה שאינו בחלל הגוף שמחללין עליהן את השבת כגון פירעתא מכת חרב דאמר שמואל לקמן בשמעתי' שמחללין עליה את השבת וכגון מכה שצריכה אומד והרבה ענינים יכול להיות סכנה בלא מכה של חלל הגוף, ושמא לאו דוקא נקט גב היד וגב הרגל. ושמא יש עוד לומר שיש מקום שאי אפשר להסיר כל כך יפה הסם הרע כמו בגב היד וגב הרגל שהם חלקים ואין בהם סירטא כדאמר לקמן גבי גילוי [ל' ע"ב] דאיכא דשרי לרחוץ ממים מגולין גב היד וגב הרגל, מיהו אין זה נראה דמשמע דדוקא מכה של חלל הגוף ממעטי' שלא יתרפאו. משפה ולפנים. פירש"י שפתים יינציבש ויכול היה לפרש שפה ממש וככי ממש מפרש"י בעלמא ככי יינציבש, ואין ר' מפרש כן מדאמר בערבי פסחים (קי"ג ע"א) לא תעקר ככי, ובמועד [קטן] (כ"ה ע"ב) נתור ככי ושיני דההוא טייעא, אלא השינים הרחבות קורא ככי, מ"ר.
דרשא דהכא ובירושלמי [ה"ב] ורפ"ח שרצים [ה"ד] קאמר שחנקה עצמה ואית דאמרי' דאתגיירת. למפסק דמא תחלי בחלא. ויש שמניחים השיחלים בחומץ על גבי מכה לעצור הדם, אבל רש"י לא פירש כן, אבל פירש ישקוהו תחלי בחלא. כרפסא בטיליא. פירש"י טיליא יין חזק כמו טיליא חריפא דמצרי זיקי לקמן (ל' ע"א) גבי גילוי, מיהו יש טיליא יין חלש כמו גריעא דכולהו טיליא חיוורא בריש מי שאחזו (ע' ע"א).
<h2>דף כח:</h2>
שב ביני אהלא תללאנא. פירש"י שבע גרעינין אדומין כתולעת הנמצא באהל שמכבסין בו בגדים. ויש לפרש שעל שם זה נקרא אהלא דתולאנא על שם אדמומית. וסימנא רטיבא ליבשתא וכו'. והאי דקאמר לעיל ואי לא, רוצה לומר ואי לא מהני לפי שיש לו חולי אחר, ולא הוי כשאר ואי לא דשמעתין.
שורייני דעינא בליבא תליין. פירש"י מאורי עין תלויין בטרפשי הלב, ולפי מה שמזכיר טרפשי הלב דומה שמתפשטים לגוף הם מחוברים, ורבי' יעקב פי' דלאו ממש תלוי ונדבקים בלב אלא מאור העין תלוי בהבנת הלב, ובספרים כתיב ובאובנתא דליבא תלו, ואינו לשון שער כמו ביניתא אלא אובנתא לשון הבנה, כמו במגילה (כ"ד ע"ב) גבי הרבה צפו במרכבה ולא ראו אותה מימיהם דקאמר התם באובנתא דליבא הוו חזו, כלומר מהרהרים בלבם הענין ורואין בהבנת לבם. ושורייני לשון [במדבר כ"ד] אשורנו ולא קרוב, ואי גרס שורייני בסמ"ך הוי לשון ראיה כמו [חולין ק"ה ע"א] סייר בנכסיה ר"ת.
חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורי וחילופא סכנתא. פיר"ח דהיינו הא דאמר בחגיגה בפ"ק (ה' ע"א) רעות ורבות וצרות, שהם כגון זיבורא ועקרבא דקרי להו רעות שהן צרות זו לזו שאינו יכול להרפא מזו מפני זו, וכן אור"ת. ולא כפרש"י שאמר שיש לו צרות הרבה, דמה לו להזכיר זיבורא ועקרבא, הרבה עניני צרות יש וגם ראינו צרות [דומות] זו לזו.
<h2>דף כט.</h2>
ושני לדם דג. והא דאמר במעילה (כ' ע"ב) ובנדרים (נ"ד ע"ב) אין מקיזין לא על הדגים ולא על העופות, זהו לאלתר. לא יאכל חגב"ש. רש"י פי' בצלים ולא פי' ביצים. ויש ספרים שכתוב בהן בפירוש בצלים שחליים.
והרת פי' רש"י רחמה של בהמה. ותימה אם זו היא שלפוחית מאי טעמא לא מזכר ליה באלו טריפות (חולין נ"ה ע"ב) דקאמר התם היא האום היא טרפחת היא שלפוחית, ולימא נמי היא הרת, מ"ר.
רואה במראה. בתלמוד שלנו [לא] מצינו איסור לאיש לראות במראה, דהכא משמע דשרי, וכן בשבת בפ' השואל (שבת קמ"ט ע"א) דאוסר לראות במראה של מתכת בשבת ומפרש התם טעמא מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות, ולישנא דאדם משמע דמיירי באיש מדלא נקט מפני שאשה עשויה להשיר כו'. ומיהו או"ר דלפי הירושלמי משמע דאסור, דקאמר בפ' במה אשה [ה"א] על הך דאין רואין במראה דפ' השואל דטעמא דאסור משום דפעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשה והיא באה לידי חיוב חטאת, והאיש אף בחול אסור שאינו דרך כבוד, שלשה דברים התירו לבית ר' שיהו רואין במראה ושיהו מסתפרין קומי ושיהו מלמדין את בניהם יוונית שהיו זקוקים למלכות, ולפי"ז נראה שיש לאסור לאיש לראות במראה, וטעמא משום [דברים כ"ה] לא ילבש גבר שמלת אשה, ואפי' לצורך תספורת משמע דאסור, דהא בתספורת התם דדומיא דתלישת שער דמיירי ביה בשבת משמע דאסור בחול לראות במראה לצורך תספורת. ונראה לי דמהא דקאמר אף בחול אסור לפי שאינו דרך כבוד לא היה לאסור דרך ראיית מראה, דהאיכא למימר דאתלישת נימא לבנה קאי, שהרי על זה הוא בהדיא גם בתלמוד שלנו בפ' המצניע (שבת צ"ד ע"א) דקאמר דמלקט לבנות מתוך שחורות אפי' אחת חייב ודבר זה אף בחול אסור שנא' לא ילבש גבר שמלת אשה. ומיהו מדקאמר בתר הכי של בית רבי התירו להן לראות במראה משמע דאסור לראות לאיש במראה, דהתם אינו מזכיר ליקוט לבנות מתוך שחורות כמו לעיל גבי אשה. ועוד ראיה דתניא הכי בתוספתא [פ"ג ה"א] ואיתא נמי בירושלמי דפירקין [ה"ב], ישראל המסתפר מגוי רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה שאינו חשוד על שפיכות דמים, ולבית ר"ג התירו אף מן הכותי לראות במראה או לצורך ייפוי אחר משום שהן זקוקים למלכות, הלכך משמע דאסור לאיש לראות במראה אם לא במסתפר מן הגוי, ושמעתתא דשבת דמשמע בחול שרי לראות במראה, באשה מיירי, אע"ג דנקט (ה)אדם עשוי להשיר וכו', אי נמי אפי' באדם מיירי בשל בית ר' ור"ג, ושמעתא דהכא איכא לאוקומי בשל בית ר', מ"ר. ולי נראה דבכל אדם מיירי דלהסתפר מגוי שרינן ליה לראות במראה, ולא הוצרכו להתיר של ר' ור"ג אלא מסתפר מן הכותי שאינו חשוד על שפיכות דמים או לצורך ייפוי אחר כדפרישית.
תיתי לי דעברי אדר' מאיר. מדקאמר תיתי לי וכו', שמעינן דראוי להחמיר כר' מאיר במקום שאפשר לו ושלא להסתפר מגוי בכעין שבילי דנהרדעי, וכל שכן דאין לו להסתפר מגוי בינו לבינו דאסור אפי' לרבנן. וא"ת מאי איריא דאסרי רבנן להסתפר מגוי בינו לבינו תיפוק ליה דאסור להתייחד עמהן מפני שחשודין על שפיכות דמים בלאו טעמא דתספורת, וכן יש לדקדק גם גבי מילדת ומניקה דלעיל [כ"ו ע"א]. וי"ל דבינו לבינו מיירי אפי' בענין דליכא איסור יחוד שיש בני אדם מצויין שם קצת, נראה לי. ולענין עריות יש ענינים דלא שייך איסור יחוד כגון פתח פתוח לרשות הרבים וכיוצא בה כדאיתא בפ' בתרא דקידושין [פ"א ע"א], וצ"ע אם נאמר דין זה לענין יחוד דמשום שפיכות דמים, ולענין ייחוד דעריות מיהא משמע לעיל דאין חילוק בין ייחוד ישראל לדגוי לענין זה, מדפריך לעיל [כ"ו ע"א] במאי עסקינן אילימא בחד דכוותי' גבי ישראל מי שרי וכו'.
איכא בינייהו שפחות. פירש"י והאי דלא נקיט תלמודא שפחות ואפר מקלה, ואע"ג דאפר מקלה שמעתא היא ומיתוקמא כרב מלכיו אליבא דרב פפא אמילתיה דרב מלכיה דאתנח ביה סימנא נקיט. ובספר הישר פי' כאן כמו כן ולא עיין בפירש"י. וה"ר יהודה בן ה"ר יום טוב זקינינו פי' דאפר מקלה חשיב לה בכלל מתני' מפני שנאמרה על משנה דהכותב כתיבת קעקע במכות (כ"א ע"א) ואע"ג דלא קיימא לפרש המשנה, אבל גומות לא חשבינן מתני' אע"ג דמיירי במשניות דנדה ובהרבה משניות וברייתות בהבאת שתי שערות, דהא לא קיימא משום משנה דברייתא דליירי בגומות, מ"ר.
<h2>דף כט:</h2>
ההולכים לתרפות וכו'. מה שהפסיק דלעיל שהתחיל למנות לנודות הגוים וכל הנך דתני בסמוך, יש לפרש הטעם אגב דתנא בבשר נכנס מותר ויוצא אסור, תנא נמי חילוק דהולכים ובאים, דגבי הולכים לתרפות דבהולכים אסור (לרפאות) [לשאת ולתת עמהן] ובאים מותר.
ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין. כלומר, לא נראה להם לחכמים להקל כל כך בהקדש וקרבן אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין, ואע"ג דמשום חומרא דקרבן החמירו שם, הכא לא שייך להחמיר.
השיאו לדבר אחר. השיאו כמו משיא עצה, ואי גרסינן השיאו כמו [ישעיה ל"ו] אל ישיא לכם חזקיהו, מ"ר. ירושלמי [ה"ז] מפני מה לא גילה לו א"ר יוחנן מפני שבקרוב אסרוהו ור' ישמעאל תלמיד קטן היה באותה שעה, פי' ואין מגלין להם רזי תורה עד שיגדלו. ומפרש התם למה לא הפליגו באותן המקראות שאין להם הכרע כגון שאת, ארור, מחר, וקם וכיוצא בהן דמייתי התם, ומשני דדריש ישקינו [שה"ש א'] דברים שמשיקין עליהם את הפה, קאמר התם מסייע לההיא דתני רשב"י דתני ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה השימה אינה נגלית לכל בריה כך אין לך רשות לגלות דברי תורה לכל, והירושלמי לא סיים טעמו, ונראה שרוצה לומר בתלמוד [ירושלמי] דקאמר לי' האי קרא טפי משום דדריש חשוק שפתיך זו בזו, ונראה לי שזהו לשון הפייט שיסד בפרה אדומה בטעמי תורה שאין ידועין שכך ניתנה בנשיקה דמהאי קרא דישקני מנשיקות פיהו דרש העלמת דברי תורה. היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין וגו'. או"ר דבתוספתא [דפרה פ"י ה"ב] איכא נמי הכי על מילתא [אחריתי] א"ל ישמע' אחי היאך אתה קורא וכו' א"ל אין הדרך כן וכו'. ותימה וכי שכחו כבר ר' ישמעאל או לא הודה לו לר' יהושע, ואין נראה לומר שבפעם אחת [אמר] האי דהכא והאי דהתם, ואו"ר שבאחרונה כך אמר לו היאך הייתה רגיל לקרות כי טובים דודיך וכו', מ"ר.
יין מנלן. וא"ת והא מתני' בסתם יינם מיירי דאסור בהנאה דהא לא קתני יין נסך, ומאי ראיה מייתי מיין נסיכם דהוי תקרובת ע"ז, וי"ל דפשיטא ליה אע"ג דאסרו יינם משום בנותיהם כדלקמן (ל"ו ע"ב), לא הוה אסרינן ליה בהנאה יותר מפתן ושמנן דשרו בהנאה אי לאו דיין נסך ממש אסור בהנאה מן התורה, ומ"מ תחילת הגזירה לא היו גוזרין איסור בסתם יינם משום יין נסך אי לאו משום בנותיהן, וכיוצא בזה מצינו בפ"ק דשבת (ט"ו ע"ב) דקאמר דגזרו טומאה בכלי (מתכות) [זכוכית] אטו כלי חרס משום דתחילת ברייתן מן החול, ופריך אלא מעתה לא ליטמא מגבן, ומשני הואיל וכי נשברו יש להן תקנה ליטמא מגבו ככלי מתכות, מ"ר.
יין מנלן. תימה לי דכל תקרובת ע"ז אסורה, דכולהו ילפינן מזבחי מתים, ואמאי צריך קרא ביין טפי מכולהו, ואו"ר דכעין זביחה דווקא הוה אסרינן על ידי קרא דזבחי מתים כדאמר לקמן (נ' ע"ב) שיבר מקל לפניה, אבל ניסוך יין וכיוצא בו לא הוה מיתסר בלאו קרא, ומקרא דהכא שמעינן דכל תקרובת אסורה כעין ניסוך דהויא זריקה משתברת כדאמר לקמן בריש פ' ר' ישמעאל למאן דבעי כעין פנים לאסור תקרובת, ואצטריך האי קרא למאן דבעי כעין פנים, וילפינן מזובח כל כעין זביחה ומניסוך אסרינן כל זריקה משתברת.
ישתו יין נסיכם. בספרי פלוגתא דר' יהודא ור' נחמיה בכולה פרשתא שר' יהוד' דורשה כלפי ישראל ור' נחמיה דורשה כלפי אומות העולם. ותימה למאן דדריש ליה כלפי ישראל שיאמר טיטוס אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם אכילת מזבח קרי אכילה שהמזבח אוכל ושותה, לפי זה היכי יליף הכא מהאי קרא תקרובת ע"ז הא לא מישתעי בהני, וי"ל דמ"מ איתקש יין לזבח לענין הקרבה וגם האויב מזכיר זבח ויין ניסוך ביחד לפי שהם עושים כך לאוררה זו, ולמאן דמוקי לה באומות העולם ניחא טפי שישראל אומר להם איה יראתכם, מ"ר.
אתיא שם שם מעגלה ערופה. ותימה לי אמאי יליף מת מעגלה ערופה ויליף ממת תקרובת ע"ז, נילף מת מע"ז גופיה דאיירינן בה דכתיב בה שם [דברים י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות וגו', ובפ' נגמר הדין (מ"ז ע"ב) אמרינן בהדיא דרבא גמר שם שם מע"ז גבי האורג בגד למת דבהזמנה לא מיתסר, ואו"ר דהתם למשמשין ממשמשין גמר כדקאמר התם כי פריך ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה ושם דע"ז גבי משמשין כתיב, דמוקי ההוא קרא לקמן [נ"א ע"ב] בכלים שנשתמשו בהן לע"ז, ומיהו לקמן [נ"ב ע"א] דריש ליה נמי על ע"ז עצמה דקאמר מקיש אלהיהם להם. ועל ההיא דסנהדרין תימה לי דרבא אדרבא, דפריך ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה לימא כאביי דבהזמנה לא מיתסר בעגלה ערופה, אלמא משמע דסבירא ליה דעגלה ערופה אסורה בהזמנה דהיינו ירידתה לנחל איתן, ובברייתא דפ' בתרא [דכריתות] (כ"ד ע"ב) משמע דרבא סבר דאינה אסורה עד אחר גמר עשייתה, ודאי אינו כן, ונראה לי דגרס התם רבה ולא רבא, דפליג ארב המנונא התם (שם) דקאמר אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבה אמר לאחר עריפתה, ואע"ג דבההיא דא"ל לרב המנונא קפחתינהו לסבי דבי רב במרובה [ע"ה ע"א] כתוב בספר' רבא והכא גר' רבה.
אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. או"ר דפירש"י בעלמא דנפיק איסור עגלה ערופה מוערפו שם את העגלה בנחל שם תהא קבורתה. ונראה לי כי יפה פי' דהא בפ"ק דכריתות (ו' ע"א) בגמרא המפטם את הקטורת, דרשינן וערפו שם את העגלה מלמד שטעונה גניזה, והא דאצטריך תרי קראי היינו משום דכפרה כתיב בה כקדשים לא הוה שמעינן דמועלין בה אחר שנעשית מצותה דאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, להכי איצטריך שם לומר שהאיסור דקודם עריפה יהא גם לאחר עריפה, ואי לא הוה כתיב בה כפרה כקדשים כלל משם לחודיה לא שמעינן בה איסור הנאה ואחר שלא היה כתיב בה שום קדושה ושום איסור כלל, ואיצטריך בה נמי כפרה כתיב בה כקדשים לכמה דברים כגון לטהרה מידי נבילה בעריפה כדאמר בסוף חטאת העוף בזבחים (ע' ע"א), ובשמעתין דהכא דשביק וערפו שם דאיירי ביה והוצרך להביא כפרה כתיב בה כקדשים, היינו משום דלא הוה שמעינן איסור מוערפו שם לחודיה, נראה לי והודה ר'.
משום דחומץ הוא פקע ליה איסוריה אמר רב אשי וכו'. הוה מצי לשנויי דקמ"ל דווקא של גוים אסור אבל של ישראל אם נוגע בו גוי מותר דאין בו משום יין נסך אפי' לשתייה כדאמר בסמוך [ל' ע"א] גבי יין מבושל, אלא חדא מתרי גווני קמשני. הכא שמעינן דחומץ שלנו ביד גוי לא שייך ביה איסור נסך כלל, דהא קאמר דליכא למיחש לכל היותר אלא לאיחלופי, וקאמר כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף, אבל במגע גוי ליכא למיחש ביה. ואעפי"כ נהגו העולם עכשיו איסור בדבר ונזהרים מלהתיר בו מגע גוי, אעפ"י שביין מבושל נוהגין היתר אפי' בשתייה וכמוכח מעשה דשמואל ואבלט (לקמן ל' ע"א), והטעם אומר רבי' יעקב לפי שאין אנו בקיאין כל כך מתי נקרא חומץ, דאפי' אמוראי פליגי מהו חומץ בריחיה חלא וטעמא חמרא בב"ב בפ' המוכר פירות (צ"ו ע"א), ומעשים בכל יום שיש יין שאילו קורין אותו יין ואילו קורין לו חומץ, ואותן שקורין לו יין שותין אותו ומקדשין ומבדילין עליו, והכל נהגו בו איסור ואין לפרוץ גדר. והקפיד רבי' יעקב על ששמע שה"ר משולם היה מבטל מנהג איסור ומתיר לגוי לטלטלו. ושוב אמר כי לא התיר בו מגע גוי ממש כי אם להקל להוליכו גוי בדרדור ובקנקן בפני ישראל אעפ"י שפתוחים, דאפי' יין לא מיתסר בהכי אלא שאין עושין כן, מ"ר. וכן בבוסר הקפיד ר"ת על היתר שלו, כי בדברים הללו הכל נוהגין איסור, ופעמים שכל יינות השנה לא נתבשלו כל צורכן והנם בטעם משקה הבוסר, תאמר שאין דין יין נסך באותה שנה, ומדתנן בפ' כל הגט (גיטין ל"א ע"א) בשעת כניסת מים לבוסר, אין שום ראיה להתיר מדקרי ליה מים למשקה הנכנס לתוכו ללשון אחד שפירש"י שם, דהא לא ידעינן בכמה חשיב מים ומאימתי יהא טעם יין, ולא נעשה בו שיעור מדעתינו, ועוד שפירש שם לשון אחר, שנותנים בו מים כשסוחטין אותו לטבול בו ומערבין בו מים, ולפי זה לא מוכח מידי במשקה שבתוכו, מ"ר.
חומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם. תימה לי דמשמע הא יין צריך חותם בתוך חותם, הא קיימא לן כר' אליעזר דלא חיישינן לזיופא ושרי בחותם אחד כדקאמר בפ' בתרא בגמרא היה אוכל על שולחנו (ס"ט ע"ב) דקאמר והשתא דקיימא לן כר' אליעזר וכו' מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים וכו'. ואו"ר דרב אשי נקיט מילתא אליבא דרבנן דר' אליעזר דבעו חותם [בתוך חותם] בשמעתין דלקמן, או הוא בעצמו סובר כרבנן, וכן רבא משמע לקמן בשמעתין [ל"א ע"א] דסובר כרבנן דמפרש היכי דמי חותם בתוך חותם וכו'. ודוחק הוא לומר דרב אשי שהוא בתרא כל כך יסבור דלא כסתם התלמוד דלקמן, וגם קשה לי אי אליבא דרבנן נקט מילתי' אע"ג דכר' אליעזר סבירא ליה דהא הוה מצי לפרושי מתני' אליבא דהלכתא כדפרי' דחומץ שלנו אם נגע בו גוי אינו נאסר בכך. ונראה לי דהיכא דישראל שולח יין ביד גוי מעיר לעיר לחבירו ואינו עתיד להכיר חותמו קודם שיפתח, אז צריך חותם בתוך חותם אפי' לר' אליעזר כמו שאפרש לקמן בשמעתין [שם] גבי הלכה כר' אליעזר, ולפי זה אתי שפיר נמי הכא דהויא שפיר מלתא דר' אשי דהכא כהילכתא.
<h2>דף ל.</h2>
אלונטית כברייתה מותרת. פירש"י כברייתה שלא היתה תחילתה יין ביד גוי אלא לקחה עשויה ביד ישראל דתו לא מנסך לה. וקשה לר' לפי' זה דהא שמעינן ליה מרישא דקתני יין מבושל ואלונטית של גויים אסורים, דעל כרחיך אתא לאשמועינן דווקא של גוים אסור הא של ישראל ביד גוי אינו צריך חותם בתוך חותם, אלמא שמעינן דתו לא מנסך לה במגעו אחר שנעשית אלונטית, דכי האי גוונא דייק לעיל גבי יין מבושל וגבי חומץ, וא"כ למה הוצרך לשנות הך סיפא דאלונטית כברייתה מותרת, וא"ת שאינו אלא כופל דבריו דדוקא של גוים אסורין, אבל של ישראל ביד גוי מותרת, זה אין נראה, דלמה לו לסיים כפילות באלונטית טפי מביין מבושל דאיירי ביה ברישא, ועוד דבתוספתא [פ"ה ה"ו] קתני בהדיא יין מבושל ואלונטית של גוים אסורין מפני שתחילתה יין אלונטית כברייתה מותרת, ומדמסיק מפני שתחילתה יין ש"מ דאתא למידק הא של ישראל ביד גוי מותרת, דלא תיקשי כדפריך לעיל פשיטא משום דעבדיה אלונטית פקע ליה איסור יין נסך מיניה, ובלא התוספתא קשה גם על ברייתא דהכא רק שעל לשון התוספתא קשה משום דמיפרשא טעמא בהדיא דשהיה מתחילתו יין, ועוד קשה לר"ת דלשון אלונטית כברייתה לא משמע כפירש"י, ועוד דקאמר בפ"ק דחולין (ו' ע"א) יין לתת לתוך המורייס או לתוך אלונטית, משמע שכבר שמה אלונטית לפני נתינת היין, ושמעינן דכברייתה היא בלא יין. על כן נראה לר' יעקב לפרש אלונטית כברייתה כמו שעושין אותה הרבה ביחד לעמוד לימים רבים ואין נותנים בה יין דמיסרא סרי ולא תתקיים, והלכך אלונטית של גויים כברייתה מותרת דודאי לא עירב ביה חמרא כי בשעה שרוצים לשתות מערבין שם יין כדקתני יין לתת לתוך אלונטית. ורבי' שלמה הביא ראיה בחולין מהך מילתא דאלונטית כברייתה דאין בה תורת ניסוך מגע גוי שהיין שנותנין בתבשיל ונגע בו גוי קודם שיתבשל היין אין נאסר במגע, דהא אלונטית שהיא ממים צלולין ואפרסמון אין נאסר היין הניתן עמהם אם נוגע בו הגוי אחר כך. ואו"ר שגם לפי' ר"ת אמת הוא שיש לדקדק היתר זה מרישא ומן התוספת' דאסרא אלונטית של גוים מפני שתחילתה יין, דאתא למידק הא של ישראל ביד גוי מותר אלמא לא מנסך לה. ואעפי"כ העולם נוהגין לכתחילה להחמיר להרתיח התבשיל טרם יגע בו גוי, מ"ר.
יין מזוג אין בו משום גילוי יין מבושל אין בו משום יין נסך. ה"ג, ול"ג יין (ישן) [מזוג] ויין מבושל אין בו משום יין נסך, דא"כ הוה מוכחא מילתא מדלא ערבינהו ותננהו גם לענין גילוי דסבירא להו דיין מבושל יש בו משום גילוי וכו', ולא מייתי הך מילתא כלל, מ"ר.
האי חמרא דאקרים עד תלתא יומא יש בו משום גילוי. נראה דגרס [תלתא], ול"ג עד תלתין יומין, דבפ' המוכר פירות בב"ב (צ"ו ע"א) איכא פלוגתא גבי כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק דאיכא דמפרשי כל שלשה ימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק אם הוא חומץ, ואיכא דמפרשי כל שלשה האחרונים ודאי חומץ קודם לכן ספק, והך מילתא דלענין גילוי חשיב ליה חומץ בשלשה ימים אחר שהקרים מצי אתיא ככולי עלמא, אבל תלתין אינו סברא שיהו שום שיעור לענין חומץ.
<h2>דף ל:</h2>
השחליים אין בהן משום גילוי. קרשון בלע"ז כדפירש"י. וקשה לר' דאמר בסוף נדרים (צ"א ע"ב) דאכל ההוא חיויא תחלי וקאמר לא תיכול מהלין תחלי דטעמיכון חיויא, ואין נראה לר' לפרש דשחליים דהכא זהו מאכל אחד דגריסין, כדאמר לקמן בפ' בתרא (לקמן ס"ז ע"א) גבי חומץ שנפל לתוך גריסין, וכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי שהיו נותנין חומץ לתוך גריסין ומרתיחין אותו וקורין אותו שחליים, דאילו הנהו לא מיקרו שחליים עד אחר נתינת החומץ, והכא קרי ליה שחליים ומיירי דלית בהו חלא כדקאמר בסמוך. ונראה לי דאע"ג דבנדרים דטעמיכון חיויא לא תקשה מידי לת"ק דהכא, דהא אפי' בדבר שאין בו משום גילוי פעמים שנארע כך שהנחש אוכל ממנו כדקאמר בסמוך גבי כותח הבבלי אין בו משום גילוי דאי אית ביה ניקורי חיישינן דלפעמים אוכל ממנו אבל אינו רגילות, ובלאו הכי נמי לא הוה קשה כל כך, מאחר דלבני גולה אמרינן הכא דיש בהן משום גילוי אלמא סבירא להו לבני גולה דנחש אוכל מהן. והני שחליים מיירי כגון שהם כחושים או תבשיל של שחליים, דאילו ירק יבש אין נראה דשייך בהו גילוי.
פי תאנה אין בה משום גילוי. וא"ת מאי שנא מהא דאמר בפ"ק דחולין (ט' ע"א) ראה ציפור מנקר בתאינה ועכבר מנקר באבטיח חוששין שמא במקום נקב נקב, ומאי שנא דהכא שרינן. וי"ל דהתם יש ריעותא דחזינן ניקור ואין ידוע אם הציפור עשאו או הנחש, אבל הכא דליכא ריעותא שרי, מ"ר.
לא בהמתו ולא בהמת חבירו. ותימה לי דלא דייק הכא בהמתו אמרת אין בהמת חבירו מבעיא, ואו"ר דהכא כייל ותני שניהן יחד ולא דייקינן הכא כהני, וכן נקל הלשון לשנות תחילה בהמתו.
ומטמא טומאה חמורה בכזית. ותימה לי אמאי לא אמרינן בה רביעית מטעם דיכול לקרוש ולעמוד על כזית, כדאמר בריש המוציא בשבת [ע"ז ע"א] כשטימאו בית הלל בדם נבילות לא טימאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית והוי בכזית נבילה, והכא נמי היה לנו להצריך רביעית שיכול לעמוד על כזית קרוש כמו כזית בשר תקרובת. וצ"ע אי איכא פלוגתא בהכי. ור' אומר שיש לנו לטמא בכזית יין לח מטעם תקרובת כמו כזית זבח.
<h2>דף לא.</h2>
ומטמא טומאת משקין ברביעית. פירש"י מטמא טומאת אוכלין ומשקין בתורת משקין טמאין כשרץ שאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין, ושיעורו לקבל טומאה ברביעית הלוג ככל טומאת משקין, זה לשונו. ומשמע שסובר דאין שום טומאה חדשה לסתם יינם מגופו כי אם במגע טומאה כמו שאר כל משקין, וקשה לר' מה לו לשנות זה גבי סתם יינם דמטמא טומאת משקין אם נוגע בטומאה פשיטא מי גרע משאר משקין, ובזה י"ל דלאו משום חומרא דיין נסך תנייה אלא לשנות דין יין נסך של איסור דהאי מטמא בכזית מעצמו בלא מגע, והאי אין לו רק טומאת משקין ברביעית. אבל עוד קשה לר' דטומאת משקין היא בפחות מרביעית בכל מקום כדפריך בפ"ק דפסחים (י"ז ע"ב) דקאמר התם גבי משקין בית מטבחיא דכן לא שנו אלא רביעית ובקרקע דחזו להטביל מחטין וצינורות אבל פחות מרביעית טמאין. ואפי' לטמא אחרים משמע התם [י"ד ע"א] דמטמו בפחות מרביעית ואפי' מן התורה, גמר' מימיהם של כהנים לא נמנעו כו', דמסיק הב"ע דאיכא משקין בהדי בשר דמיטמא בשר על ידי משקין, ולא מיירי מידי התם שיהא הבשר מלוח שיש בו (התרה) [הרבה] משקין אלא דממילא יש משקה טופח על הבשר שנרחץ במים וכשנשרפין יחד נוגעין זה בזה, ואין רגילות להיות בזה רביעית. ועוד ראיה דאמר בפ' אלו דברים בברכות (נ"ב ע"א) גזירה שמא יצאו משקין אחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים, אלמא ש"מ שיש טומאה למשקין בפחות מרביעית ואפי' לטמא אחרים. והלכך נראה לר' דמיירי הכא בחומרא דסתם יינן דמעצמו יש לו טומאה ברביעית בלא מגע שום טומאה, [ו]משום דטומאתן היא מדרבנן הקילו בו להצריך רביעית. וכן מפרש בההיא דחלב דמעת עינו ודם מגפתו מטמאין טומאת משקין ברביעית כדאיתא בפ' דם הנדה (נ"ב ע"ב) גבי ט' משקין בזב, דקשה לר' למה צריך רביעית הא משקה יש לו טומאה בפחות מרביעית כדפרישית, וגם קשה לר' דקאמר בפ' כיסוי הדם (פ"ז ע"ב) זב דלא בדילי מיני' גזרו ביה רבנן שיהו משקין היוצאים ממנו כמשקין שנגע בהן גבי חלב האשה ודמעת עינו ודם מגפתו, ומה גזירה שייך כאן והלא מן התורה מטמאין טומאת משקין שהם משקה כדדריש בפ' דם הנדה מקרא, וא"כ ממילא הם טמאין, ותירץ ר' דאינו משקה אלא מדרבנן וקראי דנדה אסמכתא בעלמא, והואיל מדרבנן הם עיקר טומאתן לא החמירו בהן בפחות מרביעית.
מיהו קשה לי בסתם יינן דהכא מה שייך לגזור טומאה, ממילא הוא טמא במגע גוי או בכלי הגוי שהגוים כזבים לכל דבריהם, ועוד כיון שנגע בו גוי אפי' בפחות מרביעית יש לו טומאה כדפרי' דיש טומאה למשקין בפחות מרביעית אפי' בטומאת ידים המטמאים משקין וכל שכן בטומאת גוי שהוא כזב, ואו"ר דסתם יינן דהכא איצטריך לגזור בו טומאה כגון של גוי פחות מבן ט' דמסיק לקמן בפרקין (ל"ו ע"ב) דאינו כזב עד שיהא בן תשע, דקאמר הנח דבריי ואחוז דברי ר' חייא וכו' אימתי מטמאין בזיבה בן ט' שנים ויום אחד. ומיהו קשה לר' על מה שפירש דחלב האשה מטמאה טומאת משקין ברביעית, דהא בכריתות בפ' דם שחיטה [י"ג ע"א] אמרינן טיפה המלוכלכת על פי הדד מטמאה את התנור, ולהכי אשה שנטף חלב מדדיה התנור טמא. ואותה סוגיא דכריתות מפורש בליקוטין. ואו"ר דלענין טומאת חולין לא גזרו עליו טומאה בכל שהוא, ובהאי שינויא אתיא נמי שפיר ההיא דמס' חגיגה (כ' ע"א) דנימה נפסקה וקשרתיה בפה, אפי' באשה שאינה נדה, כדמשמע התם דלא קאמרה נדה הייתי כדקאמר גבי מילתא אחריתי התם נדה משכה עמי בחבל, דהתם נמי קשה כמו בכריתות ולמה נטמאת המפה ברוק הפה הטהורה בפחות מרביעית, כיון דאין טומאת חלב אשה וכיוצא בו אפי' בזב אלא מדרבנן משום דלאו משקה חשיבי, הכי נמי רוק דטהור אע"ג דמעיין הוא אין חשוב יותר משקה, וכיון דטומאה דרבנן היא היה לנו להצריך רביעית, והשתא ניחא דאותה מפה היתה אשה רוצה שתהא על טהרת הקודש, ושייך שפיר לטמא התם משקה פיה בפחות מרביעית, ועוד הארכתי בסוף פ"ב דנדה גבי דם חללים. וא"ת ואמאי לא חשיב הך דהכא והך דחלב האשה ודמעת עינו ודם מגפתו דמטמא טומאת משקין ברביעית בנזיר בפ' כ"ג (ל"ח ע"א) גבי עשר רביעית הן ה' חיורתא וה' סומקתא, ואין לומר דמילי דרבנן לא חשיב התם, דהא חשיב פסול גוויה דהוי דרבנן כדאיתא בפ' בתרא דיומא [פ' ע"ב], וי"ל דכל עניני טומאת משקין דרביעיות הוי בכלל פסול גוויה דברביעית, ולא חש למנות כל ענייני טומאת משקין דברביעית, מ"ר. וקשה לי למה שמפר"ת דטעמא דגזרו חכמים טומאת פסול גויה לא שייך מידי לגזירת י"ח דבר דהאוכל ראשון ואוכל שני וכו' בפ"ק דשבת [י"ד ע"א], דמפרש התם דילמא אכיל אוכלין טמאין ושדי לפומיה, אלא היינו טעמא דפסול גויה שלא יבוא לטמאות תרומה בידים אם תתיר לאכול תרומה אחר אוכלין ומשקין טמאין שיאמר מה לי מטמאה בידיו מה לי מטמאה במעיו. וקשה השתא למה הצריכו רביעית לפסול את הגויה והלא ברוב טומאות דמשקין לא בעו רביעית כדפרי', וי"ל כיון שיש טומאות דרבנן דבעו רביעית לא החמירו לפסול גויה שהיא כמו כן מדרבנן לטמא בפחות מרביעית, נראה לי.
אסור בשתיה ומותר בהנאה. ואי קשיא כיון דמוקמת לה בחותם אחד היכי אסור בשתיה האמר לעיל [כ"ט ע"ב] כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף גבי חומץ, כיון דאינו ראוי לניסוך משום דלא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. וא"ת אכתי תיקשי כיון דחיישת לזיוף כדי לנסך, ועל ידי כך אתה אוסרו בשתיה כדפרי' שמא זייף החותם לנסכו, מעתה ניחוש לאיחלופי כאילו אין בו חותם ויאסר בהנאה, וי"ל דכולי האי לא חיישינן לאוסרו בהנאה שניחוש שזייף החותם ונסכו ושהה מלתקן החותם עד שהחליפו, ואחר כך חזר ותיקן החותם, כולי האי לא חיישינן להחמיר לאוסרו בהנאה, הואיל וכל עיקר סתם יינן אינו אסור אלא מדרבנן ולא חיישינן מן התורה לניסוך, מ"ר.
הלכה כר' אליעזר. תימה דרב גופיה אמר לקמן בפרקין [ל"ט ע"א] חבי"ת אסור בחותם אחד [סימן] חלב בשר יין תכלת, והכא פסיק כר' אליעזר דיין מותר בחותם אחד. ותירץ ר"ת דלקמן מיירי בישראל חשוד דמתוך שהוא חשוד ובוטח שיסמכו עליו ויאמינוהו לא מירתת כל כך, ולא כפירש"י דמוקי לה לקמן בגוי, אלא בישראל חשוד מיירי, וכולה שמעתא דלקמן מיירא בהדיא בישראל חשוד, ובסוגיא דבסמוך דקאמר היכי דמי חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא וכו', ושקיל וטרי בה טובא בדיני חותם בתוך חותם, ותימה לר' מה לו לדקדק כל זה דלא כהילכתא והא קיימא לן כר' אליעזר דשרי בחותם אחד וכדפריך נמי תלמודא בפ' בתרא (ס"ט ע"ב) גמ' היה אוכל עמו על השולחן והאידנא דקיימא לן כר' אליעזר וכו', וי"ל דשמא רבא דבסמוך סובר כרבנן אבל האמוראים אחרונים ותלמודא דלקמן תופסים עיקר מה שפוסק רב כר' אליעזר. אי נמי אליבא דרבנן קמפרש היכי דמי חותם בתוך חותם ונפקא מינה לישראל חשוד אליבא דהלכתא, אע"ג דבהך שמעתא לא מיירי בישראל חשוד, מ"ר.
ונראה לי לפרש דלא קשה מידי דרב אדרב, דלקמן וגם סוגיא דחותם בתוך חותם דבסמוך הויא שפיר כהלכתא, והאי דאסר רב לקמן חבי"ת בחותם אחד וכן הא דדייק בסמוך היכי דמי חותם בתוך חותם זהו כששולח לחבירו ואינו עתיד להכיר החותם שאז יש לחוש לזיוף, אבל כששולח לביתו ולא יכירו החותם עד שישוב הוא לביתו ויכיר חותמו אז מותר אפי' בחותם אחד כר' אליעזר ולא חיישינן לזיופא דאי איתא דזייף מידע ידיע ויכיר יפה. ובהלכות פסוקות דרב יהודאי מוקי נמי להך דחבי"ת דלקמן בגוי, וגם בירושלמי [ה"ג] ראיתי דמייתי דהך שמעתתא מילתא דרב דחבי"ת אסור בחותם אחד גבי הך סוגיא דגוי ואינו מזכיר ישראל חשוד כלל. ומיהו לפי פי' זה יש להחמיר שלא לשלוח יין לחבירו מעיר לעיר בחותם אחד כיון שאין המשלח עתיד להכיר החותם, דהא לא שרינן בחותם אחד כר' אליעזר אלא על ידי שהוא מכיר חותמו וסתמו כדפרישית, אבל יש למצוא היתר על ידי שיודיע לחבירו בכתב כך וכך סימן עשיתי ויודיע לגוי שמודיע לחבירו את החותם והשתא מירתת הגוי טובא, ובענין זה יש להתיר אפי' בחותם אחד, שהרי הישראל יכירוהו כמו שהודיעו חבירו את הענין וגם הגוי מחשב בלבו שהישראל הודיע לחבירו כל הענין. ועוד או"ר דשמא מה שרגילין לעשות שוליים שנים לחביות ושבירת הברזות חושב חותם בתוך חותם, וכן מה שסותמין יפה יפה נקב עליון של מגופת חבית ואחר כך מחברין עליו עור קבוע במסמרות וכיוצא בו יכול להיות חשוב חותם בתוך חותם. והשתא ניחא נמי הא דנקט רב אשי לעיל [כ"ט ע"ב] הא קמ"ל חומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם דמשמע הא יין צריך חותם בתוך חותם ביד גוי, דהוי שפיר אליבא דהלכתא לפי' זה כדפירשתי נמי לעיל, ובהא ניחא נמי הא דבסוף פר' בתרא קאמר לקמן (ע"ד ע"ב) רבא כי הוה משדר גולפי להרפניא צייר להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו ופירש"י שם דהוה חותם בתוך חותם כדסקיא ופיה למטה דבסמוך. וקשה לי דמשמע לכאורה דההוא מעשה דרבא הוי כהילכתא וליכא דפליג עליה התם, ואמאי והא קיימא לן כר' אליעזר דאין צריך חותם בתוך חותם אפי' ביין וכל שכן בגולפי בלא יין דבהו מיירי לקמן מדמצריך לומר טעמא דכל שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו רבנן, ולמה שפירשתי הוי שפיר כהלכתא דאליבא דהילכתא בעינן שפיר חותם בתוך חותם רק במקום שמכיר חותמו וסתמו, נ"ל. מיהו על פירש"י דלקמן דהוי חותם בתוך חותם מה שהיה עושה רבא בגולפי ריקניות, קשה לר' דלא מצרכינן מסתמא חותם בתוך חותם אלא ביין שראוי לנסך, אבל גולפי ריקניות דלא שייך בהו ניסוך לא עדיפא מחומץ דלעיל דמותר בחותם אחד, וזה י"ל דלא דמי לחומץ, דחומץ אינו נאסר במגע גוי ולשמא יערב בו יין אין לחוש, אבל בגולפי יש לחוש שמא ישים גוי בהן יין ואז יהיו אסורין כדין קנקנים של גוים. ומתוך הך דלקמן דרבא כי הוה משדר גולפי וכו', נראה לי שיש להחמיר בשולח חביות ריקניות מעיר [לעיר] לחבירו להצריך לכל הפחות חותם אחד אפי' הודחו יפה במים תחילה, ולפרש"י חותם בתוך חותם כשאינו עתיד להכיר החותם לפי פי' שפירשתי לעיל בסמוך, דהא בגולפי ריקניות מיירי כדפרישית והיה חותם שלא ישים בהם גוי יין. ואו"ר דשמא יש חילוק בין חביות גדולות לגולפי, דחביות שלנו אין רגילות ליתן בהן יין לפי שעה כששולחין אותן ביד הגוי מעיר לעיר אפי' שהה בביתו מעט, וצריך ראיה אם בא על ידי חילוק זה, וצ"ע. ורבי שמואל מחק מן הפירושים בההיא דגולפי דלקמן, והגיה כך, סחיף להו אפומייהו כופה אותם שוליהם למעלה ופיהם למטה ולא משום חותם בתוך חותם שהרי לא היו נותנין בדסקיא אלא על שולי הספינה או בקרון הם סדורין ומוקפין זה אצל זה וטח גביהן בטיט ומחברן יחד כדי שלא יוכל גוי לזוקפן וליתן לתוכן יין אחר הוא דאיכא. ואני ראיתי תשובת רבי ר' יצחק בר' יהודה שהשיב לרש"י על ששאלו ששמע שהיה אוסר לשלוח חביות יין שלנו מעיר לעיר על ידי גוי בחותם, והיה תמיה אם אמת הדבר כי ההלכה מתרת, והשיב לו דבחביות שלנו שעשוים מנסרים ויש הפסק בין נסר לנסר יש לחוש שמא יוציא הגויי יין דרך הסדקים ולא מינכר ולכך יש להחמיר, אבל חביות וגולפי שבתלמוד היו של חרס וליכא למיחש לזיופא כיון שפיהם צרור וחתום. ואולם נהגו בכל מקומותינו להקל לשלוח מעיר לעיר בחותם בלא ישראל. ויש שמחמירין וממלאים כל אורך החביות שקורין צוקל"ש בלע"ז ומעט הם. ואמנם יש שמקילים לשלוח בלא שוליים כפולים על ידי שנותנין חישוק אחד להקיף את שולי החבית סביב לכסות סדק שבין הנסרים של אורך החבית לשוליים, ולא ישר בעיני ר' להקל כל כך, ורוב פעמים נארעות להם ספיקות של איסור ביינם על ידי קולא זאת. ועל כן נכון לחתוך כל הברזות ולעשות שוליים כפולים ולסתום יפה יפה המגופה ולכסותה בעור קבוע במסמרים או דף קבוע במסמרים ולא ימוט.
ולא פליגי הא ר' אליעזר והא רבנן. וא"ת א"כ פליגי ופליגי, וי"ל דלא פליגי אליבא דחד תנא אלא מר סבר כר' אליעזר ומר סבר כרבנן. אי נמי לא פליגי בסברת עצמן כלל אלא מר מפרש מילתא דר' אליעזר ומר מפרש מילתא דרבנן, וגם יש לפרש דה"פ דלא פליגי דתרווייהו סבירא להו כהלכתא כמו שפסק רב כר' אליעזר, אלא דמפרשים מר דר' אליעזר ומר דרבנן כדפרישית. אבל תימה הא אמר ר' אלעזר בפ"ק דנדה (ח' ע"א) הלכה כר' אליעזר בארבע, ומוכח התם דר' אלעזר קאמר דווקא בארבע ולא מיירי בסדר טהרות לחודי', מ"ר. ונראה לי דכי היכי דמשני התם על מילתא אחריתי ההיא משום דסבר ר' אלעזר בן שמוע כוותי', הכי נמי איכא למימר הכא דסבר ר' מאיר כוותיה דשרי במפתח וחותם ביד ישראל בברייתא דלקמן בסוף פ' ר' ישמעאל (ס"א ע"א) בברייתא אחד הלוקח ואחד השוכר וכו' והיינו מפתח או חותם כמו בברייתא דר' אליעזר דהכא, ורבנן פליגי עליה דר' מאיר לקמן, ומודה ר'.
ור' יוחנן אמר אפי' יין נמי משתמר חותם בתוך חותם ולא בעי שומר. ותימה לי דלקמן בסוף פ' ר' ישמעאל (ס"א ע"ב) בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לעולם אסור עד שיהא יושב ומשמר, ומדקתני רבנן פליגי אדר' מאיר ובעו שומר משמע דסבירא להו דחותם בתוך חותם לא מהני, דלא כר' יוחנן דהכא, דא"כ ליתני חותם בתוך חותם וכל שכן שומר דהא הכא אסר ר' אלעזר בחותם בתוך חותם ושרי על ידי שומר, וה"ה ממונה הבא לקיצין כדקתני התם, פי' יוצא ונכנס, להכי תנא שומר.
ותרווייהו כרבנן. וא"ת מנא ליה דתרווייהו כרבנן לימא דמוקמי מפתח וחותם דברייתא דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן דהיינו מפתח עם חותם, ומועיל לר' אליעזר דהיינו חותם בתוך חותם, והאי דמצריך ר' אלעזר שומר זהו לרבנן דר' אליעזר, ור' יוחנן דאמר דביין נמי מועיל חותם בתוך חותם לר' אליעזר קאמר, או לרבנן ומפרש הברייתא כמשמעה דמפתח או חותם. וי"ל דפשיטא ליה לתלמודא דמפתח וחותם דברייתא זהו מפתח או חותם מדלא נקט שני מפתחות או שני חותמות, והלכך פשיטא דבחותם אחד שרי ר' אליעזר לכ"ע, מ"ר.
שריקא וחתימה. שריקה וגם חתימה, וכן צייר וכן חתים דבסמוך ציירי וגם חתים. נוד בדיסקיא ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם. כן נראה לר' דגרסי', ופיה למטה פיה של דיסקיא למטה ונמצא פי הנוד למעלה מכוסה בשולי הדיסקיא, דאי גרס פיו למטה כפירש"י פיו של נוד למטה, לא מסתבר הכי דאין דרך נושא נוד של יין שישים פיו למטה שאעפ"י שהכלי סתום יפה אין רגילות לשום פי הכלי למטה שהוא מלא.
חזרו לומר חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. וא"ת אין לך סתומות שלא היו מתחילה פתוחות, ודוחק הוא לומר שהיה ישראל [שומר] עד שנסתמו, אלא נראה לר' שכל חביות שדעתו לסותמן הוא מקפיד על מגע גוי, (בין) [שאין] הנייתו בהן ועושה בהכשר גמור כישראל, וטעמא משום שדעתו למכור לישראל ואינו רוצה שיהא ישראל חושדו כלל בחביות סתומות המתקיימות הרבה, אבל בפתוחות שאין עומדות כי אם לפי שעה אינו חושש, מ"ר. וסתומות מותרות ורמינהי וכו'. ופשיטא לי' לתלמודא דאם מקפיד על סתומות שלנו על מגע גוי, כמו כן מקפיד על סתומות שלנו שבידו.
<h2>דף לא:</h2>
השולח חבית של יין ביד כותי ושל ציר ומורייס ביד גוי ומפתח וחותם ביד ישראל אם מכיר חותמו וסתמו מותר וכו'. מדקדק ר' מדקתני יין ביד כותי וציר ומורייס ביד [גוי] ואילו יין ביד גוי לא קתני, ש"מ דביין ביד גוי אפי' מכיר חותמו וסתמו אסור כיון דליכא אלא חותם אחד, והך ברייתא רבנן היא, דאילו לר' אליעזר שרינן אפי' יין בחותם אחד. וא"ת תיקשי מהכא לאיכא דאמרי לעיל דאמרו ותרווייהו כרבנן וקאמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם חוץ מן היין, אלמא בשאר מילי בעי חותם בתוך חותם, והכא משמע דבחותם אחד סגי בשאר מילי לרבנן כגון ציר ומורייס ביד גוי. וכמו כן תיקשי לר' יוחנן דלאיכא דאמרי דאמר אפי' יין נמי משתמר חותם בתוך חותם וכל שכן שאר מילי, והך ברייתא דהכא מוכחא דבשאר מילי לא בעי חותם בתוך חותם. י"ל דבשאר מילי דמצריך בהו לעיל חותם בתוך חותם בלאו יין היינו מילי כגון דחשיב לקמן [ל"ט ע"א] בהדי' יין כדאמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חלב בשר יין תכלת, אבל חמפ"ג מותר בחותם אחד חילתת מורייס פת גבינה, והילכך מורייס דקתני בהך ברייתא הוי ממילי דשרי לקמן בחותם אחד, ולעיל לא מיירי במורייס גבי הכל משתמר חותם בתוך חותם וכו', מ"ר.
אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. ויש תימה עכשיו כששולחין חביות מעיר לעיר מלאות יין ששולח אחד לחבירו היכי שרו כיון שאין המשלח שם ואינו מכיר חותמו וסתמו. ואו"ר שהיה אומר ר"ת שיש שנוהגין להודיע למי ששולחים לו היין ענין החותם דהוי כמכיר חותמו וסתמו, ושוב אומר ר"ת דהך ברייתא אתיא דווקא כרבנן, אבל לר' אליעזר דלא חייש לזיופא ולא קאמר דשרי בחותם אחד אלא דלא חייש לזיופא משום דקים ליה לתלמודא דלא חייש ר' אליעזר לזיופא כלל ולא תלינן [שזייף] הגוי אפי' לא הכיר את החותם אותו שעשאו. וקשה על טעם זה דנהי דודאי הכי דהך ברייתא כרבנן ולא כר' אליעזר כדפרישית לעיל בסמוך ומדנקט יין ביד כותי וציר ומורייס ביד גוי ולא נקט יין ביד גוי, מ"מ מדרבנן נשמע לר' אליעזר דהא לא יקל יותר ר' אליעזר ביין ביד גוי מה שמקילים רבנן בציר ומורייס ביד גוי, ומדחזינן לרבנן בציר ומורייס ביד גוי דאע"ג דסגי בחותם אחד בעינן שיכיר חותמו וסתמו, וה"ה לר' אליעזר ביין ביד גוי, ואין נכון לומר דדוקא רבנן שמחמירין ביין ביד גוי להצריך חותם בתוך חותם יחמירו גם בדברים שאין צריך רק חותם אחד שיצטרך להכיר חותמו וסתמו, אבל לר' אליעזר דמקיל לא יצטרך בשום מקום מכיר חותמו וסתמו, דהא מנלן, והילכך נכון להודיע לחבירו החותם כמראהו וכמשפטו כדפרישית נמי לעיל גבי הלכה כר' אליעזר, מ"ר. ואעפי"כ לא הי' ר' אוסר יין בשתיה של אותם שמקילין הואיל ומנהג העולם להקל. ועוד או"ר דהוה מצי' למימר דלא בעי ממש יכיר חותמו וסתמו הכא ולא אתא אלא למימר דאם אינו מכירו אסור דאיכא ריעותא שהוא רואהו ואינו מכירו, אבל אם לא בא לפניו כלל מותר דמסתמא אין לי לומר שזייפו הגוי, ורוצה לומר אם מכיר חותמו וסתמו שאין שום הוכחה שאינו מכירו מותר ואם לאו שאנו רואים שאינו מכירו אסור, מיהו לישנא [לא] מ"ה.
אלא אמר רב ירמיה בין הגיתות שנו. אינו סותר תירוצא דלעיל דפתוחות וסתומות, אלא כשאמורא עצמו שהקשה אומר התירוץ רגיל לומר אלא.
מפני מה אסרו שכר של גויים. ותימה דקאמר מפני מה אסרו שכר של גויים, היכן מצינו איסורו לא במשנה ולא בברייתא, ובמתני' [ל"ה ע"ב] לא חשיב ליה גבי האסורין באכילה, והכא נמי הוה שרי ליה רב פפא אבבא דחנואתא, ואור"ת דודאי לא מצינו איסורו לא במשנה ולא בברייתא, אלא בימי האמוראים אסרוהו משום גילוי למאן דאית ליה ומשום חתנות למאן דאית ליה. ותימה לי דלמאן דאסר ליה משום גילוי הרי היה אוסר ממילא מימי התנאים שאסור גילוי וגבינת הגוים דאסרינן במשנה מפרש ר' יהושע בן לוי לקמן (ל"ה ע"א) טעמא משום גילוי, וזה מסתמא היה ידוע לאמוראים אם היה אסור בימי התנאים או אם אסר להו מקרוב בימי האמוראים, ואם מקרוב אסרוהו איך יכול לומר משום גילוי, ונראה לי דמתחילה לא נתנו לב לאסרו משום גילוי דאנן נמי מגלינן כדפרי' תלמודא ולא תיקנו לאוסרו באתרא [דלא] (ד)מצלו מיא או היו סוברים דאפי' באתרא דמצלו מיא אין רגיל הנחש לשתות ממנו, והאי ודאי משמע דמ"ד משום חתנות לא חייש לטעמא דגילוי כלל אפי' באתרא דמצלו מיא, ולבסוף החמירו לאוסרו משום גילוי, ותדע דבגבינת הגוים נמי קאמר לקמן [ל"ה ע"א] גזירה חדשה היא ואין מפקפקין בה, ואפי' הכי איכא מפרש טעמא משום ניקור, דמתחילה לא החמירו לקבוע האיסור בגבינת הגוים על כך, אלא החכם ישמור עצמו, ולבסוף קבעו בו איסור כשאר איסורים, (ואם) [וגם] אסרו אפי' יבשה מפני ארס העומד בין הנקב כדמפרש בירושלמי [שבת פ"א ה"ד] כמו שאפרש שם בעז"ה.
באתרא דמצלו מיא. וא"ת לרב דאמר לעיל (ל' ע"א) דאמנקרותא קפדי, היאך אסור משום גילוי הא רב שתי מיא מבי ארמאה, ובסמוך מוכח דרב אית ליה טעמא משום גילוי. וי"ל דשכר אין מקפידין על גילויו משום נקיות בשעת עשייתו וגם אחרי כן שרגיל להתיישב ולהצטלל, מ"ר. ומיהו דקאמר אי דחביתא אנן נמי מגלינן אין ראיה כל כך שרגילין להניחו תמיד מגולה ואין חוששין למנקיותא, דהא איכא למימר אנן נמי מגלינן ולא חיישינן לנחש אבל משום נקיות יכול להיות שמכסין אותו רוב פעמים.
באתרא דמצלו מיא. ואו"ר דמיירי בהנהו דלא הוו רמי ביה כשותא, דהא בסמוך סבר רב משום גילויא ושרי משום מררא דכשותא וכו'. ומיהו קשה לי מאי פריך אנן נמי מגלינן, הא איכא מררא דכשותא שהרי הם היו רגילים להטיל כשותא בשכר כההיא דהמפקיד (מ"ב ע"ב) וכדאמר רב בסמוך סתמא האי שכרא דארמאי שרי, וי"ל דהכי פריך אנן נמי מגלינן אפי' כי ליכא כשותא. וקצת היה דומה לומר שרב היה חולק על איסור שכר של גוים, ושאר אמוראים דאסרי משום גילוי אפי' איכא כשותא, ובהך סברא פליג רב עלייהו, ולהכי קאמר סתמא האי שכרא דארמאי שרי ולא הוצרך לפרש האי שיכרא דארמאי דאית ביה כשותא שרי, נראה לי וצ"ע.
גזירה ישן אטו חדש. ותימה לי לקמן (ל"ה ע"א) גבי גבינת הגוים מפרש טעמא משום ניקור ופריך יבישה תשתרי, אמאי לא משני גזירה יבישה אטו לחה וישנה אטו חדשה. ואו"ר דגבינה ניכרת כשהיא יבישה ולא שייך למיגזר כמו בשכר. וא"ת בדברים שלנו שנתגלו דקאמר ישן מותר יבש אסור, אמאי לא גזרינן בהו ישן אטו חדש בדברים שאין ניכרים בין ישן לחדש כמו שכר דהכא, הא לאו קשיא דהא קחזינן ליה כשהוא ישן או כשהוא חדש ולא אתי למיטעי ביה.
רב פפא מפקינן ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו ליה לביתיה וכו'. אע"ג דמשום חתנות קאסרי ליה לא החמירו בו כמו בפת דאסור משום בנותיהן ואסור אפי' בבית ישראל, דלא אתי לידי חתנות כל כך. מ"מ מדסברי הני אמוראי בתראי דטעמא משום חתנות, יש לנהוג בו איסור עכשיו שלא לשתותו בבית הגוי, דאפי' שרית ליה אבבא דחנותא כרב פפא משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל, בבית מיהא אסור. ומיהו אם נתאכסן בבית גוי ושולח בעיר להביא לו שכר מבית החנוני מותר דהוי כמו בביתו של ישראל, ותימה על מה שמקילים בארץ האי להרגיל לשתות שכר הגוים ועמהן, דבהדיא משמע הכא דהלכתא כהני אמוראי דאסרי ליה משום חתנות, ואולי הואיל והיה איבה מרובה אם היו נמנעים אין להחמיר עליהם כל כך, מ"ר. או שמא לא אסרינן אלא כשהולך בבית הגוי כדי לשתות אבל אם הוא בא בבית הגוי והוא נותן לו לשתות זה אינו כל כך שנחמיר בענין זה, א"נ שמא בבית החנוני דוקא אסרינן שהכל מצויין שם ואיכא קרובי דעתא טפי כדקאמר מפקין ליה אבבא דחנותא לאפוקי תוך החנות אבל בבית אחר לא, ומייתו ליה לביתיה דקאמר ברב אחאי לאו דוקא צריך בבית שלו אלא לאפוקי אבבא דחנותא קאמר.
ומשום חתנות. ותימה לי מאי שנא מדבש של גוים דשרי במשנה [ל"ט ע"ב] באכילה והיינו משקה של דבש שקורין מיץ, כדקאמר לקמן (ל"ט ע"א) אי משום בשולי גוים נאכל כמו שהוא חי, ואמאי לא גזרו משום חתנות, וי"ל דלא שכיח כל כך כמו שכר ולכך לא גזרו בו, ומהאי טעמא נמי היה ראוי שמא להתיר במקומות שאין שכר מצוי דמה לי שכר ומה לי דבש, אי לאו דמ"מ יש לאסור משום דהוי דבר שבמנין, ומ"מ למ"ד משום גילוי תימה לי מה לי שכר ומה לי דבש דלא אסרינן משום גילוי, ושמא בכל דבש שהיו עושין היו רגילין ליתן כשותא, או שמא אע"ג דג' משקין יש בהן משום גילוי יין ומים חלב ואיכא מ"ד אף דבש, יכול להיות שאין הנחש שותה דבש כמו שמתקנין ומבשלין אותו לשתייה כמו שאינו שותה שכר באתרא דלא מצלו מיא, ובדבש אין רגילות לאצלויי מיא, נ"ל. ועוד יכול להיות דמועיל טעמא דאמנקריותא קפדי לרב בדבש יותר מבשכר, נ"ל. ושמא דבש תמרים נעשה על ידי בישול ולא במשקה שקורין מיץ מיירי, ואיהו הוי כשכר. וא"ת שכר של שעורים למה לא נאסור מטעם בישולי גוים כמו שלקות דנהי דקליות הוי נאכל כמו שהוא חי (וכו') שבאותו ענין אינו חשיב נאכל כמו שהוא חי, וי"ל דמ"מ שכר של שעורים שלנו מותר דהא אמר לקמן בפ' ר' ישמעאל (נ"ט ע"א) ובפ' החולץ (יבמות מ"ו ע"א) דר"י סבר כאידך לישנא דרב, דכל שאינו עולה על שלחן מלכים, דרב ור' יוחנן הלכה כר"י, ולההוא לישנא שרי לקמן [ל"ח ע"א] דייסא. ועוד י"ל דלאידך לישנא נמי שרי וחשבינן ליה נאכל כמו שהוא חי טפי מדייסא, דהא לא מישתמיט שיאסור התלמוד שכר של שעורים משום בישולי גוים לשום אמורא, נראה לי.
איקלע למרגואן. ישראל חשודים שלא להקפיד על מגע גוי היו. משום שימצא דשימצא. שלא ידמה ששותה יינם או שלא יבוא לשתות יינם, אבל משום חשש דהוי שכר של גוים לא מתסר, דהא בבית ישראל היה וליכא למיחש לחתנות, ולגילוי נמי ליכא למיחש באתרא דלא מצלו מיא.
כל השרצים יש להם ארס כו'. והא דקאמר לקמן [הוריות י"ג ע"ב] דקשה לתלמוד האוכל ממה שאכל עכבר, ה"ה דמזיק משום ארס של שרצים דמלקי. איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו. ותימה לי הא ישראל חביל גופייהו כדאמר בפ' אמר ר"ע (שבת פ"ו ע"ב) ש"ז של ישראל במעי גויה מהו מי אמרינן ישראל דדייגי במצות חביל גופייהו גוים דלא דייגי במצות לא חביל גופייהו או דילמא כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, ואו"ר דחביל דדייגי במצות אע"ג דמסריח זרע מהרה על ידי דחביל גופייהו לא מהני להציל מן הארס כמו אכילת שקצים ורמשים שיש להם בתוך הגוף עם הארס.
<h2>דף לב.</h2>
האי חלא דשיכרא דארמאי אסיר דמערבי ביה דורדיא דיין נסך. וצריך לבדוק בשכר ודבש כשעושין גוים עכשיו אם נותנין בו שמרים של יין כי יש שנותנין בו שמרי יין כשעושין אותו, וגוים העושין כן אסור דבש ושכר שלהם. ובמקום ששכר ודבש ושאר משקין כגון מי תותים וכיוצא בהן יקרים יותר מיין, אין להתיר לקנותו מגוי אם לא יראה הישראל כשהגוי מושכו מן החבית, דבחבית ודאי ליכא למיחש שעירבו בו יין דהיינו מן האוצר, דאי איתא דמערבי ביה מיסרא סרי, אבל בכלי יש לחוש שמא עירב בו יין, כדאמר לקמן (ל"ד ע"ב) גמ' והמורייס גבי ארבא דמוריסא, עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי ביה חמרא קיסטא דמוריסא בלומא קיסטא דחמרא בארבעה לומי, פי' שבמקום שבאה משם היה היין ביוקר ואין לחוש לערובי חמרא אבל כשבא זה לנמילא של עכו שהיה היין זול ביותר יש לחוש לערובי חמרא, ואו"ר שכן מנהג עכשיו כשקונין דבש לשתות או משקה תותים, שהולך הישראל לראות כשהגוי מושכו מן החבית, דאוצר ליכא למיחש לערובי חמרא כדקאמר הכא וכדאמר נמי בסוף פרקין (מ' ע"ב) גבי חגבים הבאים מן הסלילה ומן ההפתק מותרין דלא חיישינן לזילוף יין כי אם באותם שלפני החנוני, ואעפ"י שהגוים נותנין שכר ודבש ומשקה תותים שלהם בחביות שהיה בהן יין נסך, אין לאוסרם בכך, דהא לקמן [ל"ג ע"ב] שרינן קנקנים של גוים למירמא בהו שיכרא. וחרס הַדַרייני, כן גורס ר', ויש גורסים הַדרייני.
ששותה ממנו בעכו. או"ר דפליגי בהא דמי חשיב להו מכניסו לקיום ואסירי ואי אין חשיב להו מכניסו לקיום משכשכן במים ומותרים.
והא הכא דרוצה בקיומו על ידי דבר אחר וקתני דאסור. ותימה לר' אמאי פריך מהאי ברייתא תיקשי ליה מתני' (לעיל כ"ט ע"ב) דקתני נודות הגוים וקנקניהן ויין ישראל כנוס בהן אסורין איסור הנאה דברי ר' מאיר, והיינו רוצה בקיומו על ידי דבר אחר שאינו חושש ביין שלהם כלל ואפי' הכא אוסר ר"מ הקנקנים, וקשיא למאן (דאסר) [דמתיר], ועוד דמתני' אלימא לאקשויי דלא שייך בקנקנים תירוצא דשמא יבקע נודו וכו', ולא שייך האי טעמא כי אם בנודות שעשאן שטיחין לחמור שעל ידי כן ישכח שהיה בהן יין נסך ויטלם ויתפרם על גבי נודו ולאו אדעתיה. ונראה לי דר"מ לא היה אוסר כלל קנקנים, ולא קאי אסורים ואיסורן איסור הנאה דקתני במשנה אנודות וקנקנים אלא איין, אע"ג דקאמר אסורים לשון רבים ומשום דמזכיר נודות וקנקנים קאמר אסורים לשון רבים ואיינות הכנוסין בהם קאי, וראיה לדבר דקאמר לקמן (ל"ח ע"ב) גבי וכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ ר' יוחנן אמר אפי' בידוע שנותנין בהן יין שרי בהנאה ומאי שנא ממורייס לר"מ דאסר התם ידיע ממשו הכא לא ידיע ממשו, ותימה אמאי לא הדר פריך ומאי שנא מקנקנים לר"מ אע"ג דלא ידיע ממשו אסור, אלא ש"מ דלא אסר ר"מ קנקנים בהנאה כלל, (ומעשה) [ומקשה] דהכא היה טועה שהיה סבור דרשב"ג דאוסר לעשות מהן שטיחין לחמור משום דאסורין בהנאה, דהא שום תנא לא אסר להו בהנאה כדפרישית, מ"ר. וקשה לי דסוף סוף תיקשי ליה לקמן, דמאי שנא כבשים שנתן בהן גוי יין מיין של ישראל הכנוס בקנקנים של גוים לר"מ דאסור בהנאה אע"ג דלא ידיע ממשו של יין איסור הנפלט בכלי עם יין ישראל שבו. ויש לנו לומר דההוא חשיב ליה כידוע ממשו הואיל וגוף היין מתערב עם של ישראל אעפ"י שאינו ניכר ואינו בעין ולא ידוע כלל, והחמירו בענין זה במין במינו הואיל ומתערב עם יין ישראל וחוזר גם הוא להיות יין ולכך החמירו בו לאסור בהנאה יין ישראל הכנוס בקנקנים, אעפ"י שהקלו בכבשים שנתנו בהן יין וחומץ להתיר בהנאה אעפ"י שיש טעם יין ולא ידיע ממשו ובטל מתורת יין והקלו שם לענין איסור הנאה, ומהאי טעמא י"ל דלא תיקשי מידי נמי לקמן מאי שנא מקנקנים לר"מ דאסירי בהנאה הם עצמן אע"ג דלא ידיע ממשו, דאיכא למימר דהואיל ועתיד יין שבקנקנים ליעשות יין אם ימכרם לגוי ליתן בהם יין אסרום חכמים בהנאה דהוי כעין גופיה. ומה שקשה לר' כאן אדפריך מברייתא תיקשי ליה ממתני' דאסרא לר"מ נודות וקנקנים בהנאה אע"ג דרוצה בקיומו על ידי דבר אחר, נ"ל דלא קשה מידי, דלא מיקרי רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אלא כגון סמיכת כרעי המטה בחרס הדרייני ולעשות שטיחין לחמור בנודות דלא שייכא הך הנאה כלל ליין, אבל קנקנים דאסרינן בהנאה היינו כגון למכור לגוים דהוה ליה רוצה בקיומו לצורך יין ואסור אעפ"י שהגוי אינו חושש שיפלוט מהן כלל יין, אבל להשתמש בכעין סמיכת כרעי המטה בחרס הדרייני כגון ליתן בהן חפציו זה יתיר ר"מ, או להצניעם לישנם שנים עשר חודש דאהא ליכא מאן דפליג שלא יוכל לישנם י"ב חודש להתירם, ומיהו האי לא מיקרי נהנה בהם ששומרם עד שיהיו מותרים, ואפי' רוצה בקיומו שמא לא מיקרי כיון שכל עיקרם להתירם מתכוין, ומ"מ לכל דבר דהוי רוצה בקיומו על ידי דבר אחר יתירם ר"מ, והלכך לא פריך מידי ממתני', נ"ל ומודה ר'.
ומיהו קשה לפי' ר' דיש ספרים דגר' בתר שינויא דרבא, ולמ"ד רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור מאי שנא מקנקנים דשרי, התם ליתיה לאיסוריה בעיניה והכא איתיה לאיסוריה בעיניה, ולפי גירסא זו משמע דקרי יין איסור המובלע בקנקנים רוצה בקיומו ע"י דבר אחר, ולפי זה הוה מצי למיפרך למאן דשרי מקנקנים לר"מ, אם לא נאמר כפי' ר' דאפי' ר"מ שרי בהנאת קנקנים ולא פליג אלא ביין כדפרי', מיהו גירסא זו אינה בספרים. ועוד נ"ל דלפי הך גירסא אתי נמי שפיר, ולעולם נפרש דאיסור קנקנים דמתני' לא מיקרי רוצה בקיומו ע"י דבר אחר, והא דלא פריך אפי' למ"ד רוצה בקיומו ע"י דבר אחר מותר מאי שנא חרס הדרייני דאסור בהנאה לכ"ע מקנקנים דשרו בהנאה לרבנן, כי בזה היה פשוט לו שיש חילוק דחרס הדרייני הוא גופי' הוי יין וחמיר טפי מקנקנים והיל' לא קשיא אלא למאן דאסר רוצה בקיומו ע"י דבר אחר דכיון דמחמיר כל כך בחרס הדרייני דאפי' לסמוך בו כרעי המטה אסר כל שכן שהיה לנו להחמיר בקנקנים לאסור בהנאה, ואנן שרינן ליה בהנאה לגמרי לרבנן ואפי' רוצה בקיומו על ידי היין ואפי' לכנוס בהן יין ישראל שרינן ומותר היין בהנאה רק שאסור בשתייה, והיה לנו לאסור הואיל ויש איסור הנאה ביין הנבלע בהן כגון אם היה נפלט ע"י האור, ומשני התם ליתיה לאיסוריה בעיניה וכו' ולהכי שרינן בהנאה התם לגמרי אע"ג דאסרינן הכא אפי' לסמוך כרעי המטה, נ"ל. ויש ספרים דגרסי ולמ"ד רוצה בקיומו וכו', והרי פירשתיה.
אבל בנו מודה לו. וא"ת אי האי בנו של ר"ג זהו בנו (של) רשב"ג הא איהו קאמר דאסור לעשות שטיחין לחמור מנודות של גוים, ואין נראה לחלק בין רוקבאות לנודות, וי"ל דמשום ר' יהושע בן כפוסאי קאמר וליה לא סבירא ליה, או שמא אין זה רשב"ג, ובפ"ק דנדה (ח' ע"ב) פירש"י גבי ר' חנינא בן גמליאל זה שהיה אחיו של רשב"ג, ולהכי קאמר התם דר' אליעזר קשיש מיניה טובא, וקשה לי דאמרי' בסוטה (מ"ט ע"ב) אמר רשב"ג מאי דכתיב [איכה ג'] עיני עוללה לנפשי וגו' אלף ילדים היו בבית אבא ולא נשתייר מהם כי אם אני כאן ובן אחי אבא בעסיא, ושמא ההוא דסוטה זה רשב"ג הזקן וסברא היא אע"ג דלא קאמר הזקן שהרי בין ר"ג של יבנה לבנו לא מצינו שום חורבן, ובמס' נדה פירשתי.
<h2>דף לב:</h2>
דלא כר' אליעזר. ותימה לר' גבי עורות לבובין נמי דלעיל מיניה (כ"ט ע"ב) אמאי לא קאמר דלא כר' אליעזר, דלר"א יש לאסור כל עורות של בהמות גוים בהנאה, וכן כל גבינות בלא גבינת בית אונייקי דכולן נשחטין לע"ז מסתמא, וי"ל דמודה ר' אליעזר דכל עורות שאינן לבובין וכל גבינות הגוים יש להתיר בהנאה, דלא אמרינן סתם מחשבת נכרי לע"ז אלא כדרך שחיטה, אבל בהריגה או בנחירה אין לי לתלות שעושין לע"ז, ורוב בהמות אין שוחטין דרך שחיטה, וא"ת הך נמי דבשר הנכנס לע"ז מותר מנא ליה דאתיא דלא כר' אליעזר, וי"ל דפשיטא ליה דבשר שהם מקריבין לע"ז הוי רוב פעמים מבהמות שחוטות, מ"ר. וצ"ע, כי תימה הוא לחלק בגוים בין שחיטתן לנחירתן וגם לומר דתקרובתם מבהמה שחוטה מסתמא.
והיוצא אסור מאי טעמא אי אפשר דליכא תקרובת ומני ר' יהודה בן בתירה היא וכו'. ותימה דהא אפי' רבנן מודו הך היקישא דזבחי מתים כדאמרן לעיל [כ"ט ע"ב] גבי יין מנלן וכו', והתם לא אמר תלמודא ר' יהודה בן בתירה היא דליכא מאן דפליג, ועוד דלקמן בפ' (כל הצלמים) [ר' ישמעאל, נ' ע"א] דדרשינן מנין לתקרובת ע"ז שאינה בטילה עולמית שנאמר ויצמדו וכו', ומאן דפליג לקמן גבי אבני מרקוליס סבר בעינן כעין פנים וליכא, אבל בכעין פנים מודו כ"ע הך היקישא. ועוד מפני שהוא כזבחי מתים, מפני שהוא זבחי מתים מבעי ליה. ועוד קשה לי דלעיל מינה בסמוך קאמר (לקמן) בשר הנכנס לע"ז מותר וקאמר דלא כר' אליעזר, מנא ליה דלמא כר' אליעזר אתיא וכרבנן דר' יהודה בן בתירה, אלא משמע דאפי' לרבנן אסור בהנאה, מיהו או"ר דמכאן אין להקשות, וכרבנן פשיטא לי' דלא אתיא מסיפא דוהיוצא אסור וכו' דמוקמי' כר' יהודה בן בתירה, אבל מפ"ק (דחולין י"ג ע"א) דקאמר שחיטת נכרי נבילה, נבלה אין איסור הנאה לא דלא כר' אליעזר, ומנא ליה דילמא הוי כר' אליעזר וכרבנן דר' יהודה בן בתירה לאיכא דאמר דבסמוך התם [שם ע"ב] דמוקי משנה דהתם דלא כר' יהודה בן בתירה, אלא משמע דפשיטא ליה דלרבנן דר' יהודה נמי אסור בהנאה. ונראה לר' דבטומאת אהל פליגי ר' יהודה בן בתירה ארבנן, דטומאת שרץ מודו בה כולי עלמא מידי דהוה אע"ז גופא וכדאשכחן לקמן (נ"ב ע"א) בעי ר' יוחנן תקרובת ע"ז של אוכלין מהו כו', ובסוף אלו דברים בפסחים (ע"ג ע"א) השוחט לע"ז מה תיקן, דלא תיקן להוציאו מידי נבילה דטמא מיהא מדרבנן, וא"ת למ"ד דע"ז אינה מטמאה במשא כנבילה בריש אמר ר"ע (שבת פ"ב ע"ב) מאי פריך באלו דברים שוחט לע"ז מה תיקן, הרי תיקן להוציאו מידי נבילה לענין דאין לו טומאת משא, דמסתמא לא חמירא טומאת תקרובת ע"ז טפי מע"ז לרבנן דר' יהודה בן בתירה כדפרי' בפנים, ומצי' למימר דלר' עקיבא דאמר ומטמא במשא [פריך], או בין לר' עקיבא או בין לרבנן פריך אליבא (דר' אליעזר) [דרבה] דאמר התם במשא כ"ע לא פליגי דמטמאה כי פליגי באבן מסמא. ועוד יש לפרש דאפי' למ"ד דע"ז אין מטמא במשא, מודו רבנן דר' יהודה בן בתירה דתקרובת ע"ז מטמא במשא מדרבנן דלענין משא מקשינן ליה לזבחי מתים מדרבנן, אבל אהל שהוא טומאה חמורה ביותר לית להו בתקרובת, ולכך לא הזכיר ר' יהודה בן בתירה רק אהל ולא אמר מנין שמטמא במשא ובאהל, דבמשא מודו רבנן, ולא מקשי ליה למת [אלא] לענין טומאה דשייכא בכל מילי דמת כגון מגע ומשא כגון עצם כשעורה, והכי משמע בפ"ק דחולין (י"ג ע"ב) דקאמר איכא דאמר אמר רבא הכי קתני זו מטמאה במשא ויש לך אחרת שהיא כזו ומטמאה במשא ואינה מטמאה באהל, ומשמע דבכל תקרובת ע"ז מיירי אפי' לא שחטה נכרי שאין בה טומאת משא מטעם שחיטת נכרי יש בה טומאת משא מטעם תקרובת ע"ז, וכן נראה דעל טומאת אהל הוא דפליג מדמייתי לה לקמן בכל הצלמים בסופו (מ"ח ע"ב) גבי טומאת אהל וגבי לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא, ומדנקט איהו גופיה במילתי' טומאת אהל דבאיסור הנאה לא פליג על רבנן אבל בטומאת אהל פליג, [ד]אפי' בכעין פנים לית להו לרבנן טומאת אהל כלל, ובהכי מיתריץ הא דקשה לר' בפ"ק דחולין (י"ג ע"ב) דקאמר שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא ויש לך אחרת שמטמאה אפי' באהל ואיזו זו תקרובת ע"ז ומני ר' יהודה בן בתירה היא, ואמאי לא מוקי לה כרבנן (ו)את"ל דמודו רבנן טומאת אהל בכעין פנים כמו שמפרש ר"ת, והשתא ניחא בלא דוחק. והא דקתני הכא מפני שהוא כזבחי מתים ולא תנא זבחי מתים, היינו משום דאינו דבר ברור דהאי בשר היוצא הוי זבחי מתים, אלא תלינן ליה כאילו הוא ודאי זבחי מתים הואיל ורגילות הוא דאי אפשר דליכא תקרובת, כן נראה לר' ועיקר. והא דמוקמינן מתני' דהכא כר' יהודה בן בתירה ולא כרבנן דמודו באיסור הנאה, היינו משום דקתני מפני שהוא כזבחי מתים משמע דאיכא נמי אוהל במת דלא הוה למיתנייה כלל, אבל נראה לר' שאין לפרש דבלא טעם ייתור משנה משמע דנקיט לשון זבחי מתים למימר שמטמא באהל, דא"כ תיקשי בפ"ב דחולין (מ' ע"א) גבי הא דתנן השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה, ודייק התם פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי וכו' ומשני הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר, מאי קשיא ליה למימר דלא בעי זבחי מתים שזה לא היה כי אם כר' יהודה בן בתירה דהוה משמע דמטמא באוהל, אלא ודאי משום ייתור משנה דייק הכא דר' יהודה בן בתירה היא, ועוד דהוה מצי למימר דר"י ב"ב מחמיר טפי חושש לתקרובת ע"ז מספק טפי מרבנן, וטעם הראשון נראה יותר.
וטומאת אוהל דקאמר ר"י ב"ב נראה לר' שהוא מדרבנן, ולא כדברי המפרשים דמן התורה קאמר, דא"כ לקמן בסוף כל הצלמים (מ"ח ע"ב) דקאמר גבי אשירה לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא דאי אפשר דליכא תקרובת ור' יהודה בן בתירה היא, היכי קאמר דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור, אלא משמע בהדיא דמדרבנן איכא טומאת אוהל ובגוזלת את הרבים אוקמו' אדאורייתא, דמודה ר' יהודה בן בתירה לרבנן דלא דרשינן מקרא דויאכלו זבחי מתים אלא איסור אכילה והנאה דומיא דויאכלו, ואסמכתא בעלמא קאמר לענין טומאת אוהל מדרבנן, כן נראה לר' עיקר, והא דאמר בסוף פ' העור והרוטב (חולין קכ"ט ע"א) הרי אמרו תקרובת ע"ז של אוכלין מטמאין טומאתה לאו דאורייתא דאי ס"ד דאורייתא מצינו לאוכלין שמטמאה טומאה חמורה, ומשני אפי' תימא דאורייתא כששימש מעשה עץ שימש, (משום) [משמע] שיכול להיות דהוי דאורייתא, ואו"ר דדחויא בעלמא דקאמר התם דמהא לא תפשוט. וגם קשה לר' דקאמר בפ' אלו דברים (פסחים ע"ג ע"א) השוחט לע"ז מה תיקן, לימא אכתי להוציאו מטומאת נבילה דאורייתא, דאין בו אלא טומאה דרבנן דכל טומאה הויא מסתמא מדרבנן דכיון שאין ההיקש מן התורה לענין אוהל כמו כן אינו מן התורה לענין מגע ומשא, ואו"ר דלא חשיב ליה תיקון כיון דטמא מיהא מדרבנן, אי נמי י"ל דלר' יהודה בן בתירה אע"ג דטומאת אוהל דתקרובת ע"ז דרבנן, מדמטהר עובר תחת אשירה היכא דגוזלת את הרבים אע"ג דא"א דליכא תקרובת, מ"מ טומאת מגע ומשא דידיה מן התורה (דא"כ) [דאל"כ] לא היה מחמיר לטמא בה טומאת אוהל מדרבנן, ואין להקשות למה לא תהא טומאת אהל אליבי' מן התורה כיון דמקיש למת לענין טומאת מגע ומשא מן התורה, כי י"ל דכי איתקש למת אף לטומאה היינו ההיא טומאה דשייכא בכל מילי דמת בין בבשר כזית בין בעצם כשעורה, אבל לטומאת אוהל דליתא בעצם כשעורה לא איתקש, ובהכי מתרצין שמעתא שפיר דההיא דתקרובת ע"ז דבעא ר' יוחנן מר' ינאי בפ' ר' ישמעאל (נ"ב ע"ב) דקאמר טומאה דרבנן בטלה תיהוי כרבנן, וההיא דפרק העור והרוטב ודאלו דברים בפסחים ליהוין כר' יהודה בן בתירה, והאי דקאמר מה תיקן אליבא דר' יהודה בן בתירה קאמר דבעי לאוקמי (שפיר) דתיתי שפיר כר' יהודה בן בתירה דאתיין סתמא מתני' כוותיה הא דשמעתין והא דלא יעבור תחתיה דאשירה דלקמן. ולקמן ובפ"ק דחולין פירשתי פי' ר"ת ומה שקשה עליו והארכתי עוד.
וההולכים לתרפות. לטעות ע"ז למרחוק כדפירש"י, ולא שייך לימי אידיהן כלל מידי, ונראה שאינו רחוק כל כך אלא קרוב קצת מדאמר בגמ' ישראל ההולך לתרפות בחזרה אסור כיון דאביק ביה ודאי אזיל, ואם רחוק הוא וכי דבר ברור הוא שמיד ישוב ללכת עוד שם, ואין לפרש בחזרה אסור בפעם שנית שרוצה ללכת שם, דכיון דאביק ביה שכבר ראינו שהלך שם פעם אחת ודאי אזיל, דהא ליכא למימר דהא גבי גוי קאמר בחזרה מותר מאי דהוה הוה, נ"ל.
<h2>דף לג.</h2>
ישראל שהולך ליריד וכו'. והא דלעיל פ"ק (י"ב ע"א) אסרינן ללכת ליריד של גוים, פי' שם גבי פלוגתא דמעוטרות בפירות וורד והדס. גוי נמי נימא ע"ז זבין דמי ע"ז איכא בהדי'. הכא ובפ"ק [י"ב ע"א] אסרינן דמי ע"ז ביד גוי, ובריש פ' בתרא (ס"ד ע"א) אמרינן דמותרין, ולעיל פירשתי.
נודות הגוים וכו' וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. וא"ת כיון דסתם יינם במשהו אמאי אין איסורן איסור הנאה של יין ישראל הכנוס בהם, מההוא טעמא גופי' דאסור בשתיה, ואפי' לפי' ר"ת דמפרש סתם יינם בששים ומהאי טעמא תפרש דמותר בהנאה דבטל בששים, ומיירי כגון דליכא אחד מששים מן האיסור, מהאי טעמא לישתרי בשתיה, ועוד אמאי איירי ביין ישראל הכנוס בקנקנים של גוים, לאשמועינן יין סתם שנתערב טיפת סתם יינם ביין ישראל. או"ר דדוקא האי הוא דשרי בהנאה משום דבטל טעמו בתוך הנוד או הקנקן, וכשחוזר ונפלט לתוך יין ישראל הופג טעמו ושרינן ליה בהנאה לרבנן, ולר"מ חשבינן ליה יין גמור. ומ"מ קשה לי לפי ר"ת דמפרש סתם יינם בטל בששים הכא לא מישתרי בשתיה אי איכא ששים של היתר שאין ברור לנו כמה נפלט מן היין הנבלע בנוד ובקנקן, וצ"ע אי אמרינן גבי פליטת יין איסור בכולי כלי משערינן כדאמר (בהחולץ) [בחולין צ"ז ע"ב] בכולי קדירה משערינן, וסבר הוא שגם כאן ראוי לומר בכולי כלי משערינן אעפ"י שהוא צונן, דכיון דאין ידוע כמה נפלט לחוץ ויכול להיות שהאיסור פשט בכל הכלי סברא הוא לומר בכולי כלי משערינן. ושוב ראיתי שגם רבי יעקב פירש בההיא דנודות הגוים וקנקנים דבכולי כלי משערינן ולא במאי דנפיק מיניה, וגם לפנים כתוב, ומ"מ מיא ושיכרא שרינן לישראל לכנוס בהן דהואיל והופג טעם היין לא חשיב לאסור המים והשכר. ואפילו לפי' ר"ת שהיה סובר דיין במים לא בטל אלא בס' גבי ההיא דסוף מכילתא דשני כוסות אחד של חולין וכו' (ע"ג ע"ב) איכא למימר דאע"ג דהכא ליכא ס' במים שרינן בהו הכא טפי מביין, הואיל והופג טעם היין תפלט כי היכי דמהני טעמא דהופג לענין היתר הנאה כדפרישית. ומפרש ר' דהך פלוגתא דר' מאיר ורבנן לא קיימי אלא איין ישראל הכנוס בנודות וקנקנים, אבל נודות וקנקנים גופייהו שרו בהנאה לכ"ע. ועוד יש לפרש דבנודות נמי פליגי, ולעיל (פריך) [פירשתי] גבי פירכא דאסור לעשות מהן שטיחין וכו'.
ת"ר נודות הגוים גרורים חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורין. כך כתוב בספרים, וזה לשון עצמו כתוב לקמן בספרים גבי קנקנים, ת"ר קנקנים של גוים גרורין חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורין. וכאן גבי נודות פירש"י גרורין שאין בהם זפת והן חדשים שלא היה בהן יין כי אם זמן מועט מותרין דבכניסת יין זמן מועט לא בלע עור, ודווקא נודות אבל כלי חרס בלע לאלתר. ישנים שהיה בהן יין זמן מרובה, או מזופפין אפי' חדשים בחדא זימנא אסורין דעל ידי הזפיתה בלע עור בחדא זימנא, ועל ידי כניסת יין זמן מרובה בלע עור אפי' בלא זפיתה. ולקמן בסמוך פירש"י נמי סבר רב אחא למימר הני מילי נודות דהיינו זיקי שהן של עור וסגי להו בעירוי אבל קנקנים של חרס בלעי טפי ולא סגי בהכי. וקשה לר' על פירש"י שלא פירש התלמוד עכשיו שיעור חדשים וישנים בכמה יקרא זמן מועט ובכמה זמן מרובה איזה שיעור נתן לדבר, כי אין נראה לפרש שבפעם ראשונה יחשבו חדשים ובתרי זימני יחשב ישנים. ועוד קשה דברייתא דקנקנים לא נוכל לפרש כמו הך דנודות אעפ"י ששנוי בה זה הלשון עצמו השנוי בנודות, שהרי רש"י עצמו פירש (גם) [גבי] נודות וקנקנים אסורין אפי' בחדא זימנא כדפרישית משום דחרס בלע טפי. וגם על אותו פי' שמפרש אבל קנקנים לא משום דחרס בלע טפי, (ו)קשה לר' דהא אין צריך טעם זה דהא קנקנים מכניסין לקיום כדאמר בסוף פרק בתרא (ע"ד ע"ב) ת"ר הגת והמחץ והמשפך של גוים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים ומודה רבי בקנקנים של גוים שהן אסורין, ומה הפרש בין זה לזה, (וכי) קנקנים מכניסן לקיום וזה גת ומשפך ומחץ אין מכניסן לקיום, והתם אמרינן רבא כי הוה משדר גולפי להרפניא צייר להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו, קסבר כל שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן, וא"כ ודאי בקנקנים יש לנו לאסור כאן בזימנא חדא מטעמא דמכניסו לקיום. ואין נראה לומר דהאי דחשיב לקמן קנקנים מכניסן לקיום היינו דוקא בזפותין אבל בלא זפיתה לא, דמדקתני בסיפא דברייתא דרבי ורבנן דשל עץ ושל אבן מנגבן והם טהורין ואם היו מזופפין אסורין, מכלל דרישא בלא זפיתה מיירא. ואין נראה נמי לומר דלפי שעה דלקמן לאו בחדא זימנא אלא בד' פעמים או בה' או יותר כמו שנקראין כאן ישנים לפירש"י, חדא דלפי שעה היינו כל דהו, ועוד אפי' נודות דאין מכניסין לקיום אסרינן הכא ישנים בלא זפיתה לר' שלמה. ונודות צריך לומר שאין מכניסן לקיום מדשרי להו בכניסת יין זמן מועט בלא זפיתה, ואי מכניסן לקיום אפי' לפי שעה אסרינן כדפרישית, ממה נפשך אין לפרש בברייתא דקנקנים מה שפירש"י בנודות אי משום טעמא דרבי' ש"י גופיה דחרס בלע אי משום דמכניסן לקיום וצריך לפרש כמו שאפרש לפי' ר"ת. ותימה מה זה שדילג רבי' שלמה לפרש כאן שאין לפרשה בהך דנודות אעפ"י שיש בה זה הלשון עצמו, ויש להקשות לרש"י שאוסר נודות ישנים אע"ג דאין מכניסן לקיום וגם אינן זפותים, מהא דאמר לקמן בשמעתין [ע"ב] גבי דבי פרזק רופילא דאנסו הני כובי דפומבדיתא ורמו בהו חמרא ואהדרינהו ניהלייהו, וקאמר עלה כל דבר שאין מכניסן לקיום משכשכו במים ומותר, ודוחק הוא לומר דהתם הוי כמו נודות חדשים שהגוים לא שמו בהן יין נסך כי אם זמן מועט, אבל ישנים אסורים בנודות, שלפי זה נאסור כל כלי חרס שלנו שנשתמשו בהן גוי זמן גדול, אפי' נתנו בו מים בתחילתו, ואפי' כלי (חרס) [זכוכית] כמו כוסות, דמאי שנא כוסות מנודות. ובזה י"ל דנודות [בלעי] טפי [מכלי זכוכית], ומ"מ כלי חרס שלנו שנשתמש בו גוי ימים רבים נאסור מטעם נודות ישנים, דלא גריעי כלי חרס מנודות, ועוד דאפי' בזימנא חדא היה לנו לאסור כלי חרס שלנו אע"ג דאין מכניסין לקיום, דהא רש"י עצמו פי' דדוקא נודות, אבל כלי חרס בלעי לאלתר, ודומיא שאין מכניסין לקיום הוא סובר דאסרינן כלי חרס, וזה אי אפשר לאסור כלי חרס בחדא זימנא באין מכניסן לקיום וכל התלמוד חולק על זה. ועוד דאפי' לימים רבים אין לאסור באין מכניסן לקיום, דמדקאמר לקמן גבי רבא כי הוה משדר גולפי להרפניא וכו' קסבר כל שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן, פי' אם יהא בו גוי לפי שעה, משמע דאי לאו מילתא דרבא לא הוה ידעינן דאסרינן אפי' במכניסן לקיום לפי שעה כי אם לזמן מרובה, מכלל דאין מכניסן לקיום אפי' לזמן מרובה לא הוה אסרינן, ודוקא במכניסן לקיום גזרינן בלפי שעה אטו זמן מרובה, אבל באין מכניסן לקיום לא שייך למיגזר מידי בלפי שעה, משום דאפי' לזמן מרובה אין ראוי לאוסרו.
ונראה לי דצ"ע למה נאמר דהא דאמר כל שמכניסן לקיום כבעין קנקנים קאמרינן שהם של חרס דמהני טעמא דמכניסו לקיום בהדי טעמא דכלי חרס בלעי טובא וסתם יין משתמר בכלי חרס כדאמר משתמר בפחות שבכלים (עי' תענית ז' ע"א), ואמרינן כולי עלמא רמו ליה במאני דפחרא בנדרים (נ' ע"ב) ובתענית (שם) גבי ר' יהושע בן חנניא, אבל בשאר דברים לא החמירו במכניסו לקיום לאסור לפי שעה, ולפי זה נוכל לומר יפה דנודות הוו מכניסן לקיום, ולא תקשי מידי למה הוצרך רש"י לפרש לקמן סבר רב אחא למימר הנ"מ נודות אבל קנקנים לא משום דחרס בלע טפי, שלא היה יכול לפרש טעמא דמכניסן לקיום שהרי גם נודות שוים לקנקנים בזה שגם נודות מכניסן לקיום, ולא תקשי נמי אמאי לא אמרינן בנודות דמשכשכן במים ומותרים, דהא הוי מכניסן לקיום, ולענין זה יועיל בהן כשהם ישנים טעמא דמכניסן לקיום דלא סגי בשיכשוך, ולפי"ז היו חביות שלנו שהן של עץ מותרות בשיכשוך בלפי שעה [כ]בנודות חדשים אע"ג דמכניסן לקיום, אבל אם עמד יין של גוי זמן מרובה היו אסורין בנודות ישנים וגם בדרדורים של גוים דלעיל [ל"ב ע"א] הם של עץ כמו שמפרש ר"ת בפ"י דמס' כלים בהך שמעתא. ומיהו נראה לי דאי אפשר לומר כן דהא אי מהני ביה טעמא דמכניסו לקיום שלא להתירו בשיכשוך כששהה בו יין של גוי זמן מרובה דהיינו ישנים, היה לו להחמיר בו בלפי שעה (בכל חרס) [בנודות] כיון שרגילות להכניס בו לקיום כמו בכלי חרס. וגם קושיא ראשונה דמוכח דקנקנים מכניסן לקיום וקשה על מה שהוצרך רש"י טעמא אבל קנקנים לא משום דחרס בלע טפי אינה מתורצת, דעל כרחו אין מכניסן לקיום מדלא אסרינן בהו לפי שעה. וממה שפירשתי דקנקנים מכניסן לקיום, ומהאי טעמא מחמיר בהו רבי בההיא בפ' בתרא יותר מגת ומחץ ומשפך דלא סגי בניגוב, קשה על פי' רש"י שפי' לקמן בשמעתין, כסי ר' אחי אסר וכו' דבחד זימנא מיתסרא ביין של גוים אם לא נתן בהם מים או יין של ישראל ג' פעמים בתחילתן, וטעמא משום דחרס בלע טובא, דהא בקנקנים אין מועיל טעם זה אלא צריך טעמא דמכניסן לקיום, ואילו כסי אין מכניסן לקיום, וצריך לפרש לקמן בהך דכסי בענין אחר כמו שמפרש ר"ת. ואע"ג דלרבנן דרבי אסרינן גת ומחץ ומשפך דלא סגי בניגוב אע"ג דאין מכניסן לקיום, היינו משום דכלי הגת בלע טפי ואין ללמוד משם שאר כלי חרס. ועוד יש לתרץ דאפי' לפי' רש"י דלקמן דכסי הוצרך לומר בקנקנים טעמא דמכניסו לקיום כדי לאסור אפי' היכא דשרינן בכסי, כגון שנתנו בהם מים קודם דאשתי בהן גוי. ולשיטת רבי שלמה יש לאסור קנקנים שלנו הנקראים יושטש וקנש המזופפות אע"ג דאין מכניסן לקיום כדפרישית, וקדירות של חרס שלנו אסרינן אפי' בחדא זימנא אם לא נתנו בהם מים מתחילתו לפירש"י דכסי דלקמן.
ונראה לרבי' יעקב כגירסת התוספתא [פ"ה ה"ד] דמדתנו התם הך דנודות ודקנקנים בהדי הדדי, ואינו מענין אחד. וה"ג לה התם נודות הגוים גרורין מותרין חדשים וזפותים (גבי) [אסורים גוי] ריבבן ועיבדן וכו' קנקנים של גוים חדשות מותרות ישנות זפופות אסורות ושכנס בהן גוי מים מותר ישראל להכניס לתוכה יין וכשכנס בה גוי יין ישראל ממלא אותה מים ג' ימים מעת לעת כונס לתוכה יין ואינו חושש, ושכנס בו גוי יין [וישראל] ציר ומורייס מותר ישראל להכניס לתוכה יין. וה"פ נודות הגוים גרורין שאין בהן זפת מותרין אפי' ישנים שהיה בהן יין, הואיל ואין מכניסן לקיום וכדאמרינן לקמן בשמעתין כל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ומותר, ולא שנא לא היה בהם זפת מעולם ולא שנא היה בהן ונקלף מותרין בשכשוך המים, דלקמן בפ' בתרא [ע"ד ע"ב] מוכח דאין לומר שכלי זפות בולע טפי על ידי הזפת אפי' מעבר לזפת, משאם לא היה בו זפת כלל, דפריך תלמודא מהא דקתני וחכמים אומרים אעפ"י שקילף הזפת הרי זו אסורה, וההיא דגת ומחץ ומשפך שאינן זפותין. חדשים זפותין אסורין, פי' אפי' חדשים כיון דזפותים אסורין, וחדשים מיקרו חדשים ממש שנראה שלא היה בהן יין כלל, ואסורין משום דשמא רמא בהו הגוי חמרא ולא ידיע שאין ניכר מפני הזפת, וזפת מבליע בחדא זימנא וצריך עירוי. אבל אין לפרש מפני היין הניתן בשעת זפיתה, דלמ"ד בסמוך דהוי כזורק מים לטיט מאי איכא למימר. קנקנים חדשות מותרות, פי' דאיכא תרתי לטיבותא, חדשות שלא היה בהן יין מעולם וגם אינן זפותות, וקמ"ל דלא גזרינן דלמא רמא בהו גוי חמרא פורתא ולא ידיע, שאז יהיו אסורין משום דמכניסן לקיום, דבלא זפיתה היה ניכר יפה אם כנסו בהם גוי. ישנות שכנסו בהן יין אפילו פעם אחת אסורות, דכל שמכניסן לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן, או זפופות אפי' נראה שלא ניתן בהם יין מעולם אסורות, דלא מינכר הואיל ואיכא זפת כדפרישית וזפת מבליע בחדא זימנא. ורבי' יעקב מ"כ פי' זפופות אסורות משום יין של שעת זפיפה, דלא אמרינן כזורק מים לטיט אלא בנודות משום זוהמא דעור, אבל זיפות דקנקנים לא אזיל לאיבוד והוי כזיפות דגת דמיתסר לקמן משום הכי בפ' בתרא (ע"ג ע"ב) מיהו לא היה צריך כאן לפי' זה, אלא משום דדלמא רמא בהו גוי חמרא ולא ידיע משום זפת, דעל כרחך בנודות צריך לומר כן כדפרי'. ומיהו סובר ר"ת, דאפי' ידוע לנו שלא נתן בהן גוי יין אחר עשייתן אסורות משום שעת זפיתה, ואיני יודע למה לו לפרש כן, דהשתא לא הוי איסור זפופות בקנקנים כמו בנודות. ויושט"ש וקנ"ש שלנו שהן זפופות יש תימה היאך אנו נוהגין לנהוג היתר בחדשות, אמאי לא אסרינן מטעמא דאימר רמא בהן גוי חמרא ולא ידיע, או משום דאפי' יין של זפיתה אוסר לרבי' יעקב. ואו"ר שיש ליתן טעם ולומר דשלנו אין רגילין לתת בהן עכשיו יין בשעת זפיתה, הואיל וכן וגם משום דאימר רמא ביה גוי חמרא ולא ידיע אין לאסור דהואיל ולא ניתן בו יין בשעת זפיתה היה ניכר יפה אם היה כונס בהן יין אחר עשייתן. והנוהג בהן לעשות עירוי או להרתיחן אפי' חדשות תבוא עליו ברכה. ולשיטת ר"ת שפי' אסורות יושט"ש וקנ"ש שלנו הזפופות בחדא זימנא שהיה בהן יין, אסור אע"ג דאין מכניסן לקיום, דהא חזינן בנודות דאמר דזפת מבליע בחדא זימנא אעפ"י דאין מכניסן לקיום אבל קנקנים דמכניסן לקיום לא.
וה"ר אליהו זצ"ל היה רוצה להתיר יושט"ש וקנ"ש שלנו על ידי שיכשוך מים אפי' זפותות כשאר דברים שאין מכניסן לקיום, והיה מפרש דנודות וקנקנים שניהם מכניסן לקיום. ואו"ר שיש לישב גירסת הספרים לפי שיטה זו ונפרש בין בנודות בין בקנקנים בענין אחד, וחדשים היינו שלא היה בהן יין מעולם ומותרים בלא זפת דאי רמא בהו חמרא הוה ידיע, ישנים או זפותין אסורין בין נודות בין קנקנים משום דמכניסן לקיום אפי' בלא זפיתה, זפותין אפי' חדשים אסורין דאימר רמא בהו גוי חמרא ולא ידיע, ולקמן (ה"מ) [ה"פ] נודות דאע"ג דמכניסן לקיום לא בלעי כקנקנים של חרס, אבל קנקנים לא וכו'. וקשה קצת אמאי לא עירב ותני להו בברייתא אע"ג דמיתנו גבי הדדי, ויש לשון אחר בשניהם לגירסת הספרים. וי"ל משום דבנודות מסיים בהו רובבן ועוברן וכו', ובקנקנים מסיים ענין אחר ושכנס בהו גוי יין וכו'. ואע"ג דסיומא דקנקנים שייך בנודות דעירוי ג' ימים, שמא דין דכניסת ציר ומורייס השנוי בקנקנים אינן בנודות, או שמא אין רגילות לכנוס ציר ומורייס בנודות, דהא לר"ת נמי לא (שנא) [שנה] דין נודות וקנקנים זה אחר זה. ואחר כך ישנה סיומא דנודות וסיומא דקנקנים ביחד, וליהוי קאי אתרווייהו, לפי' זה היה מתיישב יפה כדי ליישב גירסת הספרים. ואמנם ר"ת הקשה לו מהלכות גדולות שהבאתי שכתב בהן סבר רב אחא למימר הנ"מ נודות דאין מכניסן לקיום אבל קנקנים דמכניסן לקיום לא, הרי לך דנודות אעפ"י שאין מכניסן לקיום אסורין וכן כלי עץ שלנו הואיל וזפופות. והא דאמר לקמן בפ' בתרא [ע"ד ע"ב] ומה הפרש בין זה לזה בין גת לקנקנים זה מכניסו לקיום וכו', והיה לו לפרש מה בין גת לנודות זה מעור וזה מאבן ועץ וחרס, ולא חש להאריך, אי נמי משום דלא קתני ומודה ר' בנודות כדקאמר ומודה רבי בקנקנים. ונראין דברי ה"ג דסתם כלים שמכניסן לקיום שבתלמוד הן מחרס כדאמר בפ' הנודר מן המבושל (נ' ע"א) גבי ברתיה דקיסר דכ"ע רמו ליה במאני דפחרא. והא דאמר לעיל [ל"ב ע"א] שמא יבקע נודו ויתפרנו על גבי נודו ולא תיקשי דא"כ משמע דנודות הוו מכניסן לקיום ואסורין, ואני פירש' לגירסת התוספתא דגרורין בלא זפת אפי' ישנים מותרים, דלעיל מיירי בנודות זפותין וכגון שלא גירר הזפת.
ושוב חזר בו ר"ת לדקדק ולמצוא היתר בקנקנים שלנו יושט"ש וקנ"ש להעמיד המנהג, כי היה אומר שהיה תחלה מנהג להיתר, ונראה לו להתיר משום דאע"ג דנודות אסורין אע"ג דאין מכניסן לקיום כיון שמעור רך הוא בלע ונאסר על ידי הזפת כדקתני בברייתא דתוספתא שפירשתי חדשים זפותין דבחדא זימנא דרמא ביה שמא חמרא מבליע הזפת, וכן גת ומחץ ומשפך כל עצמן עשויין ליין וכולן כלי הגת יש להחמיר בהן על ידי זפיתה, אבל יושט"ש וקנ"ש אין מכניסו לקיום ולא הוו כגת ומחץ והם לכל מיני משקה כגון כובי' וכגון [להלן ע"ה ע"א] חלתא דדיקולי וכל סתם כלי עץ אין בהם הזפיתה, וגם במחץ ובגת ומשפך יותר משאר כלים, ואין לי לאסור שאר כלי עץ על ידי זפיתה בלא ראיה דהואיל ובלא זפיתה מותרין בשיכשוך המים אין הזפת אוסרן, אעפ"י שאוסר נודות של עור. ומביא ראיה מדאמר בשלהי ע"ז (ע"ד ע"ב) גבי גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה וקאמר בגמרא דאפי' דרך בה שנשתמש בה הרבה פעמים יין לא היתה צריכה רק ניגוב אי לאו משום פילי, דקאמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב ומשום (דאלו אמרא) [דעייל חמרא] על ידי דריכה כההיא (שם) דאתא לקמי' דר' חייא וכו', הא ודאי בניגוב סגי לה וניגוב דגת (בהדחה רשאי) [כהדחה דשאר] כלי עץ, דגבי גת של עץ ושל אבן שאינן זפותין תניא התם בסמוך דצריך ניגוב, ושאר כלים סגי להו בהדחה, דאין הניגוב להפליט מה שבפנים כי אם להדיח יפה מבחוץ, וכי איכא זפת אית לן למיבעי עירוי אם זפת אוסר, ואי בעי עירוי ניגוב במקום עירוי לאו כלום הוא, וא"כ מאי האי דהוה קאמר בניגוב בעלמא סגי לה והלא זפותה היתה הגת, אלא ש"מ שזפת אינו אוסר, ומתוך כך הוא מתיר גם אותן דליים שפיהן מזופף כלי מדת היין הנקראים יילייץ, כמו שבגת לא הוה מהני זפת אלא הוי בניגוב כמו בלא זפת, אי לאו משום פילי, כמו כן בשאר כלים לא תועיל הזפת אלא הוי בהדחה כמו בלא זפת מאחר שאין מכניסן לקיום. ומיהו אומר ר' דאין משם ראיה גמורה, דהתם מפרש"י דגת של אבן אין מזפפין אותה רק זפיפה קלושה ומועטת, דהא בשל עץ קתני התם במשנה רבי אומר ינגב וחכמים אומרים יקלף את הזפת, ובשל עץ אומר רש"י שרגילין לזפת יותר, והלכך גם כלי עץ שלנו שיש בהן זפת הרבה יש לאסור על ידי הזפיתה. ומיהו לר"ת יכולות להיות הזפיפות שוות, וגם מספקא לי דשמא בכלי עץ שלנו המזופפין יש לאסור על ידי פילי אע"ג דליכא בהו דריכה וצ"ע.
ומה שמביאים ראיה מתלמוד ירושלמי [ה"ד] דזפת נבלע בקנקנים, מדקאמר התם על [ידי] זפת הן בלועות, אור"ת דלאו ראיה היא, דקאמר התם קנקני גוים חדשות מותרות אעפ"י שהן זפותות וישנות אסורות אעפ"י שאינן זפותות, הכא את אמר זפותות מותרות והכא את אמר זפותות אסורות, א"ר אבהו אני עמדתי על זפתן של קנקנים ואין נותנין לתוכן חומץ בשעה שזופתין אותן, ואחר מיכן אומר א"ר אבא הלך ר' עקיבא לזיפרין אתון שאלין ליה קנקנים במה היא טהרתן, אמר מזה למדתי עליהן ומה אם בשעת שאינן זפותות את אמר מותרות בשעה שהן זפותות ונקלפה זפתן לא כל שכן, וכשבאתי אצל חברי אמרו לי על ידי זפת הן בולעות. וה"פ קנקנים של גוים ישנות זפותות מה היא טהרתן אי סגי להו בקילוף הזפת או לא, ור' עקיבא השיב מה הם בשעה שאינן זפותות את אמר מותרות כשהן חדשות ולא חיישינן דלמא רמא בהו גוי חמרא ולא ידיע, אע"ג דאיכא למיטעי דלמא רמא בהו פורתא, בשעה שהן זפותות ורמא בהו חמרא ונקלפה זפתן (האזל) [הא אזל] ליה ההוא חמרא בשעת זפיתה וההוא חמרא דהכניס אחר כך, ואין לי לומר שנבלע היין בחרס מעבר לזפת, ואמרו לו על ידי זפת הן בולעות כשהכניס בהן גוי יין ונבלע היין בחרס מעבר לזפת ונאסרו בכך משום דהוי מכניסן לקיום, ולא מכח הזפיתה נאסרו כלל. ומה שאומר הירושלמי קנקנים חדשות מותרות אעפ"י שהן זפופות, חולק על תלמוד שלנו דהא אסרינן קנקנים זפופות אפי' חדשות כדפרי' לעיל, מ"ר. ועוד צריך לעיין בפתרון דברי הירושלמי כי אין מיושב טעם של ק"ו של ר' עקיבא שפיר דמה זה לזה, ובתר הכי קאמר אכתי בירושלמי קנקנים שאינן זפותות ר' יסא אמר אסורות ר' אמי אמר מותרות.
וזה פי' ד' כלים דשמעתי' שפי' ר"ת. שנינו בברייתא דאין מעמידין (ל"ב ע"א) הדרדורין והרוקבאות של גוים וכו' עד ולא הודו לו, נודות של גוים וכו' עד אסור לעשות מהן שטיחין לחמור. ובתוספתא [פ"ה ה"ד] קתני בתר נודות הגוים גרורין וכו' קנקנים חדשים מותרין, הרי למדנו דרדורין ורוקבאות ונודות וקנקנים ארבע ענינים. ונראה לי, דרדור של עץ ומביאין בו ענבים לגת כשפותחין אותו, וגדול כדמוכח בפט"ו דכלים גבי משנת כלי עץ [מ"א], ובת"כ בויהי ביום השמיני [פרשתא ו' ה"ה] דממעט כלי (חרס) [עץ] מחזיק מ' סאה מטומאה ומרבי דרדור מחזיק מ' סאה לטומאה דמיטלטל על ידי עגלה, ויש בעינינו בפ' א"ר עקיבא (שבת פ"ד ע"א) גבי מיטלטל על ידי שוורים, ומכניסו לקיום בחביות של גוי, ומיהו לא הוי לקיום כקנקנים דלא פליג ר"ג בקנקנים. רוקבאות של עור ומבושל וקשה וגדול, והוא תרגום של חמת [בראשית כ"א] דמתרגמינן רוקבא, והוא גדול מדמני ליה גבי דרדורים, ואמרינן בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ד ע"א) כחמת בת ט' קבין, והוא ארוך מדמדמי ליה לאיבריה דר' ישמעאל בר' יוסי, וקשה כעץ מדשבקיה תנא לרוקבאות דאיירי ביה ונקט נודות שהן של עור כמו כן ואוסר לעשות מהן שטיחין, ש"מ דחמת היינו רוקבא קשה. ונוד רך כעין שעושין במלכותינו וכורכין אותו כמו מטלית. ורב אמי ורב אסי דאכלו בבלאי חמת קשים והיו אוכלין כמו בכף ולא במפה כרב בפ' כל הבשר [ק"ז ע"ב], תדע [ד]לא היה משום דעת קצרה כעין מפה דא"כ מאי קאמר להו ר' זירא לימא איהו לנפשיה ולא ליקרינהו טועים, ועוד שנינו (כלים פרק כ"ד [מי"א]) ג' חמתת הן ושלשה תרמילין הן המקבלין כשיעור טמאין מדרס. וקשין לישב עליהן וכן תרמיל קשה כדתנן [שביעית פ"ב מ"ט] האפונין משיתרמלו פי' משהוקשו, נוד של עור וגדול כדאמר [גיטין כ"ו ע"א] שמא יבקע הנוד גבי מאה לוגין, ורך הוא כדאמר [לעיל ל"ב ע"א] שמא יתפרנו על גבי נודו, משום הכי קתני גבי רובבן ועוברן, כלומר מעלן זפת לפי שהן רכים, וחמרא לעבורי זוהמת העור הרך וקאזיל לאיבוד, אבל בדבר קשה כזיפות גת לא שייך אזיל לאיבוד, ולא בקנקנים, כדאמר בשלהי ע"ז [ע"ד ע"ב] דבזפתא דגת בעי ניגוב. קנקנים מכניסו לקיום כדאמר בשלהי ע"ז [שם]. הרי פירשתי לך דרדור וכל הנך שלא תטעה בין דרדור לשאר כלי עץ שדי להו בהדחה כעין [להלן ע"ה ע"א] כובי וחלתא דדיקולא דחייטא בחבלי דצורי ושרו [אבל קנקנים לא מהני ניגוב הואיל ומכניס לקיום], ואפי' דרדורים נראה לי דסמכו קדמונים שבצרפת שהיו מביאין בהן יין בבציר כשאינן זפותים בשל גוים דסברי בשל סופרים הלך אחר המיקל, ומסקנא דשמעתא (ל"ב ע"א) לאיכא דאמר גודא לחוד וגודע לחוד, ובן גודע העיד שהוא מותר בשתיה והודו לו, והלכתא הכי דשל סופרים הלך אחר המיקל. אבל האחרונים שבצרפת לא דקדקו בזה ולא ידעו מאיזה טעם התירו, ויפה עשו שבטלוה. והני כלי עץ שלנו כמו כן קדמונים התירו, ואני ראיתי מעשים בכל יום מכלי עץ שלנו יושט"ש וקנ"ש העשויות מנסרים שמשתמשין בהן הגוים ביין נסך שמשכשכן במים ומותרין אעפ"י שהן זפותות, והיו מפרשים דנודות היו מכניסן לקיום אבל כלי עץ שלנו אין מכניסן לקיום, ואני אסרתי עליהם לפי שמצאתי בהלכות גדולות הני מילי נודות דאין מכניסן לקיום אבל קנקנים לא וכו'. כ"ז פי' ר"ת שפי' ארבע כלים, ועוד האריך בסיום דבר זה שחזר לבסוף להתיר קנקנים שלנו כדפרי' לעיל, והמחמיר תבוא עליו ברכה.
הא גוי דשדא חמרא לבי מילחי דישראל שרי. פירש"י לכלי מלא מלח, וקשה דהא טעם [היין ב]מלח איכא, ולא הוה כזורק מים לטיט, ונראה לר"ת דמיירי למקום עשיית המלח במקום רתיחייהו, שהמשליך שם יין מותר המלח שהיין נשרף והוי כזורק מים לטיט, ומ"מ פריך שפיר דלא אזיל לאיבוד כמו של נודות דזוהמת העור מבטלת היין לגמרי. וגם אור"ת ששמע שגם עכשיו רגילין הגוים להשליך בו דם כדי ללבנו במקום שריפתו ועשייתו, ומותר מטעמא דהכא דהוי כזורק מים לטיט. ומיהו קשה דהא מתקיף לה רב אשי התם קאזיל לאבוד והיאך נתיר מטעמא דזורק מים לטיט כיון שרב אשי סותרו, ושמא אתקפתא בעלמא היא והלכתא כרב פפא דשרי, או שמא אם אמת הוא שנותנין בו עכשיו דם, י"ל שנותנין בו מעט מאוד ונשרף לגמרי ואזיל לאיבוד ושרי, מ"ר. אור"ת דדיו שעושין מיין אסור כשהוא יבש בנרתיקים מותר דהוי כזורק מים לטיט. ולדבריו צריך לומר דחשיב ליה אזיל לאיבוד, או יאמר דאתקפתא דרב אשי אינה עיקר אלא דיחויא בעלמא. ואמנם אין רגילים לעשות דיו הרבה יחד ליבשו ולהניחו בנרתיקים כי אם ממים ולא מיין. ודיו שעושין לח כדי לכתוב ששורין הדיו היבש ביין ומרתיחין אותו עד שנעשה טוב לכתוב ממנו זה נראה לר' דאסור לפי מה שאנו אוסרין סתם יינם, וגם הכתיבה עצמה היה ראוי לומר דשייך בה איסור הנאה לולי טעמא דזורק מים לטיט שהיא מתייבשת, אבל הדיו המורתח ביין לכתוב הוא לח כדרך שכותבין ממנו ולא שייך ביה זורק מים לטיט שהרי הוא בעין, ומיהו הרבה בני אדם יש שנוהגין עכשיו היתר הנאה בסתם יינם, ופסק רבי' יעקב דשרי, נפרש לקמן בע"ה. וקשה לפירושו מהתוספתא [פ"ח ה"ב] דקתני (אגד דמים) [אגרדמן] גוי שקדח במינקת וכו', עד שטיפת יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא, ויש ליישבה בדוחק.
ה"מ נודות וכו'. לעיל פירשתי שה"ג פירשו ה"מ נודות דאין מכניסן לקיום אבל קנקנים דמכניסן לקיום לא, ור' אחא לא (שמעי') [שמיע] ליה ברייתא דקנקנים דבסמוך לגירסת התוספתא [פ"ה ה"ד] דקתני בהדיא ושכנס בהן גוי יין ישראל ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת וכו'.
ת"ר קנקנים ש"ג וכו'. גירסת התוספתא כתבתי למעלה, והיא נראית עיקר לר"ת, וניחא נמי על ידי [זה] סיומא דברייתא שמעתא דבסמוך כמו שאפרש, וגירסת הספרים כך היא, קנקנים של גוים חדשים מותרים וישנים ומזופפין אסורין ושכנס בהן גוי [יין] ישראל כונס לתוכו מים, פי' כי היכי דשרי בסמוך, למישרי בהו שיכרא, ושכנס בהן גוי מים ישראל כונס לתוכן יין, פי' נשתמש בהן הגוי מים והיו מיוחדים אז למים אין לי לחוש דשדא בהן בשום פעם יין. גוי נתן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן מים ג' ימים ומערן מעת לעת, גוי נתן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן ציר ומורייס. ותימה דבעי בסמוך איבעיא להו לכתחילה או דיעבד, ומאי קמיבעיא ליה פשיטא דנותן ציר ומורייס משמע לכתחילה, ועוד מאי קאמר בסמוך ציר שורף אור לא כל שכן, היכא איירי הך ברייתא כלל שיהא אור שורף לענין שיהיו מותרין ליתן בהן אחר כך יין הא על כרחך מהיתר דציר גופיה לא שמעינן דה"ה יין, שהרי (הראשון) [הציר והמורייס] הכנוס לתוכן אנו מתירין, ואילו יין לא שרינן אם כנסו בו לפני נתינת ציר, א"כ מציר לא שמעינן יין, ועוד אפי' שיכרא שרי בסמוך למירמא בהו וה"ה ציר דהכא אבל למירמי בהו חמרא אסור. ונראה לר"ת דניחא לפי גירסת התוספתא דגר' הכי ושכנס בה גוי יין וישראל ציר או מורייס מותר ישראל להכניס לתוכה יין, ואהא שייך למבעי שפיר אם כניסת ציר ומורייס דקאמר הוי לכתחילה או דיעבד וניחא נמי ציר שורף וכו', מ"ר.
<h2>דף לג:</h2>
בעי מיניה ר' יהודא נשיאה מר' אמי. אמר לי ר' דאין זה ר' יהוד' נשיאה דלקמן (ל"ח ע"ב) גבי התרת שמן, שאותו קדמוני היה ושמואל פריך מיני' לרב דאמר דניאל גזר עליו (לקמן ל"ו ע"א) וגם מוזכר בברייתא (גיטין ע"ו ע"ב) תנא רבותינו התירוה להנשא. וזה היה בנו או בן בנו.
קינסא. הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו. והלכתא כמאן דאסר, דלא דמי להחזירו לכבשן כדפירש"י דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זפתו כבר נתלבן (הזפת) [החרס], אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתו נושרת. ואע"ג דאמר בפ' כל שעה (ל' ע"ב) דהיסקו מבפנים עדיף מהיסקו מבחוץ, הנ"מ כגון קדרות ותנור שהן יבישין בפנים ונפלט האיסור על ידי (היין) [חום] מרובה, אבל הכא הזפת נושרת על ידי חום מועט מבפנים. ואו"ר שהיו רגילין בצרפת שלא לעשות שום עירוי והגעלה לחביות שלהן כי אם להסיקן מבפנים ולהרפות הזפת, וחזרו בהן. ויפה עשו, דהיינו קינסא דאסרינן הכא, שבחום מועט נרפת הזפת וגם נושר כשמסיקין מבפנים, ואין לנו לחלק בין חום מועט של קינסא לחום מרובה יותר, כיון שאין לנו ראיה ושיעור באיזה חום נתיר. ואולם או"ר כי אם יסיקו החבית מבפנים כל כך שאילו היתה זפיתה גם מבחוץ שהיתה הזפת רפה על ידי חום הבא לחוץ מכח היסק פנים, דנראה לו להתיר כמו שמתיר התלמוד בהחזרה לכבשונות, אע"ג שלא נתלבנו שם אלא שעמדו שם עד שנרפת הזפת, דכל שכן שיש להתיר כאן שהרי כשהחזירן לכבשונות ובא לו החום מבפנים ומבחוץ אפי' לא יתחמם יותר מדאי תרפה הזפיתה שבא לו החום וההבל מכל צד, וכל שכן כשמסיק החבית מבפנים ועושה האש תחתיה שודיר בלע"ז ואין בא החום אלא מבפנים, שאין יכול לרפות הזפת אם היתה החבית זפותה מבחוץ כי אם על ידי חום מרובה שיש לנו להכשיר ולהתיר את החבית בכך, ועל היסק כזה ראוי נמי לומר ק"ו דקאמר לעיל ציר שורף אור לא כל שכן. מיהו מספקא לי דשמא אין להתיר חביות האסורות בהיסק כזה שפירשתי, דאיכא למיחש דלמא חייס עלייהו שלא ישרפו, אבל קנקנים דהכא מיירי בשל חרס, ועדיפא מיני' אשכחן בפסחים בפ' כל שעה [ל' ע"ב] דאסרינן להכשיר קדירות אסורות על ידי מילוי גומרי משום דחייס עלה דלמא פקעה, ואו"ר דצ"ע, ודיעבד מיהא מסתבר שלא לאסור, מיהו בקדירות דאמרינן ישברו, יכול להיות דהוה אסרינן אפי' עשה כבר היסק דמילוי גומרי. ועוד יש להכשיר החביות שלנו על ידי עירוי ג' ימים ומערן כל מעת לעת כדאמר לעיל. ועוד יש להכשירם על ידי הגעלה ברותחין כדאמר בפ' בתרא [ע"ד ע"ב] נעוה ארתחוה.
אבל תימה לר' על הגעלות שרגילין העולם לעשות עכשיו שלוקחין כלי מלא מים רותחין ומשליכין בחביות ומהפכין אותה מצדה לצדה לכאן ולכאן, מה מועיל זה כי מקום שנפלו שם בתחילה מים שם הוגעל דהוי כלי ראשון, אבל מה שהפכוה הנה והנה על צידיה אחר כך זה כלי שני. והמגעילים אותה על ידי שנותנין המשפך על פי החבית וזורקין לתוכה הרותחין כשהחבית סתומה משני שוליה ואחר כך מהפכין כל החבית כאן וכאן, וזה נראה לר' עדיין איסור גמור יותר, כי כשהלכו המים בכל החבית כבר נתקררו הרבה. ור' שאל לרבי יעקב דין הגעלת חבית והתיר לו בענין שפירשתי תחילה כשהחבית פתוחה בצד האחד בלא שולים וזורקין דרך שם המים ומהפכין בכל החבית. וגם כתב לו ואל תשיבני מה לי חיברה היוצר מתחילה ומה לי לא חיברה היוצר מתחילה, פי' לפירושו דכיון שכל החבית היא מחוברת יחד הוי הכל ככלי ראשון, אעפ"י שאחר נפילת המים נהפכין לכאן ולכאן. ואין פשוט ההיתר בעיני ר', אך רוב העולם נהגו כן. ופעמים שמחמירין להגעילן שתים ושלש פעמים זו אחר זו, פעם זה שופכין המים כאן ופעם זה כאן עד שהן מגעילין הכל והוי טפי כלי ראשון. ואולי יש לתלות הטעם להקל בהגעלתם משום דתשמישן בצונן, דמהאי טעמא מיקל בסמוך גבי מאני דקוניא, ואשכחן נמי בסוף פ' בתרא (ע"ה ע"א) חולטין ברותחין או מולגן במי זתים. ובשאר איסורין דבעו הגעלה לא הוה שרינן על ידי מליגה במי זתים. והבא לצאת ידי שמים יפה יגעיל כל נסר או כל שני נסרים מן החבית בפעם אחת, ואם יש עליו למשא להרתיח כל כך פעמים מים, ישים (ב)קערה גדולה בתוך הנעוה או המחבת שעל האור וישים בה הרבה מים, ואם המים מעלין רתיחות בתוך הקערה אעפ"י שאין מים שבתוכה מחוברות למים שבתוך המחבת רק שהקערה יושבת בתוך המחבת הויא ליה קערה כלי ראשון, ויכול להשליך מן הקערה ולהגעיל כל נסר ונסר מן החבית בפני עצמה שבענין זה נקל לעשות כמה פעמים זה אחר זה, ואפי' אם כשמגביה הקערה מתוך המחבת פוסקת מיד רתיחת מי הקערה בהפרדה מחבור המחבת מ"מ הויא לה הקערה כלי ראשון, דמה לי אם מימיה רותחין על ידי חום מי המחבת ומה לי על ידי האור עצמו, וכמו כן אם היתה רותחת ע"י האור עצמו ובהפרדה מעל האור תפסוק רתיחה לאלתר מ"מ הויא לה כלי ראשון. אבל מספקא לר' היכא דמי הקערה מחוברין למי המחבת כגון שהקערה כפוי ראשה אחד בתוך מי המחבת ונמצא שהמים מעלין בה [רתיחות] ממילא מכח חום המחבת עצמו, (או) [אם] כשיפרידו בקערה מחיבור מי המחבת מיד תפסוק רתיחה של קערה א"כ ודאי דומה הוא דבר פשוט ונראה דהויא לה כלי שני, דרגלים לדבר שלא העלו מימיה רתיחות כי אם כשהיו בכלל מי המחבת, ואעפ"כ אין ברור ביד ר' לחושבן כלי שני בענין זה בין לקולא בין לחומרא, שלא היה ר' מתיר ליקח מים בקערה מן המחבת הרותח על האור ולערות מן הקערה על התרנגולת אפי' פסקה רתיחת המים מיד בהפרדם מחיבור מי המחבת, מ"ר. וצ"ע אם יש לאסור כלים הזפותין כגון חביות וקנקנים שלא תועיל בהן הגעלה להפליט יין שבזפת, ואין נראה חילוק דמה לי פליטת הזפת ומה לי פליטת הכלי עצמו.
והלכתא כמאן דאסר. ואע"ג דאמר בחולין בפרק (כל הבשר) [גיד הנשה צ"ג ע"ב] כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא, היכא דאתמר בהדיא לחומרא אתמר.
רבינא שרי ליה למירמא בהו שיכרא. מהכא שמעינן דקנקנים של גוים מותר להכניס לתוכן מים או שכר וכיוצא בו דשכר שרי הכא וכל שכן מים שאין חזקים להפליט כל כך היין כמו חוזק השכר מסתמא, ועוד דבהדיא קתני ליה לעיל בברייתא דקנקנים לפי גירסת הספרים ושכנס בהן גוי [יין] ישראל כונס לתוכן (יין) [מים], מ"ר.
מאי כלי נתר כלי מחוברת של צריף. נראה לר' דתרי גווני נתר יש, ואין זה נתר דבעלמא דבשום מקום לא בעי מאי נתר על שום משנה כי אם על מימרא דהכא, ולא בעי ליה על משנה (שבת ט"ז ע"א) דכלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה. ונראה דנתר ובורית השנוי גבי ז' סממנין [נדה ס"א ע"ב] הוי ענין שלישי ואינו אלא לכבס ואין עושין ממנו כלים.
כסי רב אחא אסר וכו'. אי שתי בהו גוי פעם ראשונה וכו'. פירש"י אם שתה בהן גוי (מים) [יין] בפעם ראשונה שנשתמשו בהם כ"ע לא פליגי דאסור דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלא מים ג' ימים וכדאמרן. והעולם נוהגין להשים בכלי חרס חדש מים פעם ראשונה ושניה טרם ישתמשו בו יין פן יגע הגוי פעם ביין ראשון או שני שישתמשו בו ויהיה אסור, וכך מועיל נתינת יין תרי זימנא רק שלא יגע הגוי באותן תרי זימנא. וקשה על פירש"י דהא לקמן בפ' בתרא (ע"ד ע"ב) קאמר ומודה רבי בקנקנים שהן אסורין, פי' וחמירי יותר מגת ומחץ ומשפך, מה הפרש בין זה לזה שזה מכניסו לקיום וכו', מטעם דמכניסו לקיום הוא דמחמירים בהו טפי מגת ומחץ ומשפך דאין צריכים אלא ניגוב, וניגוב דגת במקום הדחה דשאר כלים קאי דאינו להפליט מה שבפנים כלל אלא להדיח יפה מבחוץ, וחזינן דשרי גת ומחץ ומשפך בניגוב לפי שאין מכניסו לקיום, וכמו כן היה מתיר קנקנים בהדחה אי הוה אין מכניסו לקיום, וכמו כן כסי דהכא. ולשיטת רש"י היה ראוי לתרץ דכסי דהכא לא בעי עירוי אם נאסרו ובהדחה נמי לא סגי אלא צריך שום הכשר אחר, אי נמי נפרש דגת וקנקנים דלקמן איירי (אפי' היה) [שהיה] בהן מים בתחילתו שידוע לנו שלא נשתמש בו גוי יין בתחילת תשמישו. ונראה לר"ת דה"פ כסי בין חדשים בין ישנים דאי שתי בהו גוי ונאסרו במגעו כ"ע לא פליגי דאסיר בהדחה פעם אחת בלבד במים דאין נפלט היין והולך לו לחוץ על ידי הדחה פעם אחת, כי פליגי בפעם שנית וכו', והלכתא פעם ראשון ושני שהודחו במים אסור שלישי מותר, דבג' זימנין נפלט הכל לחוץ, וכיוצא בו מצינו בזבחים בפ' התערובת (ע"ט ע"ב) חרסן של זב וזבה פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר, דבהדחה במים ג' פעמים נפקי כל מי רגלים שבו, וראיה לפי' זה דאמרינן במדרש [עי' מגילה י"ג ע"ב] גבי ישנו עם אחד, שאמר המן לאחשורוש אם זבוב אחד נפל לתוך כוסו של ישראל זורקו ושותהו, ואילו אדוני המלך נוגע בו זורקו ואינו שותהו, ולא עוד אלא שמדיח כוסו ג' פעמים. ועל כן צריך להדיח יפה שלש פעמים כלי חרס שנאסר במגע גוי. והני כסי הוו של חרס, מיהו בכוסות שלנו שהן של עץ אין נראה לר' שיהו אסורים עד שידיחם ג' פעמים, דנקל היין לצאת מהן בהדחה מועטת יותר מחרס, ואעפ"כ נוהגין אנו להדיחן ג' פעמים, מ"ר.
אמר רב זביד וכו'. קוניא פירש"י כלי חרס מצופה באבר וקורין אותו פלומי"ר. ורבי' יעקב הקשה דקוניא אין זה אבר דאמר בזבחים (נ' ע"א) מביא סיד וקוניא ולא קאמר מביא סיד ואבר, כמו פתילה של אבר (סנהדרין נ"ב ע"א), לאתויי אבר מעיקרו [פסחים ע"ה ע"א]. ועוד דמבפנים הוי כדאמר נמי מייתי צעא דקוניא באלו טריפות (מ"ז ע"ב) גבי בדיקת הריאה, אבל הציפוי מה טיבו ליין שבפנים, ועוד לא יהא ציפוי חמור מכלי שלם של אבר. ופי' ר"ת שהוא היתוך עשיית הזכוכית, ואע"ג דכלי זכוכית לא בלע, כלי דהוי ממה שעושין ממנו הזכוכית בלע טובא. ועוד ראיה להתיר פלומי"ר שלנו, דקאמר ירוקא ודאי אסירי דמצרפי ובלעי ובשלנו לא ימצא לעולם שיהא מעורב בהן צריף, ואע"ג דתלמודא נמי לא מזכיר צריף אלא גבי ירוקי, מ"מ משמע שענין אחד הוא דלא שייך בציפוי עופרת שלנו, ונראה לר"ת להתיר פלומי"ר שלנו, ולשון ר"ת כתוב בליקוטין.
<h2>דף לד.</h2>
שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. תימה הא יוצא על ידי החזרה לכבשונות, והכל פירשתי בפסחים בסוגיא דקדרות בפסח ישברו. זה תשמישו בחמין וכו'. מכאן קשה על מה שפירש"י גבי והלכתא כרב זביד במאני דקוניא בפ' בתרא דכתובות (ק"ז ע"ב) דלענין חמץ בפסח מיירי, דהא מוכח הכא דאפי' מרימר דשרי כולהו גבי יין איסור אסר כולהו גבי חמץ בפסח וכל שכן רב זביד דמחמיר אפי' ביין. וכן הגיה שם זקינינו הר"ח זצ"ל.
בפירש"י תענית [י"א ע"ב] פי' דגרס דמר עוקבא איקלע לגינזק, דר"ע לא היה מסתפק בזה, ועוד היה לומר תנו רבנן. ולאו מילתא היא דכמה מעשים של תנאים יש בתלמוד בלשון מימרא כמו ר' צדוק הוה ליה בוכרא בבכורות [ל"ו ע"א]. ומעשה בבנו של ר' חנניה בן אנטיגנוס [שם ל' ע"ב] ורבים הם, ור"ע היה מסתפק יפה בזה אעפ"י שהוא תנא. ובירושלמי [ה"ד] נמי גרס הכי אלא שמזכיר זיפרין במקום גינזק, והאי דקאמר הכא לא הוה בידיה ובירושלמי קאמר שהשיב להם לקולא דקליפת זפת מועלת וקאמר כשבאתי אצל חבירי אמרו לי כו' כדפרי' לעיל, אין צריך לומר דפליג והכא לא חש להאריך.
מתענין לשעות. פירש"י כגון שקיבל עליו תענית משש שעות ולמעלה ומיהו לא טעם כלום מתחלה כל היום אבל לא לשם תענית נתכוון בראשונות. והוא פי' כן משום דמפרש עלה בתענית (י"ב ע"א) והוא שלא טעם כלום כל אותו היום, ופריך עלה תענית מעלייתא היא ומשני לא צריכא דמימלך אימלוכי. אבל יש תימה דהא אמרינן התם כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לא שמיה תענית ודמי למפוחא דמלי זיקא, משמע דלאו לענין (עניא) [תענית] דוקא קאמר אלא [תפלת תענית] דגרסינן בתענית בפ"ק [י"א ע"ב] על הך מילתא והלכתא מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפילת תענית. ונראה ליישב פירש"י כגון שקיבל עליו אתמול שאם יארע כך שלא יאכל עד חצי היום שמשם ואילך לא יאכל מטעם תענית. ור' פי' מתענין לשעות, שאתמול קיבל עליו שלא יאכל עד חצי היום ועשה כך ואחר כך לא אכל עד ערב. וקשה לי כיון שאם לא עשה כי אם מה שקיבל עליו אתמול לא עשה ולא כלום דלא שקעה עליו חמה, קבלתו מה תועיל, אין זו קבלת תענית שהרי יאכל אם ירצה שלא קיבל עליו תענית עד שקיעת החמה. והייתי רוצה לפרש דה"פ התם הא דאמרת מתענין לשעות פי' תענית גמורה אפי' לענין תפילת תענית, דהכי גרס לה לדר"ע התם והלכתא מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפילת תענית, ועלה קאמר והא דאמרת מתענין לשעות תענית גמורה גם לתפילת תענית והוא שלא טעם כלום כל אותו היום, וגם ר' היה מפרש כן. מיהו קשה לר' דקאמר בתר הכי אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית, והכא נמי תפרש לא שמיה תענית לענין תפילת תענית, אבל מצות עינוי יש עליו כדאמרן מתענין לשעות והוי עינוי אפי' טעם כלום, רק שלא יאמר תפילת תענית לפי מה שפיר', וא"כ מאי פריך בתר הכי מיתיבי אנשי משמר מתענין ולא משלימין, מאי קשיא ליה כיון דלא קתני התם שיאמרו תפילת תענית, ופריך נמי מר' אלעזר בר' צדוק דקאמר והתענינו ולא השלמנוהו שיום טוב שלנו היה ולא מיירי מידי בתפילת תענית, ואין נראה כלל לומר דמלשון מתענין ולשון תענית דייק מכולהו דמשמע דהוו תענית גמורה. ועוד קש' לר' דבהדיא הוה ליה לרב חסדא למימר הא דאמרת מתענין לשעות ומתפללין תפילת תענית והוא שלא טעם כלום. ועוד קשה דקאמר בדר"ע והלכתא מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפילת תענית, דמשמע דליכא אלא חד גוונא שבאותו ענין עצמו שאמר מתענין לשעות הוא אומר מתפלל תפילת תענית. ותימה לי למה אמר רב חסדא שתי מימרות הך דוהוא שלא טעם כלום כל אותו היום והך דכל שלא שקעה עליו חמה אינו תענית. וי"ל דמתחילה אמר הך דכל תענית שלא שקעה עליו חמה, ואחר כך אמר ההיא דוהוא שלא טעם כלום כל אותו היום לפרש מילתא דר"ע דמתענין לשעות. (ועוד) [דס"ד] דהא דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית היינו אם נדר סתם תענית שנתחייב להתענות כל היום. אבל אם בפירוש נדר להתענות לשעות הוי תענית ומתפלל תפילת תענית קמ"ל. א"נ אפי' אמר ההיא דוהוא שלא טעם כלום ברישא הוצרך לומר עוד האחרת לפרש שיעור דשקעה חמה. או לפרש דאינו תענית כלל אפי' למצות עינוי שלא תטעה לומר דקמייתא לענין תפילת תענית קאמר. וזמן דשקיעת חמה דקאמר, יש לפרש דהיינו שקעה לגמרי בצאת הכוכבים, וכן אנו נוהגין להתענות עד צאת הכוכבים, ואע"ג דשקיעת החמה רחוק מצאת הכוכבים, לשון שקעה חמה משמע שקעה לגמרי. ור' היה אומר דשמא אין צריך להתענות ממש עד צאת הכוכבים, מדאמר אפי' ט' באב דבין השמשות שלו מותר במקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"ב) וכ"ש בשאר תעניות. ונראה לי דלא דמי לט' באב דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא (דבראי) [דבהא בעיולי יומא] בט' באב אמרינן אע"ג דאוכלין ושותין מבעוד יום וחמור משאר תעניות, מ"מ לא החמירו כל כך שיצטרך להתחיל התענית מבין השמשות, אבל בסוף התענית ראוי לאסור עד סוף היום, ואין ראיה מבין השמשות דט' באב להקל. וכשמתענין בערב שבת אז ודאי נראה לר' שאין צריך לדקדק ולהמתין [עד] צאת הכוכבים, דאין לו להתענות בשבת וכבר חלה קדושת שבת, והא דאמר בעירובין (מ"א ע"ב) מתענה ומשלים בערב שבת, יש לפרש מתענה ומשלים עד סמוך לחשיכה ולא עד צאת הכוכבים, ואת"ל דבשאר תעניות נמי אין צריך להמתין עד צאת הכוכבים, יכול להיות מתענה ומשלים ממש כבשאר ימים, ומ"מ אסרי רבנן דר' יוסי התם להתענות עד סמוך לחשיכה, משום דנכנס לשבת כשהוא מתענה אעפ"י שאינו מתענה משחל השבת ואילך. ועוד מצינו לפרש מתענה ומשלים אם ירצה אבל אינו צריך להמתין עד צאת הכוכבים, ורבנן דר' יוסי אסרי התם להשלים שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, ופסקינן דמתענה ומשלים.
נחזור על הראשונות דקשי' לי' על הא דפריך התם לרב חסדא מהא דאמר ר' יוחנן אהא בתענית עד שאבוא לביתי אע"ג דלא שקעה עליו חמה ומשני לאישתמוטי מבי נשיאה הוא דעבד, ובלאו דרב חסדא תקשי לי' והלא לא קבלו מאתמול, ור' יוחנן גופי' אשכחן דבעי קבלה מאתמול. וי"ל דהוה מצי למיפרך ליה וליטעמיך ולא חש להאריך ותירץ האמת. ואי הוה מפרש דהא דקאמר אינו תענית בלא קבלה מאתמול מיירי לענין תפילת תענית, הוה אתי שפיר דלא מצי למימר וליטעמיך, ומיהו לשון מפוחא דמלי זיקא משמע שבא להשמיענו דאין בו שום שכר ובחנם התענה. ואו"ר שחל נדרו אם נדר היום להתענות היום בלא קבלה מאתמול, וה"פ התם אי יתיב מאי יש בו קיבול שכר כעין שאר תענית אעפ"י שאין בו תפילת תענית או לא, אמר רבה בר שילא דמי למפוחא דמלי זיקא, כלומר חלוק הרבה משאר תעניות דמעט שכר יש בו ונקרא חוטא לצער עצמו ולסגף עצמו בתענית ואין שכר כנגדו שיהא מרובה על העונש, אבל הנדר חל מ"מ.
ועוד קש' לי התם לעיל דקאמר זעירי אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו תענית אפי' אכל ושתה כל הלילה כולו מתפלל תפילת תענית, לן בתעניתו למחר אין מתפלל תפילת תענית, אמר אביי לעולם קסבר מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפילת תענית ושאני הכא [דאיכא שעות דליליא] דלא קיבלה עלויה, שלא קיבל עליו מאתמול להתענות אותו לילה, ומאי איריא משום דלא קיבלה עלויה תיפוק לי' דאפי' קיבל דלא יתפלל תפילת תענית דלא שקעה עליו חמה, ונראה לי דאי קיבלה עילויה יכול להיות שיתפלל תפילת תענית הואיל והתענה כל הלילה כולו, ועדיף משעות של יום בלא שקעה עליו חמה, ומ"מ אי הוה סבר רב הונא דאין מתענין לשעות, הוה ניחא ליה טפי שלא יתפלל תפילת תענית על תענית הלילה, אע"ג דעדיף קצת מתענית דשעות. ומיהו עוד תימה לי אפי' קיבלה עילויה והוי תענית הלילה תענית גמורה, מ"מ למחר למה יתפלל תפילת תענית כשכלה כבר תענית הלילה, והלא בתענית יום לא אמרינן כי האי גוונא, שהרי אם התענה כל היום כולו אינו אומר ערבית של מוצאי התענית תפילת תענית כמו שמוכיח בברייתא דתוספתא שהביא רש"י בפ' במה מדליקין (שבת כ"ד ע"א) כמו שאפרש, ואי מיירי הכא כשהתענה כל יום המחרת מאי מתענין לשעות שייך כאן, ונראה לי דהואיל ולילה שהתענה ממש הוא מזה היום אתי שפיר דאי קיבל עליו תענית הלילה שיאמר ענינו למחר, אבל כשהתענה כל היום לא יאמר ענינו לילה שאחריו כי יום אחר הוא. ויש ספרים דגר' התם אמר זעירי אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו ב' ימים תענית אפי' אכל ושתה כל הלילה כולו למחר מתפלל תפילת תענית. ויש תימה אמאי נקיט שני ימים, וגם תימה מאי קאמר אפי' אכל ושתה וכו' למחר מתפלל וכו', מאי איריא למחר אפי' באותו לילה עצמו טרם דאכל ושתה אומר תפילת תענית כדאמר בשבת בפ' במה מדליקין (שם) גבי תעניות ומעמדות דאמר ערבית ושחרית ומנחה, ובתענית ציבור [שאין] (ש)אוכלין מבעוד יום לא מתוקמא, דקתני מעמדות, וגם הביא שם רש"י ראיה מן התוספתא דתענית דקתני יש אוכל ושותה ומתפלל תפילת תענית ויש שרוי בתענית ואין מתפלל תפילת תענית דלילה שלפני התענית אעפ"י שעתיד לאכול כל הלילה מתפלל תפילת תענית ולילה שאחריו אעפ"י שעדיין שרוי בתענית לא יתפלל תפילת תענית, וגירס' ראשונה שפי' נראה יותר, והא דקאמר לן בתעניתו למחר אין מתפלל תפילת תענית, ה"ה הלילה עצמו שלן בו כמו שמוכיח (מן) בתוספתא כדפרישית, ומשום תענית [שעות] נמי לא יאמר תפילת תענית כיון דלא קבלה עילויה, ולרבותא נקט למחר אעפ"י שהתענה כבר באותו הלילה, ועוד דהלילה עצמו אין ברור לנו שילין כל הלילה בתענית כדקאמר לא קבלה עילויה. אבל תימה לי אפי' קבלה עילויה לא היה לו לומר תפילת תענית למחרת של תענית הלילה כדפי', יש לתרץ כדפי'. נ"ל, וצורנו יאיר עינינו בתורתו.
ובהאי דמצריך התם לקבל התענית מבעוד יום ודמי למפוחא דמלי זיקא אם לא קיבל, ומפרש דצריך לקבל במנחה לרב ובתפלת המנחה לשמואל, וכוותי' דשמואל מסתברא כדקאמר התם. ויש לדקדק כמה בני אדם שאין בקיאין וזכורין בהלכה זו, וכי הפסידו כל תעניותיהם באשר לא קיבלו מאתמול לומר הריני למחר בתענית יחיד, ונראה לי דלא הפסידו, דהואיל וגמר בלבו להתענות מאתמול אעפ"י שלא הוציא בשפתיו הוי תענית והוי בכלל נדיב לב דדרשינן בפ"ג דשבועות (כ"ו ע"ב) דמועיל גמר בלבו אעפ"י שלא הוציא בשפתיו, ואע"ג דגבי שבועות קאמר שמואל התם דצריך להוציא בשפתיו שנאמר [ויקרא ה'] לבטא בשפתים, ופריך ונגמר מכל נדיב לב ומשני משום דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כאחד, ולמ"ד מלמדין חולין מקדשים לא גמרינן, מסתבר דשבוע' הוא דלא גמר מיניה, אבל כל עניני נדר דכתיבי בקרא דמוצא שפתיך תשמור ומייתי התם כגון נדר של צדקה וה"ה תענית משמע דהוי בכלל נדיב לב. והאי דבעי קבלה בתפלת המנחה לכתחילה יש לו לעשות כך, וכן נראה לר'. וכבר שאל ר' לר"ת על אחד שעשה כמה תעניות בלא קבלה מאתמול אם הפסיד כל תעניותיו וענהו כי יפה [הורה שלא הפסיד ע"י קבלה בלב], ועוד הוסיף לומר שאפי' אחר חשיכה התחיל לחשוב שיתענה למחר ולא היה בדעתו מבעוד יום כלל הוה תענית ומבעוד יום לאו דוקא, וזה צריך ראיה, ויש לאדם להחמיר ולקבל כל תעניותיו בתפלת המנחה בשומע תפלה, ואפי' בשבת במנחה רגיל ר' לקבל התענית באלקי נצור לשוני כשרוצה להתענות באחד בשבת.
במה שימש משה כל שבעת ימי המילואים. פירש"י משה לא נשתמש בבגדי כהונה דכתיב [שמות כ"ח] לאהרן אחיך והיה זר אצלם ועל פי הדיבור שימש ולא הוזכרו בו בגדים. וזה הפי' שמעתי מפי הר"מ ב"ר אברהם דאהרן ובניו כתובין בפרשה כדאמר נמי בזבחים בפ' טבול יום (ק"ב ע"א) גבי מראות נגעים אהרן ובניו כתובין בפרשה. מיהו תימה א"כ למ"ד התם [ק"א ע"ב] דמשה רבינו כהן גדול היה ושימש בכהונה כל ארבעים שנה הוה מצי למיבעיא במה שימש משה כל מ' שנה, אם יצטרך לומר ששימש כל מ' שנה בחלוק שאין בו אימרא, וזה אין נראה, דהא משמע דבכהונה גדולה שימש כל מ' שנה בח' בגדים. ור' מפרש דדוקא מז' ימי המילואים בעי, משום דבגדי כהונה לא נתקדשו לעבודה עדיין עד לאחר ז' ימי המילואים. וה"ר יעקב מאורליינש פי' דכל ז' ימי המילואים דאמרינן שהיה משה מעמיד המשכן ומפרקו היה כמו במה, ואין בגדי כהונה בבמה כדאמר בפ' בתרא דזבחים (קי"ט ע"ב), וקשה לי דהא אין חטאת בבמה, וחטאת קריבה בז' ימי המילואים אלמא עדיף מבמה, הלכך פי' ר' עיקר.
בחלוק שאין בו אימרא. כמו על הגס ועל האימרא בפ' האורג (שבת ק"ה ע"א) ואותה אימרא היא מן הבגד עצמו ופעמים שאינה מן הבגד עצמו כגון אמריות של ארגמן דבנגעים [פי"א מ"י] שהביא ריב"א בתוס' דתענית, וטעמא דאין בו אימרא נראה לי שיהא ניכר חדש ולא נשתמש בו הדיוט שהיה חלוק משאר חלוקים, והאומרים שלא יחשדוהו גונב מתרומת הלשכה, שיבוש הוא כדפירש"י.
החרצנים והזגין. פלוגתא היא בנזיר (ל"ד ע"ב) איכא דקרי לחיצון זג היינו לקליפה ולפנימי (זג) [חרצן] ואיכא דאמר איפכא, וקאמר התם [ל"ט ע"א] כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עיצורין כר' יוסי שהחיצון קורא זג, והוא ראוי לעוצרו, ור' יוסי קאמר התם סימן שלא תטעה כזוג של בהמה חיצון [זוג] והפנימי עינבל, והא דמתרגמינן נמי [שמות כ"ח] זגא דדהבא ורמונא הוי אותו זג כזוג של בהמה והוא החיצון (והיה) [והעינבל היה] בתוך הפעמון, וסוגיא דתלמודא הוי נמי הפנימי חרצן כדאמר [חולין פ"ב ע"ב] שיזרע חיטה ושעורה וחרצן.
האי דורדיא דחמרא דארמאי בתריסר ירחי שתא שריא. או"ר כי בארץ אשכנז רגילים הגוים להחמיץ עיסה שלהם בשמרים של יין נסך, והיה מתיר הרב ר' אפרים אותו הלחם, לפי שהם מייבשים את השמרים בתנור ונעשין אפר ואותו האפר מחמיצין בו את העיסה, ומותר משום דהוי כדורדיא דיין נסך דשרי הכא לאחר י"ב חודש משום דהוי כעפרא בעלמא, וכל שכן שנשרף לגמרי ועפרא בעלמא הוי, ואעפ"י שיש כח באפר להחמיץ העיסה מ"מ עפרא בעלמא הוא. ור"ת פי' דאסור דלא שרי הכא שמרים בעינייהו לבתר תריסר ירחי שתא אלא לאחר שנתמדו ובטל כבר טעמן כשעשו מהן תמד. וזה לשונו, נראין הדברים וכך הם שהשמרים רגילין היו לתמדם כדמוכח בהמוכר את (הספינה) [הפירות] (ב"ב צ"ו ע"ב) דקתני שמרי יין וכו' אחרים אומרים שמרים שיש וכו' וקמפרש רמא תלתא וכו', ותו אמרינן באלו עוברין (פסחים מ"ב ע"ב) אין עושין חומץ אלא מן התמד, ומסיק הא בדרווקא והא בפורצני, ששמרים ניתנין לתמדם בשקים ששמם רווקא דארמאי ומשמרת החרצנים בגיגיות, ובלשון התלמוד קורא שמרים שעומדים לתמדן שדריא כדאמ' בפ' המפקיד (ב"מ מ"ו ע"ב) הא איכא גולפי ושדרייא, לאחר שנתמדו נקראים דורדיא דארמאי, ובלשון מקרא ומשנה נקראים הכל שמרים כדכתיב (ישעיה כ"ה ו') שמרים מזוקקים וכתיב (תהילים ע"ה ט') אך שמריה ימצו ישתו כל, דמתרגמינן תרגום של כתובים ית דורדיא, והיינו דכתיב ימצו ישתו כלומר אפי' התמצית ימצו ישתו, ושמרים של גוים שלא נתמדו אסורים לעולם וכן חרצנים, ואחר שנתמדו כמנהגם אסורים עד י"ב חודש, וכן חרצנים וכ"ש זגים שיש בהן יין יותר, ועיסה שנילושה או נחמצה בהן קודם תימודם בתוך י"ב חודש אסורה, ובדידהו משערינן ולא במאי דנפיק. ואי לטעמא עביד אפי' באלף לא בטיל כדאמר [חולין ו' ע"א] הנח לשאור ותבלין דלא בטלי, ואמרינן נמי במתני' בתרומות (פרק יו"ד) תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה הרי זו אסורה, דהא אחמיץ ליה וטעמא לא בטיל, וכן אפי' נבלע ונתייבש כדאמר בשלהי אין מעמידין (מ' ע"ב) דחגבים וקפלוטות מן הסלולה אסורין מפני שמזלפין עליהן יין, מן ההפתק מותרין ואלו כאלו יבישים, ועוד אמרינן [להלן ס"ו ע"ב] בפת חמה וחבית פתוחה כ"ע מודו דאסור בפת צוננת וחבית מגופה כ"ע מודו דשרי. ומאן דשרי, ירה יירה, כסורר ומורה, ועלי יערה, רוח חן מאת הבורא, יעקב בר' מאיר, זה לשון רבינו.
<h2>דף לד:</h2>
והמורייס. טעמא דמורייס אסור משום דמערבי ביה חמרא לעבורי זוהמא כדאמר לקמן גמרא דהכבשין (ל"ח ע"ב) שדרכן וכו' ולהכי שרי לרבנן בהנאה דאינו אלא לעבורי זוהמא, ולר"מ אסור בהנאה. ומורייס אומן מותר פעם א' וב' כדמפרש בסמוך, וצ"ל דלא בעי חמרא אפי' לעבורי זוהמא בשל אומן ולכך מותר באכילה פעם א' וב', ובפעם ג' אסור משום דרמי ביה חמרא לעבורי זוהמא בההיא פליגו ר"מ ורבנן במתני' וכן במורייס שאינו של אומן, ומורייס דבסמוך אתא לנמלא דעכו דלא חייש לערובי חמרא משום שהיין ביוקר. ואל תתמה נהי דליכא למיחש לערובי חמרא כדי להרבות המורייס מ"מ ניחוש לערובי חמרא כדי לעבורי זוהמא לתקן כל עיקר המורייס, דבשל אומן מיירי בסמוך וניכר הוא אותו של אומן וגם ניכר פעם א' וב', ובשל אומן אין צריך חמרא לעבורי זוהמא שאם לא כן לא היה מותר באכילה, והיינו דקאמר פעם א' וב' לא צריך למירמי ביה חמרא משום דשמינא וכדי להרבות המורייס לא חיישינן הואיל והיין ביוקר יותר.
הוה ליה מיעוטא דמיעוטא. והא דלא גזר ר"מ הכא שאר מקומות אטו אותו מקום כמו בריש פרק כל הצלמים (מ' ע"ב), היינו משום דאפי' באותו מקום עצמו לא אסר הכא אלא מטעם דחייש למיעוט, אבל לקמן [שבאותו] (ש)במקום היו [כולם] עובדין אותם פעם אחת בשנה גזר שאר מקומות אטו אותו מקום שפיר, מ"ר. וא"ת והרי כמה מקומות ששוחטין בהמות לע"ז מכל מין ומין לא עגלים דוקא דהא ודאי כבר פשוט הוא שהיו רגילין לשחוט לע"ז גם שאר מינים, וא"כ נאסור גבינת כל אותן מקומות בהנאה לר"מ. וי"ל דזהו ודאי מיעוטא דמיעוטא, דמשום בהמה אחת במאתים או באלף שנשחטת לע"ז לא נאסור כל הקיבות כיון דלא שכיחא, הלכך נקט בית אונייקי, נראה לי. בחולין פירשתי דקשה לי הכא דקאמר שרוב עגלי אותה העיר נשחטין לע"ז ואסור משום דחיישינן למיעוט הוו מיעוט לגבי שאר בהמות ומיעוט עגלים דאין נשחטין, ואמאי לא הוי מיעוטא דמיעוטא דהא איכא רובא וחזקה, רובא דאין נשחטין לע"ז וחזקה דכל הקיבות היו בחזקת היתר קודם שחיטה, ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ, דהא בתחילת פ' בתרא דיבמות (קי"ט ע"ב) אמרינן היתה לה חמות אינה חוששת משום דהוי מיעוטא דמיעוטא דחזקה לשוק ורובא לשוק, [ויש לומר] דלאחר שחיטה איתרע לה חזקה דהרי יש (לה) כאן לפנינו מיעוט קיבות האסורות, ואסרינן כולהו משום דחיישינן למיעוט, ואין להתיר הגבינות נמי מטעם שאמר אוקי החלב בחזקת היתר ואין לי לתלות שניתן בו קיבות איסור, דהא לאו מילתא היא, דכיון דמטעם חשש מיעוט אסרינן כל הקיבות שבעיר, הרי על כרחך נעשית הגבינה בקיבה של איסור, נ"ל. ועוד או"ר דעדיפא מינה אמרינן ביבמות בפ' בתרא (שם) דהיתה לה חמות אינה חוששת אע"ג דרוב נשים מתעברות ויולדות ומשום דחזקה לשוק ורובא לשוק, ואפי' הכי אמר יצתה מליאה חוששת ואע"ג דיש כאן חזקה לשוק ורובא לשוק (ורובא) [דרובא] נקיבות או נפלים ומיעוט זכרים, וטעמא משום הואיל ואיכא ריעותא קצת שהרי יצתה ודאי מלאה ויש ודאי ולד דאין לנו להקל על ידי רובא לשוק והואיל ואיכא ודאי עובר ובעובר זה שהוא קצת בעין כבר יכול להיות שיש זיקה לייבום, וכל שכן הכא שנאסרו כל הקיבות על ידי מיעוט שיש לאסור כדפי', ואפי' ר' יהושע דאמר התם דאינה חוששת אפי' יצתה מלאה היה אוסר כיון דהתם אין שום ודאות של איסור לפנינו, אבל הכא שכל קיבות העיר לפנינו ידוע לנו שמיעוטן אסורות ומאחר דחיישינן למיעוט יש לנו לאסור כולן כדפרי'.
הא את הוא דשרית דאתמר השוחט את הבהמה לזרוק וכו'. תימה לי מאי קשיא לי' והלא לא הזכיר ריש לקיש שרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לזרוק לע"ז, ואו"ר דהוה סבירא ליה דנשחטין לזרוק לע"ז קאמר ריש לקיש, שכל עיקר שחיטה לע"ז היתה להקריב הדם והחלב לע"ז רוב פעמים, כדאמר בחולין (ל"ט ע"ב) הנהו טייעי דאתו לצקוניא יהוב דיכרי לטבחי ישראל אמרו להו דמא ותרבא לדידן וכו', מ"ר. ומהאי טעמא נראה לי דנקט בסמוך בשנויא בגמר זביחה הוא עובדה, דתימה לי למה לו להזכיר גמר היה לו לומר באומר בשחיטה הוא עובדה, אלא בשחיטתו חשיבי שכל עיקרם לצורך הדם מתכוונים, ואעפ"י שאין כל כך רגילות לשחוט כל פורתא ופורתא לע"ז, מ"מ סוף השחיטה שכבר יצא כל הדם וקרוב לזריקה מאז דעתו לע"ז, וזהו רגילות לאסור על ידי כך, נ"ל.
ר' שמעון בן לקיש אומר מותרת. ותימה לר' כיון דישראל משומד לע"ז אסור לאכול משחיטתו, אמאי מותרת באכילה כדמפרש"י, הא משומד הוא כדאמר בד' מיתות (סנהדרין ס"א ע"ב) דמודה ריש לקיש דגברא בר קטלא הוא מידי דהוה המשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף. ויש לפרש דמותרת בהנאה, אי נמי בשוחט בשוגג לזרוק לע"ז קאמר, ולמה שמפרש דלא חשבינן ליה משומד בחדא זימנא לאסור שחיטתו כדפרי' לעיל גבי איזהו מין זה העובד ע"ז וגם בפ"ק דזבחים גבי הך מילתא דהכא דמייתי התם (י' ע"א), לפי זה אתי שפיר מותרת באכילה אפי' במזיד, ושם הארכתי בראיות, מ"ר.
מפני שמעמיד אותה בקיבת עגלי ע"ז. ואין לתמוה והא ר' יהושע לא חייש למיעוט כההיא דהיתה לה חמות בפ' בתרא דיבמות (קי"ט ע"א) וא"כ היכי אסר הכא משום קיבת עגלי ע"ז דהוו מיעוטא כדאמר לעיל, דהא לא קשי מידי, דעל כרחך ר' יהושע דחויי קמדחי ליה ולאו עיקר טעמא קאמר, דהא לעיל נמי לא איירי אלא בגבינות בית אונייקי אבל של שאר מקומות לא אסר(י') ר' מאיר דאין נשחטין לע"ז רק מיעוטא דמיעוטא, ור' יהושע ה"ק הכא מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז ותלינן להחמיר שברוב מקומות יש שמא רוב עגלים נשחטין לע"ז, ואעפ"י שאינו אמת מ"מ ר' יהושע הוה אומר לו טעם זה, ועל זה אינו יכול להקשות כי אם למה לא אסרוה בהנאה, נ"ל.
אמר רבא תרווייהו תננהי. [בחולין (ע"א ע"ב) איכא כי] האי תרווייהו תננהי טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא, וצריך לדקדק שם אי מצי הוי בניחותא כי האי, דהאי דהכא מסתבר דהוי בניחותא, מדסלקא הכי מסקנא דשמעתא ולא משני מידי דלאו ממתני' שמעינן לה ואיצטריך דרבא נ"ל.
<h2>דף לה.</h2>
ה"ג כפיר"ח מתני' אמר לו א"כ למה לא אסרוה בהנאה, וכי תימה משום דלתיה לאיסורא בעיניה דהא מורייס לרבנן ליתיה לאיסורא בעיני' לגבי אכילה מיהו כיון דאוקמי קא מוקים חשוב כמאן דאיתיה לאיסורא בעיני'.
אמר ר' יהושע בן לוי משום ניקור. וא"ת חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו דמפרש לקמן משום חלב טמא וכדמוכחא בברייתא דלקמן [ל"ט ע"ב] יושב ישראל בצד עדרו של גוי וכו', תיפוק לי' משום גילוי, וי"ל דאין הכי נמי דהא בירושלמי מייתי טעמי' דר' יהושע בן לוי דניקור על ההיא דחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו בפ"ק דשבת [ה"ד] דקאמר התם גבינתן, א"ר ירמיה חלב גוי למה הוא אסור משום תערובת בהמה טמאה ותני כן עומד ישראל בעדר והגוי חולב ומביא לו ואינו חושש, ר' אבא בשם רב יהודה ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי חלב הגוי למה אסור משום גילוי ויעמיד אמר ר' שמואל בר רב יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים, ותני כן ג' ארסים הן אחד צף ואחד שוקע ואחד עשוי כשבכה ועומד מלמעלה. וא"ת כיון דלריב"ל הוי טעמא דחלב משום גילוי תקשי ליה ברייתא דלקמן, וי"ל דאיצטריך טעמא דחלב טמא היכא דראהו ביד גוי שלא הניחו בשום מקום שנחוש בו לגילוי, אלא משום תערובת חלב טמא, [ועוד] י"ל דסבר דמשום גילוי לא גזרו בו חכמים איסור ביבשה כדפריך בסמוך יבישה תשתרי, מ"ר. וא"ת היכי אסרינן חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו משום גילוי ניעבריה במסננת, וי"ל דשמא בלא מסננת דוקא החמירו לאוסרן, א"נ לא התירוהו כלל שלא יבוא לאוכלו בלא מסננת שיקילו בו לפי שלא ראהו מגולה דחשש גילוי הוא דאיכא, והאי דפריך בירושלמי ויעמיד ומשני משום ארס העומד בין הנקבים, דמשמע הא לאו הכי הוה שרי על ידי העמדה, היינו משום ששם לא יבוא לטעות כיון שלא תתיר כי אם על ידי העמדה, נ"ל. ור' אומר דלא קשי מידי, דמסננת אין מועלת כלום היכא דטרקי' שנתערב הכל כדאמר בב"ק (קט"ו ע"ב) נ"ל.
אלא מעתה יבשה תשתרי. ולא בעי לשנויי גזירה ישן אטו חדש ויבש אטו לח כדלעיל (ל"א ע"ב) גבי שכר של גוים, דהכא מינכרא שפיר גבינה לחה כדפרי' התם ולא אתי למיטעי.
א"ר ירמיה לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי חלב. פירש"י משום חלב טמא קאמר דאע"ג דאינו מעמיד מ"מ ציחצוחי חלב איכא. וקשה לר"ת דא"כ הוה ליה למימר אלא כיון שחוזר בו מדברי ר' יהושע בן לוי לגמרי, וברוב ספרין אין כתוב אלא. ועוד למה יש לי לחוש לחלב טמא כיון שהגוי עשה מן החלב גבינה, בשלמא לקמן גבי חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו קאמר שפיר דאין להתירו על ידי שיעשה ממנו גבינה, דנהי דחלב טמא אינו מעמיד מ"מ קאי ביני איטפי, אבל הכא מסתמא כיון שגבינה לפנינו אין לי לומר שחלב הגוי חלבה תחילה לצורך אכילה ונמלך לגבינה, דלמה לי למימר הכי, אלא מסתמא לגבינה חלב החלב מתחילה, וא"כ פשיטא שלא עירב בו חלב טמא. ונראה לר"ת דל"ג ודאי אלא דלא סתר כלל מילתיה דריב"ל אלא מקיים ליה, וה"פ דפרכת יבישה תשתרי אתי שפיר, לפי שאי אפשר לה לגבינה אפי' כשיבשה בלא ציחצוחי חלב ושם עומד הארס, ראיה מפיר"ח שכתב אגב איטפא קאי ביה זיהורא. ומצא ר' ראיה לפירושו בהדיא מירושלמי דפ"ק דשבת [ה"ד] שהבאתי לעיל בסמוך ובתרומות פ' האשה שהיתה אוכלת [ה"ג] דקאמר בתר מילתא דר' יהושע בן לוי ויעמיד ומשני מפני ארס העומד בין הנקבים. ומיהו קשה לי דר' ירמיה דהך שמעתא אית ליה התם חלב שחלבו גוי אסור משום תערובת בהמה טמאה, ומשמע דפליג אטעמא דריב"ל דמשום ניקור כדפרי' לעיל. וזהו סיוע לרש"י דמפרש נמי הכא אמר ר' ירמיה וכו' דמיירי בציחצוחי חלב טמא, ופליג אטעמא דניקור, ומיהו בזה יש לומר שיש מקומות שהאמוראים הפוכים בתלמוד ירושלמי ויש להיות אמורא אחר ולא ר' ירמיה. אי נמי לא פליג אטעמא דניקור אלא אטעמא דחלב טמא קאמר ומודה דאיכא נמי טעמא דניקור, והני תרי טעמי איצטריכו תרווייהו כדפרי' לעיל. מיהו לפי זה לא מצי קאי דחלב טמא שבירושלמי על גבינה שהזכיר למעלה גבינתו בתחילת הדבר, ובתרווייהו אין כתוב גבינתו, ועוד נראה שיש לדחות ראיה דארס העומד בין הנקבים על גבינה אעפ"י שכתוב בתחילת הדבר גבינתו ובתרווייהו אין כתוב גבינתו כלל, ואחלב הוא דקאי כדקאמר חלב גוי למה הוא אסור, ומפרש משום גילוי ועל זה מקשה ויעמיד, דקס"ד שאינו יכול לקפות במקום הארס ומשני שיש ארס בין הנקבים ואם אינו קפוי יפה ולא איירי מידי בגבינה יבישה, כי אם בחלב שואל למה לא יתירוהו על ידי העמדה כי היכי דבעי לקמן לענין חשש דחלב טמא וניקום דהא חלב טמא לא קאי, ומשני דקאי ביני איטפי, וכי האי גוונא בעי נמי בירושלמי הכא [ה"ח] לטעמא דגילוי. ור' אומר דאין נראה דלא מצינו דמשום ארס יניח החלב מלקפות, אלא ודאי רוצה לומר הירושלמי כמו שמקשה התלמוד שלנו יבישה תשתרי, ורוצה לומר ויעמיד ויבשנה דהא ארס אין מניחו לייבש, ומתרץ שהארס עומד בין הנקבים כדקאמר הכא דאי אפשר בלא ציחצוחי חלב ושם הארס עומד.
לפי שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. וא"ת מאי איריא בעור קיבת נבילה, אפי' עור קיבת שחוטה נמי משום בשר בחלב. וי"ל דצונן בצונן הוא, ואע"ג דאוקמי קא מוקים ליכא איסורא בב"ח דאורייתא, ולא הוה מחמרינן לאסור גבינות הגוים על ידי כך, מ"ר.
בעור קיבת נבילה ה"ה דהוה מצי למימר בעור קיבת שחוטה דאסור להעמיד בה כדתנן בחולין בפרק כל הבשר [קט"ז ע"ב] אלא צונן בצונן היא ולא יחמירו רבנן כולי האי בשביל כן לאסור גבינות הגוים. רבי' שמואל.
ומי אמר שמואל הכי וכו'. משום דמשכח דשמואל אדשמואל פריך מיניה, אבל בלאו דשמואל אדשמואל היה יכול להקשות לשמואל דהכא ממשנה של חולין לבדה, ועוד פירשתי טעם אחר בסוף כל הבשר בחולין דצריך לאתויי דשמואל, מ"ר.
ואמר שמואל דחדא קתני קיבת שחיטת נכרי נבילה. וא"ת לפיר"ת שמפרש בחולין סוף פ' כל הבשר שיש חילוק בחלב קיבה בין מה שנתייבש ונתקשה בתוכה למה שיש עדיין צלול בתוכה, כי הקשה העכור פירשא בעלמא הוא והצלול הוי כחלב גמור כמו שאפרש בסמוך, מאי פריך הכא דשמואל אדשמואל לימא דהאי דאמר שמואל דקיבה גופה שריא היינו קשה ועכור שבה דפירשא בעלמא הוא כדגרסינן בסוף כל הבשר (חולין קט"ז ע"ב) והלכתא מעמידין בקיבה כשירה שינקה מן הטריפה פירשא בעלמא הוא, ולפירש"י אין ליישב אותה גירסא, ור"ת מפרש ומוקי לה בקשה ועכור שבקיבה, והא דתנן [שם ק"ט ע"ב] קיבה שבישלה בחלבה אסורה, ואמרינן נמי התם [קט"ז ע"ב] כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה דחשיב חלב גמור ולא פירשא, מיירי בחלב צלול שבה, וא"כ האי דשרי שמואל קיבה גופה נוקי בעכור, והא דאמר שמואל התם קתני קיבת שחיטת נכרי נבילה מיירי בצלול שבה, וי"ל דלא מסתבר ליה לתרץ כן, דהא משמע מדהוצרך שמואל לומר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה משמע דקיבה גופה שריא אפי' הצלול שבה, דהא לא משכח בה צד איסור אלא בעורה מכלל דהיא גופה שריא כולה להעמיד בה אפי' הצלול, לכך הוצרך לתרץ כאן קודם חזרה וכו', ואם היינו אומרים דצלול שבה דחשבינן חלב במתני' דחולין חלב אינו ראוי להעמדה כלל, ולשורפה מיירי איסור שבמשנה ולא בהעמדה דאינו ראוי להעמיד כלל כמו שמשמע פיר"ת המוגה בספרו דמתני' דחולין בצלול שבה ולשורפה מיירי ולא להעמדה, לפי' זה אין לתרץ כן, דעל כרחך הוצרך לומר כאן מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה, דקיבה גופה שריא להעמידה אע"ג דצלול שבה אסור אותו אינו ראוי להעמיד בו, ולפי זה היה צריך לתרץ דניחא ליה לתלמודא לתרץ האמת דאחר חזרה הותר הכל, ועוד י"ל דאפי' אין הצלול ראוי להעמדה כלל מ"מ לא הוה מצי לשנויי דשמואל אדשמואל, דלא הוה מצי למינקט שמעמידין אותה בקיבת נבילה משום דכל הראוי להעמידה הוי פירשא ועפרא בעלמא דהיינו הקרוש, אבל הא דאמר שמואל קיבת שחיטת נכרי נבילה [אסורה] זהו בצלול, לא הוה מצי לשנויי, משום דנהי דהצלול אינו ראוי להעמדה מ"מ הגוים נותנין אותו עם הקרוש בחלב כשמעמידין אותו, כי למה יטרחו לברור ולהסיר כל הצלול מתוכו, אלא ודאי מדנקט שמואל מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה משמע שפיר הא קיבה גופה שריא פי' הצלול. ואמנם לשון ר"ת משמע שהיה סובר שהצלול אינו ראוי להעמדה, כי כתב בפתרונו על הצלול הראוי לשריפה שלא שהה כדי להעמיד, וזה משמע שאינו ראוי להעמיד, אם לא נדחוק לפרש דבריו בשלא שהה כדי שלא יהא ראוי אלא להעמיד, זה קורא שלא שהה כדי להעמיד, מ"ר. ולשון ר"ת אכתוב בסמוך מ"ר. פירש"י בחולין (קט"ז ע"ב) דחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותו בעורה בין שנותנין עמו חלב אחר בין שמולחין אותו עמה שנראה לו איסור גמור, ותחילה היה רגיל לנהוג היתר ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר מדאמר לעיל כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה דפירשא בעלמא היא, אלמא אין דין חלב עליה כלל אלא פירשא בעלמא הוא, וחזר בו דקתני בכל הבשר [שם] כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ש"מ דחלב הוא, ותניא נמי התם [ק"ט ע"ב] קיבה שבישלה בחלבה אסורה, וקיבת עולה דשריא לאו משום דאינו חלב אלא פירשא קרי ליה לפי שאינו מגופה אלא שינקה מאמה והוי כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר כדתנן [שם קט"ז ע"ב] טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת, ולעיל [ל"ד ע"ב] דמייתי ראיה דאיסורי הנאה שרי פירשייהו וגבי עגלי ע"ז אסיר פירשייהו מדקתני קיבת עגלי ע"ז אסירא לאו משום דקיבה פירשא חשיב לה לענין עיכול ופקע שם חלב ממנה, אלא הכי מייתי ראיה מדאסר קיבת עגלי ע"ז ש"מ פירשה אסור דהא קיבה נמי לאו גופה היא ומיתסר משום דניחא ליה בניפחיה וה"ה פירשא עצמו ומדשרי ליה לגבי עולה ש"מ דלא מיתסר אלא גופה אבל פירשא שרי כי הא, כך פירש"י בחולין. ותימה לפירש"י כי כתוב שם בסוף כל הבשר בפר"ח ובספר כתב ידו של רבינו גרשום, והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה אלא בקיבה עצמה ובקיבת שחיטת נכרי ובכשירה שינקה מן הטריפה בקיבתה וכל שכן בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה, מאי טעמא חלב המוכנס בעור קיבה פירשא בעלמא היא. ולפירש"י אי אפשר לקיים גירסא זו, דכשרה שינקה מן הטריפה מפר"ש דקיבתה אסורה כדתנן בהדיא כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה כדפרי', ומחקוהו מן הספרים. ור"ת מקיימו ומפרש שיש שני עניני חלב בקיבה, האחד צלול שלא נתכנס לתוכה והאחד כנוס לתוכה וקפוי ועב וצרור ביחד, והא דקיבתה אסורה של כשרה שינקה מן הטריפה זהו הצלול המתוק, והא דתניא נמי התם קיבה שבישלה בחלבה אסורה מיירי התם בשלא שהה החלב בקיבה עד שיהא ראוי להעמיד אלא מתוק הוא עדיין ויש בו טעם חלב ממש, אבל האי דשרי ליה התם גבי והלכתא היינו דוקא להעמיד משום דבטל טעם חלב ופירשא בעלמא הוא ומיירי באותו שהוא עב וכנוס שדרך להעמיד בו יותר, והיינו דלא נקט בהאי והלכתא אלא היתר העמדה.
והלכתא נראה לר"ת לקיים המנהג בזה שיש להתיר החלב הכנוס בתוך הקיבה רק שיבררו יפה שלא ישאר בו כלום מן הצלול המתוק שאם הכנוס והעב לבדו נמלח בעור הקיבה מותר דפירשא בעלמא הוא, וכן כשרה שינקה מן הטריפה כשר החלב הכנוס לתוכה דפירשא בעלמא הוי ובטל טעם חלב ממנו, והיינו דקאמר דחלב המכונס בעור הקיבה פירשא בעלמא הוא, ומקודם חזרה נמי היו יודעים זה כי חלב הקרוש שאינו ראוי כלל לשריפה אלא להעמדה הוי פירשא ועפרה בעלמא, דאחר חזרה לא חזרו אלא בחלב הצלול הראוי לשריפה שהיו חושבין אותו כגוף הבהמה וחזרו בהן על ידי קיבת עולה דאמר שורפה חיה, אבל הקרוש הוי פירשא ועפרא גם מקודם חזרה, דאם לא כן מנא לן לתלמודא לגירסא זו דהוי פירשא ועפרא בעלמא אם מקודם חזרה היה אסור, הא מכח החזרה לא שמעינן ליה, דנהי דחזרו בהם ממה שהיו חושבין חלב צלול שבקיבה כגוף הבהמה והיו אוסרין גבינות הגוים מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה ויש בה חלב גמור עם אותו שראוי להעמיד והיו חושבין אותו כגוף הבהמה כמו עורה ואיסור נבילה עליו, ומזה חזרו בהן דהא קיבת עולה שורפה חיה אלמא לאו כגוף הבהמה כמו עור הקיבה, מ"מ מנין לנו שחזרו להתיר גם הקרוש ולומר שאין עליו שם חלב כלל, אלא ודאי מקודם חזרה היו חושבין את הקרוש שאינו ראוי לשריפה פירשא בעלמא, ומיהו הצלול שבקיבה אסור כשנמלח בעור דחלב גמור הוא, וכי פריך הכא דשמואל אדשמואל לא הוה מצי לשנויי כאן בעכור וכנוס כאן בצלול כדפרי' לעיל בסמוך, מ"ר. ותחילה היה סובר ר' שפירש רבי' יעקב דלגמרי שרינן העמדה בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה ולא מפליג בין כנוס לצלול, והא דתנן קיבת כשרה שינקה מן הטריפה אסורה זהו לשורפה בעינה ולא מיירי בהעמדה, ולפי זה הוה מצי לשנויי שפיר קושיא דשמואל אדשמואל אלא שתירץ האמת כדפרי' לעיל בסמוך, והאי דקאמר בהאי והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה ה"ה בעור קיבת שחוטה כדתנן במשנה התם ומשום בשר בחלב, אלא משום דבעי למימר אלא בקיבה עצמה נקט נבילה, דקיבת נבילה מותרת להעמיד בה לדברי הכל לאחר חזרה כדאמר בסמוך, וכן הלכה. ואעפ"כ רגילין לפרוש ממנה.
וזה לשון ר"ת מ"כ שהגיה בסדר קדשים שלו, והלכתא גרסינן וכן נראה לי, והא דאמר קיבה שבישלה בחלבה אסורה דאי אפשר שלא יהא בה חלב תמיד שלא שהה כדי להעמיד ופשיטא דכולה מתני' בשריפת חלב קיבה [מדלא] קתני המעמיד בקיבת נבילה אם יש בה בנותן טעם כדקתני גבי עור ובסיפא לא תני המעמיד בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה אם יש בה בנותן טעם אלא סתם קתני אסורה דאי אפשר דליכא חלב גמור משום הכי לא פריך מינה תלמודא ומשני. והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה שאם יש בה בנותן טעם בס' הרי זו אסורה, אלא בקיבה עצמה ובקיבת שחיטת נכרי דאע"ג דיש בה חלב גמור, וחלב ששהה כדי להעמיד חלב כשר (בחלב) [כחלב] כשר הוא שהוא כנוס במעיה, ובכשרה שינקה מן הטריפה בקיבתה פי' בקיבתה בחלב הקרוש שראוי להעמיד בו והחלב גמור צריך לברור ולהוציא מן המעמיד שהמעמיד פירשא ומותר להעמיד, והחלב גמור שעמו אסור ואוסר אם לא יברור שלא ישאר אלא המעמיד, וכל שכן בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה דכנוס הוא במעיה ואין צריך לברור דחלב כשר (בחלב) [כחלב] כשר הוא. מאי טעמא דחלב המכונס וכו' אכשרה שינקה מן הטריפה קאי, וכן הגירסא אין מעמידין בעור קיבת נבילה אלא בקיבה עצמה ובקיבת שחיטת נכרי ובכשרה שינקה מן הטריפה בקיבתה וכל שכן בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא דחלב המכונס בעור הקיבה פירשא בעלמא הוא, לשון ר"ת זצו"ל.
וכבר אמר רבי' יעקב שלא היה לו טעם פשוט מתוך ההלכה לאסור עכשיו גבינת גוים, דעיקר טעמא דאיסור גבינת הגוים נראה לו משום ניקור כדאמר ר' יהושע בן לוי הכא, שפוסק בסדר תנאים ואמוראים הלכה כמותו בכל מקום, וגם רגיל ר"ת לומר דהלכתא כותי' לגבי ר' יוחנן כדפי' לקמן בפ' ר' ישמעאל [נ"ח ע"א] בשמעתין דתינוק בן יומו עושה יין נסך. ומשום גילוי אין נראה לאסור עכשיו הואיל ואין נזהרין העולם משאר גילוי עכשיו, וטעמא או"ר דאין נזהרין ממנו עכשיו, לפי שאין נחשים מצויין בינינו, וגזירה שגזרו חכמים לא היתה מעולם במקום שאין מצויין, דאם לא כן צריך מנין אחר להתירו, ועוד דהאידנא דדשו ביה עלמא שומר פתאים ד', כדאמר בריש פ' הערל (יבמות ע"ב ע"א) האי יומא עיבא ויומא דשותא לא מהלינן ולא מסוכרינן ביה, והאידנא דדשו ביה עלמא שומר פתאים ד'. וקשה לי דהא כל דבר שיש לו מתירין צריך מנין אחר להתירו, וגבינה במנין הוה כדקאמר לעיל גזירה חדשה היא וכו', ואעפ"י שבטל טעם איסורא, האיסור מיהא לא בטל, וכדאמר בפ"ק דביצה [ה' ע"א] גבי שובו לכם לאהליכם וכיוצא בו, ושמא יש לחלק בין גזירת חכמים דשייכא לאיסור דבר תורה לגזירה דלא שייכא אלא לשמור האדם את עצמו. ואע"ג דשמואל אמר טעמא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה, משמע דהלכתא כריב"ל, דהשתא דשמואל במקום ר' יוחנן ליתא כדקאמר במי שהוציאוהו (עירובין מ"ז ע"ב) גבי הנהו (דברי) [דכרי] דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן במקום ר' יהושע בן לוי מבעיא. ודרב אדא בר אהבה נמי מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר, לא קיימא במקום ריב"ל, דמשמע שאין זה רב אדא בר אהבה תלמידו של רבא שהיה בתראה, מדקבע תלמודא מילתי' מקמי' דרב נחמן ורב חסדא, אלא משמע דהיינו רב אדא בר אהבה שהיה בימי רב שהוליכו רב לבית רעוע עד שפינהו [עי' תענית כ' ע"ב]. ור' נחמן ורב חסדא דאמרי מפני מעמידין אותה בחומץ ובשרף ערלה, עלו דבריהם בקושיא. ומשום תערובת חלב טמא לא חיישינן, דכיון דלצורך גבינת עצמו חלבו גוי, אין לי לחוש שמא עירב בו גוי חלב טמא כדפרי' לעיל, ור' ירמיה דאמר לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי חלב, לאו בחלב טמא כדפי' רש"י מיירי, דאע"ג דאסרינן לקמן בשמעתין חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ואפי' בעי ליה ישראל לגבינה, משום דאיכא חלב טמא דקאי ביני איטפי, היכא דחלבו גוי מיהא ועשה ממנו לעצמו, אין לחוש לחלב טמא ומותר.
